איש חום

different-shades-of-brown

כשעומרי מבקר אותי בעבודה בחופשים, החלק האהוב עלי היה ארוחת צהריים.
אני לוקח אותו ל"פלאפל שבע שקל" ליד המשרד
אין כמו ללכת עם עומרי לפלאפל, באמת! זו חוויה.
הוא כבר ילד גדול, בן שלוש, מדבר שוטף, עם דעות על העולם וגם כמה מסקנות.
עם זה שהוא ילד גדול ובוגר עם דעה מיושבת – הוא עדיין קטן וחמוד ומושך תשומת לב חיובית
תשומת הלב הזאת באה לידי ביטוי, למשל, ביכולת להתקדם בתור מהר יותר
זה לא שאכפת לי לעמוד בתור. אני יכול לעמוד בתור שעות בסבלנות.
אבל אני לא אוהב לעמוד כשאני אוכל ובמקום הזה יש רק שלושה כיסאות.
מיקומך בתור מאוד משפיע על סיכוייך לתפוס את אחד מהם.
עכשיו, לעומרי לרוב מישהו יפנה מקום ישיבה – אבל מה איתי?

"אוף אבא, אני רעב. הבטן מקרקרת כל כך שאני פשוט ממש כבר צריך את הפלאפל אבא"
נשבע שלא לימדתי אותו את זה – זה בא ממנו
אולי קצת פמפמתי לו בדרך שהוא בטח רעב נורא ועוד שניה הוא יאכל פלאפל
אבל כל השאר בא רק ממנו – ומי יכול לעמוד בפני ילד רעב?
אז כשהוא מתחיל עם נאום הבטן המקרקרת תמיד מישהו יתן לנו לעקוף.

יש גם כמובן את הכדור הנוסף שאני מקבל בזמן שאנחנו כן עומדים בתור
ז'תומרת, אני מקבל אחד והוא מקבל אחד אבל זה תמיד חם לו מידי
אז אני נאלץ לאכול את הכדור הנוסף במקום לחכות שיתקרר
אני הרי צריך לשלם ולקחת את המנה ומפיות ומיץ… צריך יד פנויה, לא?

לא רק אני נהנה מנוכחותו במקום. כל האנשים שם זוכים
הפלאפליה מלאה בערבוב של אנשי משרדים, פועלים, שליחים עלהדרך.
אנשים באמצע יום עבודה, טרודים, עסוקים, לפעמים עצבניים.
עומרי הוא קרן אור בתוך אוירה חצי מדוכדכת שכזו.
בזמן שאנחנו אוכלים, עומרי ואני, אנחנו משוחחים בנינו.
שיחה ערה כזאת עם ילד בן שלוש שהיא חצי רצינית, חצי מצחיקה וחצי טיפשית…
ילד בן שלוש עם פנים של מלאך וחיוך תמים שמדבר שטויות תמיד מעלה חיוך
אז אנחנו מושכים הרבה תשומת לב בפלאפל.

זה היה צהריים רגיל בפלאפל
נכנסנו, התנחמדנו, עקפנו, טעמנו וישבנו
למרות נסיון של שלוש שנים כאב מהשורה
אני אף פעם לא מצליח להעריך את כמות המפיות שילד וטחינה צורכים
לא נעים לקחת מלא מפיות ואז להחזיר חלק כי זה סוג של משומש
אז אני מנסה לחשב כמה נצטרך – עד היום לא הצלחתי.

אני קם לרגע להביא עוד מפיות ואז עומרי צועק לי בקולי קולות
"אבא!!! אבא! תראה איש חום! איש חום"
אני לרגע מתבלבל, לא מבין מה הוא רוצה ממני
"אבא! איש חום! למה הוא חום אבא?"
אני מסתובב ורואה שלידי עומד בחור אתיופי

עכשיו תכלס. בואו נהיה כנים. האיש חום. כולם בפלאפל בגוונים בהירים יותר או פחות
אבל האיש הזה בולט כי הוא הכי חום
אין עם זה בעיה. לא לי, לא לו, לא לאף אחד. גם לא לעומרי
הוא גם בטח לא ה"איש החום" הראשון שעומרי ראה בחייו.
אבל עומרי, כמו ילד בן שלוש, פשוט מציין עובדה בקול רם – מאוד.
לא יודע לומר למה הסיטואציה גרמה לי לחוסר נוחות אבל היא כן.
הרגשתי שאני צריך להגיב בצורה קצת יותר עמוקה מאשר – "נכון חמוד הוא חום"

אז אני ניגש אליו חזרה לכיסא ומתחיל להתפלפל בקול רם
כמובן שכל הנוכחים בפלאפל כבר קשובים לשיחה
"מה אמרת עומצ'וק?" כאילו שלא שמעו אותך גם במעבר חציה בחוץ
"אבא! האיש הזה חום. למה הוא חום?"
"למה איזה צבע אתה חבוב?"
"אני לבן!"
"באמת? אז איזה צבע זה?" אני מצביע על הקיר שלידו
"מלוכלך" עונה הילד המתחכם של אביו
"מה? לא. אין כזה צבע מלוכלך. איזה צבע הקיר?"
"לבן!" הוא עונה בגאווה
"אז תסתכל על היד שלך" אני מקרב את היד שלו לקיר "זה אותו צבע? היד שלך לבנה?"
"לא אבא. היא לא לבנה"
"אז איזה צבע היא?"
"איזה?" הוא עונה "איזה?" אני שואל "איזה?" הוא עונה שוב
אחרי "איזה" חמש הלוך ושוב כאלה לקחתי את השקית נייר של הפלאפל
שקית בצבע חום בהיר
"איזה צבע השקית?"
"חום!" הוא עונה בזריזות
עכשיו אני שם את השקית ליד היד שלו –
עומרי ילד אשכנזי אך שזוף היטב והשקית בגוון די דומה לעור שלו
"אז באיזה צבע היד שלך?"
הוא מסתכל לרגע כלא מאמין ומיד עונה "חום"
"אז גם אתה בעצם חום?"
"אבא! אני חום!" הוא צועק. "אני חום. אני חום!"
"נכון חבוב, אתה חום, הוא חום, אני חום רק שכל אחד גוון אחר ו…"
"לא" הוא עונה לי בביטול. "אתה לא חום אבא"
"אני כן חום חבוב. את החום שלך קיבלת בעיקר ממני. אם כבר מישהו לבן זה אמא שלך"
"אתה מתבלבל אבא" הוא מתעקש "אתה לא חום"
"באמת? אז איזה צבע אני?"
"אתה ירוק אבא!! ירוק מכבי של חיפה"
"נכון עומרי, אני ירוק. חכה רגע אני הולך להביא עוד מפיות"

מודעות פרסומת

שפה יפה

multilingual

שעת ערב, כל המשפחה (שלושה במספר) יושבים לאכול ביחד.
בזמן שעומרי מורח על עצמו סלק ודוחף מלפפונים לאף מיטל פונה אלי:
-"דה בוי קולד מי ביצ' טודיי"
-"מה?"
-"הי דידנט קול מי באט היא סייד ביצ'"
-"אר יו שור?"
השיחה מתנהלת באנגלית כי עומרי לא יודע אנגלית אז אני אתרגם.
תרגום: "הילד שלך אמר היום זונה"
-"בטוחה?"
-"כן"
-"אולי הוא אמר יונה? אנחנו רואים מלא יונים כשאנחנו על האופניים בדרך מהגן"
-"לא לא. הוא שם דגש על הז'. אי אפשר לטעות"
-"מאיפה הוא למד את המילה הזאת?"
-"לא יודעת. חשבתי אולי אתה יודע"
עומרי פונה אלי עם חיוך גדול "אבא, זונה!"
-"אהה, עומרי מה זה?"
-"אבא, זונה, איכס, זונה"

נזרקתי לרגע אחורה בזמן לפעם הראשונה שאני אמרתי את המילה הזאת.
זה היה בגיל הרבה יותר מאוחר ממנו, הוא כולה בן שנתיים.
ברור לי שאין לו מושג מה זו המילה ושהוא חוזר על משהו ששמע, אבל זה ישר הזכיר לי את אותו הבוקר בים.
אני הייתי בן חמש או שש. היינו בים עם אמא שלי והיא עשתה משהו שעיצבן אותי (סביר שההפך הוא הנכון) אז קראתי לה זונה…
לא ידעתי בדיוק מה המשמעות של המילה אבל ידעתי שזו קללה וזה היה השימוש הראשון שלי בה. הראשון והאחרון.
אמא שלי לא צעקה, לא התעצבנה ולא הפליקה (מעולם דרך אגב).
היא התסכלה עלי במבט כ"כ נעלב ונפגע שרציתי שיבוא גל וישטוף אותי לים.
הסתובבה, הלכה ואני הייתי בטוח באותו רגע שזהו, שהיא לא תרצה להיות אמא שלי יותר אחרי זה ושאני אצטרך לגור אצל השכנים מעכשיו (שמה למדתי את המילה אז כנראה אצלם זה מקובל).
מיותר לציין שאמא שלי לא ויתרה עלי ושגם סלחה לי שלוש דקות מאוחר יותר אבל המבט שלה וההרגשה שלי גרמו לי שלא להשתמש במילה הזאת אף פעם.
ממני הילד לא שמע את המילה זונה!

-״איכס, זונה…אבא״
-״עומרי! לא אומרים את זה. נו נו נו!״
-״נו נו נו אבא. זונה, איכס״
טוב, מאיפה הילד למד את את המילה זונה ומה קשור איכס?
אולי הוא למד מילד בגן את המילה זונה ואז הגננת הסבירה לו שזה איכס? קשה לי להאמין.
אולי המגורים ביפו משפיעים? לא סביר. צפון יפו הפך ליותר צפון תל אביב מצפון תל אביב.
-״איכס, זונה, איכס, זונה, איכס,איכס״
״עומרי! די עם זה. בוא, בוא נלך לסדר את החדר״ אולי זה יסיח את דעתו מהמילה הזאת בזמן שאני חושב איך נגמלים ממנה.

הולכים אליו לחדר ומתחילים לסדר ביחד.
אני מסדר ועומרי עומד עם איזה צעצוע פנס באמצע החדר וממשיך לצעוק איכס וזונה.
בלי להתעצבן אני מתעלם מהקריאות גנאי ומבקש שישים את הפנס במקום.
"לא. שלי. נו נו נו אבא"
אני שונא שהוא אומר לי נו נו נו. מבקש ממנו שוב לשים את הפנס במקום. הוא שוב מסרב.
מנסה בעדינות לקחת ממנו את הפנס ולשים במקום בעצמי.
״לא. אבא. תן לי. שלי. נו נו נו אבא״.
אחרי שאני מוציא לו את הזונה מהראש אנחנו מתחילים לעבוד על הנו נו נו הזה.

עכשיו הוא עם הפנס ביד רוקד ומתחיל לשיר ״איכס זונה איכס זונה איכס…״
״עומרי! די. אני לא מרשה. תן לי את הפנס. שים אותו חזרה במקום״
אני מנסה לקחת לו את הפנס, הוא מתעצבן וזורק אותו על הרצפה.
סססאמק! אין לי כוח לזה…הפנס מתחיל לנגן.
"–פור שמיר גן ליכט ואן שפט זון אך ליכט פור שטוגן…—"
הפנס מתנה מסבא של עומרי. הוא הביא אותו כשטייל בבלגיה אז אנחנו לא ממש מבינים על מה השירים.
עומרי שומע את הפנס מנגן ומתחיל לרקוד ולשיר איתו
״זונה איכס… זונה איכס… זונ ה ליכס… זון אך ליכט…״
סססאמק, איזה אהבל אני! הילד לא מקלל הוא שר בפלמית!
אחרי בדיקת גוגל קצרה הבנתי ש״זון״ זה שמש, ״ליכט״ זה אור ויש שם איזה מילת קישור שדפקה את העסק וגרמה לזה להשמע כמו ״זונה איכס״.

אני נרגע אבל רק קצת. בכל זאת הילד נשמע עדיין כאילו הוא אומר איכס זונה
טוב, אם הוא כל כך אוהב את הפנס המנגן אני לפחות יעבוד איתו על הגייה נכונה מחר.
בנתיים אני מוותר על סידור החדר והולכים להתקלח.
כמובן שבדרך אני דורך על הפנס שנזרק לפני רגע ונופל… סססאמק!

צהריים שלמחרת אני מגיע לאסוף את עומרי מהגן. הגננת עוצרת אותי בכניסה:
-״שלום אבא של עומרי (לאמא שלו אגב היא קוראת מיטל) אני יכולה רגע?״
-״כן, בטח. הכל בסדר?״
-״כן כן. אין מה לדאוג. אני פשוט רוצה לבקש שתשימו לב איך מדברים ליד עומרי.
הוא בגיל כזה שהוא סופג וסופג. כל מה שאומרים לידו נתפס.
הוא אולי לא מבין את כל המילים אבל הוא חוזר עליהם ו…״
-״זה בסדר. אין צורך לדאוג. עומרי לומד פלמית!״
-״מה?״
-״יש לו איזה צעצוע מבלגיה ששר והוא חוזר אחרי המילים.
בגלל שהוא לא מבטא אותם נכון זה נשמע כאילו הוא אומר ׳איכס זונה׳״
-״מה? לא…זה לא…״
-״כן כן. גם אני חשבתי ככה. לא הבנתי מי לימד אותו איכס זונה.
איכס זה עוד בסדר אבל זונה הוא לא למד בבית. אתמול עליתי על זה.
הוא אומר בעצם ׳ליכט׳ ו׳זון׳. זה אור ושמש בפלמית, גרמנית, בלגית כלשהו״
-״אה..אה..זה נחמד שאתם מלמדים אותו שפה אבל אני לא שמעתי אותו אומר משהו שנשמע כמו…ככה…בכלל״
-״באמת? כי…אה. אז אני לא מבין מה הבעיה…״
-״הבעיה היא שעומרי הסתובב כל הבוקר וצעק שוב ושוב ׳סססאמק סססאמק סססאמק׳…״

 

מצד שני

 

IMG_2378

 

השעה 18:14 בערב. אחד הדברים שאני הכי אוהב בעבודה שלי זו העובדה שבשעה הזאת אני כבר מחוץ לדלת הכניסה לבית שלי. פותח את הדלת בשקט, אני יודע שזאת השעה שעומרי מתחיל לאכול ארוחת ערב והוא בכיסא שלו עם הגב לכניסה. אני אוהב להכנס בשקט ולהפתיע אותו.
מציץ עם הראש פנימה, עמרי באמת עם הגב אלי, על הרצפה סביבו אני מזהה את מה שכנראה היתה ארוחת הערב שלו, ביד הוא מחזיק את מה שנשאר מהארוחה מאכיל את מיקה (הכלבה) ועל הראש שלו הצלחת שכנראה הכילה את הארוחה עד לא מזמן.
לידו, עם הראש בין הידיים, בוהה בנקודה דמיונית בחלל במבט מיואש – מיטל.

אני נכנס לבית וטורק אחרי את הדלת. עומרי מסתובב אלי, הפנים שלו מגואלות בפסטה, החולצה שלו ספוגה במיץ ועל השיער שלו קטשופ שנקרש – "אאאבבבאאא!!!!" הוא קורא לי בקול גדול ואני עונה לו "עעעווומממרררייי!!!". מיטל עדיין בוהה באויר, כאילו לא שמעה בכלל שנכנסתי.
"בובה? מה קורה? הכל בסדר?" אני שואל, למרות שדי ברור שלא היה פה קל עד עכשיו.
"אתה זוכר שאמרנו שהפוסט הזה שלך על כמה עומרי ילד טוב יעשה נאחס?" היא יורה, כאילו היא מממשיכה שיחה שהפסקנו לפני רגע "אז בבקשה, ככה נראית עין הרע"
"שטויות נו. אני לא מאמין בעין הרע – חוץ מבקטע של שעות שינה"
מיטל קמה מהכיסא, עכשיו אני קולט שגם היא נושאת על גופה חלקי פסטה, והולכת לכיוון האמבטיה.
"בבקשה, זה אולי לא נראה ככה אבל הילד שלך עדיין לא אכל, ז'תומרת האוכל עוד לא ממש נכנס לו לפה. אני הולכת להתקלח…בהצלחה"

נשארנו אני ועומרי במטבח. הוא מסתכל עלי ומושיט לי יד מלאה בפסטה "אבא אוכלת?". אני מניח את התיק שלי, חולץ נעליים ומפשיל שרוולים "לא. עכשיו עומרי אוכלת…אה אוכל".
לוקח כמה מגבונים לחים, ניגוב קל ברדיוס הקרוב לכיסא האוכל, קצת על הפנים, מוריד לו את הצלחת מהראש ומכין צלחת חדשה עם פסטה וירקות. עשר דקות של דיבורים על אוכל ושיכנועים קלים ואני והוא יושבים לאכול ביחד. עומרי אוכל יפה, אפילו משתמש במזלג חלק מהזמן ואני יושב מולו מתמלא בגאווה (ובעצמי) וחושב איזה אבא תותח אני.

באמת, סחתיין עלי. רבע שעה אני בבית והילד חוזר למסלולו, מתנהג למופת. איזה אבא תותח.
מה היא היתה עושה בלעדי?
מצד שני, מיטל איתו כבר משלוש אחה"צ. אלה השעות הקשות של אחרי הגן שצריך לספק לו פעילות עד שהוא מתעייף ונהיה עצבני ואז עוד צריך להאכיל אותו.

טוב, אבל אני הייתי בעבודה עד עכשיו וחזרתי ישר לתוך התופת ועמדתי בזה בכבוד. לא אבא מצטיין?
מצד שני, היא עבדה עד שלוש וישר התחילה את העבודה השניה (וזו עבודה!) עם עומרי שבמקביל היא גם הרימה שלושה סירי אוכל.

גם לי יש יום בשבוע שאני לוקח אותו בשלוש מהגן ואני גם מכין ארוחת ערב.
מצד שני, למיטל יש ארבעה ימים כאלה ובגלל שהיא עצמאית היא עוד חוזרת לעבוד, אחרי שהוא נרדם, עד הלילה.

טוב זו לא תחרות אבל אם כבר עלה הנושא אז אני גם זה שהולך לקלח אותו אחרי זה. כמו בכל ערב.
מצד שני, היא מספיקה לסדר את הסלון ולנקות את טביעות האצבעות שלו מהספה עד שאנחנו מסיימים לשחק במקלחת.

בנוסף לזה אני זה שמשכיב אותו לישון ומקריא לו את הסיפור לפני השינה.
מצד שני מיטל היא זאת שהולכת לחנות ודואגת שבכלל יהיו לנו ספרים לקרוא.

שוב, לא תחרות אבל עד לא מזמן, כשהוא עוד ינק אני הייתי מתעורר עם מיטל בלילה כשהוא קם.
מצד שני, היא היתה נשארת ערה להניק. אני מקסימום הייתי מביא לה מים זורק מילה טובה וחוזר לישון.

אם חושבים על זה ישנתי די טוב בתקופה הזאת אבל אני הייתי קם איתו בכל הבקרים ונותן למיטל לישון.
מצד שני, כמו שאמרתי, מיטל היתה ערה איתו חצי מהלילה מניקה.

באופן כללי אבל הייתי מאוד מעורב בשלבים הקריטיים של תחילת הדרך. בחופשת לידה חתמתי אבטלה כדי להשאר עם מיטל ועם עומרי בבית.
מצד שני דמי האבטלה שלי היו כפול מדמי הלידה שלה והיא לא היתה בבית מבחירה אלה פיסית היה קשה לה לצאת.

ישר אחרי הלידה שבועיים לא הלכתי לעבודה, נשארתי לצידה כל רגע, טיפלתי בבית, טיפלתי בה וטיפלתי בילד.
מצד שני גם היא עשתה את אותם דברים רק תוך כדי כאבי תופת במקומות שלא חשבה שיכולים לכאוב בכלל.

בלידה עצמה, מרגע היציאה לחדר יולדות ועד ליום למחרת לא ישנתי דקה. הייתי פעיל בלידה עצמה ורק דאגתי לה, התרגשתי, תמכתי, עזרתי, הרגעתי עד כדי כך שקרסתי ונרדמתי על כיסא שבור ליד מיטתה.
מצד שני, היא הוציאה ילד 3.6 קילו, עברה סוג של ניתוח, לא יכלה לזוז מהמיטה ובבוקר למחרת עברה את אחת הבדיקות הכואבות בחייה שהצעקות שלה הרעידו את בית הרפואה אבל איכשהו לא הפריעו לי לישון עם פה פעור על הכיסא השבור ליד.

כשהתחילו הצירים קמתי בשבע בבוקר ובשבע וחצי כבר הייתי מוכן לצאת לחדר יולדות עם תיק וכל הציוד.
מצד שני הצירים התחילו כבר בשלוש בלילה והיא נתנה לי לישון בזמן שהכינה את התיק וכל הציוד.

בזמן ההריון, כשכבר היתה לה בטן ענקית, אני פיניתי לה קצת מהצד שלי במיטה שיהיה מקום לכרית נחש.
מצד שני היא התעוררה בלילה מבעיטות מבפנים וכאבי גב.

מתחילת ההריון עקבתי, למדתי, הורדתי אפליקציות, בדקתי על ההתפתחות בבטן ושלבי ההריון.
מצד שני היא זאת שהיתה מקיאה מהריח של החביתות בבוקר.

תכלס אני כבר הייתי מבושל מזמן לילד. אני זה שלחץ על מיטל להכנס להריון.
מצד שני היא זאת שבפועל היתה צריכה להיות בהריון.

בקיצור, כמו שאמרתי, זו לא תחרות וזה בטח לא משנה את העובדה שתמיד ידעתי שאני אהיה אבא טוב
מצד שני זה בגלל שהיה ברור לי שמיטל תהיה האמא

 

 

 

מלך ליום אחד

 

tumblr_mej3foTd8A1qhr907o1_400

 

אחה"צ אחרי הגן, אני ועומרי מגיעים הביתה, אוכלים משהו קטן, בוחרים את הצעצועים שלא איכפת לנו לחלוק עם ילדים אחרים, ממלאים כיסינו בלונים, עולים על הבימבה ויורדים לחצר שמתחת לבית. חצר משותפת לנו ולעוד שישה בניינים שמקיפים אותה והופכים אותה למקום מושלם לילדי השכונה לשחק.
היא סגורה, רחוקה מהכביש, יש בה דשא והיא ענקית. כל כך גדולה שלוקח 10 דקות לחצות אותה מצד לצד… אם אתה ילד בן שנתיים על בימבה.
החצר מלאה בילדים בממוצע הגילאים של עומרי. חלק מהילדים בחצר הם אפילו חברים שלו מהגן.זה נחמד, כולם מכירים את כולם. אני יודע מי חבר שלו וישחק איתו יפה ומי לא.
למשל, יש את בן, הידוע בכינויו בן- בן או בכיניו בן-בן המרביצן. איתמר, חבר של עומרי מהגן, שתמיד יוצא לחצר עם צעצועים שווים. עידו ונגה שגרים ממש מולנו והתחביב העיקרי שלהם זה לדפוק אצלנו בדלת. עומרי הקטן, גם הוא חבר מהגן ואת כינויו הוא קיבל בגלל שהוא קטן מעומרי שלי, שבעיקר אוהב לחבק את איתמר. בקיצור, ילדי השכונה.

אבל את עומרי מעניינת בעיקר מישהי אחת. רק לה הוא ממש מחכה שתרד לחצר. הוא מחכה לליאן. היא החברה הכי טובה של עומרי בחצר והוא שלה. כבר מקצה החצר הוא מזהה אותה, עוזב את כל מה שיש לו ביד ומתחיל לרוץ לקראתה כשהוא צועק ומצחקק "ליאני, ליאני!".
כשהיא שומעת אותו היא מתחילה גם לרוץ לקראתו בצעקות "עודי, עודי!" (הפרשנות שלה לעומרי).
כשהם נפגשים עומרי מקפץ סביבה בצחקוקים, ליאן רוקעת ברגליים בהתרגשות ואז באופן מתואם להפליא, שניהם נופלים לרצפה ונשכבים על הגב זה לצד זו.
אחרי כמה דקות הם קמים וכל אחד ממשיך בשלו אבל הם כל הזמן בקשב אחד לשני. מחליפים ביניהם בימבות, חולקים מדבקות ובלונים, הוא מראה לה איך הוא קופץ, היא מראה לו ענפים שמצאה על הרצפה והוא מראה לה דברים שמצא באף. ממש סיפור אהבה.

כמו בכל חצר, גם בזו יש מלך, שמו אדם. ילד בן 4 עם שיער בלונד מקלות ארוך, פוני ועניים כחולות. לפני שאדם יורד לחצר אפשר לשמוע מידי פעם איזה ילד שואל איפה אדם או אמא שמבטיחה לילד אחר שבקרוב אדם ירד לחצר. ממש מלך החצר.
כשהוא סוף סוף מגיח מדלת הכניסה לבניין שלו, החצר כאילו משתתקת והזמן עוצר מלכת.
ילדים שומטים את צעצועיהם ואמהות שומטות את ילדיהן לנוכח המלך רכוב על האופניים עם חרב ביד ושיער מתבדר ברוח.
מאחוריו תמיד אחיו הקטן, דוידי שמבלה הרבה מזמנו עם הראש מתחת לרגל של אחיו הגדול. כשהוא לא עסוק בהגנה עצמית דוידי בעיקר אוכל לעומרי את הבלונים. באמת, כל פעם שהוא רואה את עומרי עם בלון ביד, ולעומרי תמיד יש בלון ביד, הוא רץ אליו עם אש בעיניים וקריאות קרב, חוטף לו את הבלון ומתחיל ללעוס אותו עד שהוא מתפוצץ. עומרי בוכה, דוידי מנסה לבלוע את שארית הבלון, אמא שלו שולפת לו את הבלון ממורד הגרון ואני מוציא מהכיס עוד בלון ונותן לעומרי.

אחה"צ טיפוסי בחצר, כל הילדים משחקים, כל ההורים מרוצצים אחריהם. עומרי וליאן יושבים בצד ליד הבימבה של ליאן ומדביקים עליה מדבקות של חיות. הוא מגיש לה מדבקה, היא קורעת אותה והוא מדביק את החלקים קצת על הבימבה, קצת על עצמו ומה שנשאר מנסים לאכול. לפתע נשמעות חצוצרות התרועה ואדם, מלך החצר, מגיח מדלת הבניין על אופניו.
תוך כדי סיבוב הדאווין הוא סוקר את השטח ובודק מה עושים נתיניו.
מרחוק הוא מבחין בעומרי וליאן ומשנה מסלול לכיוונם. בדרך הוא עוצר אצל איתמר עם הצעצועים השווים ואוסף בלון ומדבקות.
אדם מתקרב אל הזוג הצעיר וישר פונה לליאן, תוך התעלמות מהעובדה שעומרי והיא באמצע הדבקות, ומציע לה מדבקות ובלון.
ליאן נעמדת כמהופנטת בקסמיו שולחת יד לקבל את המנחה, עומרי יושב במבט מופתע על הילד תכול העיניים שמנסה לגנוב לו את החברה הכי טובה ואני מסתכל על כל ההתרחשוב מהצד ומכין את עצמי לשברון הלב הראשון של עומרי שלי.
אני כבר מתחיל לדמיין אותו מסתגר בחדרו ימים, לא מוכן לאכול, אפילו לא מעדן, שוכב במיטה ושומע את "פרח נתתי לנורית"  (דני גיבור) בלופ.

את המחשבות שלי על ליבו השבור של עומרי קוטע כאב חד ברגל. אני מסתכל למטה ורואה את דוידי נוגס לי ברגל ולידי את המלכה האם שמפנה את תשומת ליבי (כאילו שלא ראיתי) למשולש המתהווה וטורחת לציין ש"לעומרי אין סיכוי, כשאדם רוצה משהו…".
האמת שרציתי להגיד לה משהו אבל הבנתי שהיא כנראה צודקת. לא שעומרי הוא לא יריב ראוי אבל גם אני בזמנו איבדתי אהבות למלכי הכיתה. ככה זה בחיים. המלך תמיד זוכה.

בנתיים בצד השני של החצר שוב נושבות רוחות של שינוי ועומרי מתעשת, קם על רגליו ופונה לליאן "ליאני, בואי. כן? בואי ליאני". ליאן עוד נראתה מהופנטת מהבלונד הבוהק אבל עומרי לא ויתר. "ליאני? בואי ליאני".
לפתע ליאן מסתובבת כמשהיא ששבה אליה הכרתה ומסתכלת על עומרי "עודי?", היא פונה חזרה לאדם לוקחת את הבלון והמדבקות והולכת עם עומרי חזרה לכיוון הבימבות כדי להדביק אותן. אדם נשאר לעמוד עוד כמה שניות, כאילו מנסה להבין מה קרה עכשיו, לוקח את החרב שלו, עולה על האופניים וחוזר לפקח על הממלכה שלו כאילו כלום לא קרה.

לכאורה לא דרמה גדולה. אולי אפילו חסרת משמעות מבחינת עומרי, ליאן ואפילו אדם. כל אחד מהם חזר לעיסוקיו ולא ניכר שמישהו מהם חווה טראומה או תחושת ניצחון יוצאות מן הכלל אבל אני הייתי מבסוט. ניערתי מעלי את דוידי, אמרתי שלום למלכה האם והלכתי לקחת את עומרי הביתה לארוחת ערב. אמרנו יפה שלום לליאן ולכל החברים בחצר, הנפתי את עומרי באויר, שמתי אותו על כתפי ובזמן שחצינו את החצר לכיוון הבית הרגשתי את עיני כל הילדים נשואות אליו ובלב שרתי לעצמי "יחי המלך החדש".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פעם ראשונה

411ced47f145ab3b70d25a0d5bc4afff

 יש לנו גן שעשועים קטן ליד הבית. אני ועומרי אוהבים ללכת אליו לפעמים. לא גן מפואר. צנוע יחסית. שלוש  מגלשות, שתי נדנדות, ומעין בית פטריה שאפשר לשבת בתוכו.                                                     עומרי הכי בעניין של המגלשה הקטנה. רוב הביקור שלנו סובב אותה. הוא בעיקר עולה אותה בכיוון  ההפוך. מלמטה למעלה.                                                                                                        הגננת שלו אמרה לי פעם שזה בגלל שהוא ילד מיוחד שעושה דברים אחרת.                                          אני אומר שזה בגלל שהוא קטן מידי בכדי לעלות על הסולם.                                                        עומרי באמת מיוחד, בזה היא צודקת, אבל זה לא נראה לי מה שמייחד אותו.

 הסיבה האמיתית שהוא מעדיף לעלות מאשר להתגלש היא שהוא לא ממש מצליח להתגלש אף פעם.    עד לא מזמן היה קיץ ועומרי הסתובב עם מכנס קצר ובלי גרביים ומסתבר שחיכוך של העור החשוף  במגלשה לא מאפשר התגלשות. הוא היה גורר את עצמו עד לאמצע המגלשה שם היה נתקע ומתבאס.      ככה קרה שבזמן שכל הילדים מתגלשים רגיל עומרי עולה על המגלשה מלמטה ומפריע למי שמגיע  מלמעלה.                                                                                                                                אני משתדל מצד אחד לעצור ילדים מלהתגלש עליו ומצד שני להרים אותו באויר רגע לפני שמתגלשים עליו.

 אחה"צ חורפי אחד הביא איתו רוח קרירה של הזדמנות חדשה. היום לראשונה נתגלש, החלטתי.            הנחתי שמאחר ועכשיו עומרי לבוש מכף רגל ועד ראש ללא טפח חשוף אחד, רמת החיכוך עם המגלשה  תרד פלאים וסוף סוף בני בכורי, בבת עיני, יצליח לראשונה בחייו להתגלש.                                          בי אחזה ההתרגשות. עכשיו רק נותר לשכנע את עומרי להתרגש איתי. הרי נסיון חייו לימד אותו רק  אכזבה מנסיונות ההתגלשות.

 הגענו אל הגן ועומרי רץ למגלשה שלו והתחיל לטפס. אני רץ אחריו ושואל אותו אם הוא רוצה לנסות  להתגלש.                                                                                                                                  כל השיכנועים שלי וההתלהבות הגלויה נענו במשיכת כתפיים, התעלמות והמשך טיפוס. הילד איבד אמון  בכוח הכבידה.

 בנתיים בקצה השני של הגן נכנסים בשער שני ילדים, אח ואחות, ועושים דרכם למגלשה.                        הוא ילד בלונדיני חמוד אבל קצת באטרף, מתרוצץ עם ידיים באויר ושאגות כאילו עכשיו קיבל עירוי טרופית  לורידים. עוצר רק כדי לעדכן את הנוכחים מה הוא עושה עכשיו "ברררראההה בררראהה, אני הולך  להתגלש!"                                                                                                                                אחותו, דומה לו, בתוספת משקפיים עבים נורא משתרכת אחריו ברגליים כושלות נתקעת בכל עצם וילד  שנקרים בדרכה. כל נפילה שלה הופכת לדרמה של בכי בזמן שאחיה רץ לטפל בה ולהרים אותה חזרה על  הרגליים.

עד שהקרקס הנודד של האחים מצליח למצוא דרכו למגלשה עומרי כבר מגיע למעלה המגלשה ומבקש שאני אוריד אותו מהצד של הסולם.                                                                                                   אני מנסה שוב לשכנע אותו לרדת דרך המגלשה אבל הוא לא מעוניין אז אני מוריד אותו לסיבוב נוסף.

בנתיים השד הטזמני השואג כבר הגיע למגלשה והתחיל לטפס בסולם, עומרי בתחילת הטיפוס מהצד השני והאחות רצה לכיוון עד שנשמע בום גדול ובכי שמבשרים שהיא נכנסה בעמוד של הנדנדות בדרך.     "ברררראאההה, אני בא, בראאאה, חכי". תוך שניה הפסיכופט הקטן כבר במורד המגלשה עם הפנים קדימה בדרך לעזור לאחותו. אני מרים את עומרי בשניה האחרונה ומונע התנגשות.

 המהומה ליד עמוד הנדנדות נותנת לעומרי כמה דקות שקט והוא חוזר לטפס במעלה המגלשה כאילו  כלום  לא קרה.                                                                                                                              הוא מגיע שוב לפסגת המגלשה ועושה דרכו לסולם כדי שאני אוריד אותו חזרה. "ברררראההה, אני עולה,  בררררראה". בלי ששמנו לב הפצצת אנרגיה סיים לטפל באחותו והוא כבר עולה בסולם.

  עומרי נלחץ קצת מהאינטנסיביות של הילד ללא הפסקה הזה, מסתובב אחורה ועושה דרכו חזרה לכיוון     המגלשה ומתיישב בקצה שלה.                                                                                                      הילד אטרף כבר עומד מאחורי עומרי בחוסר סבלנות. "ברררראההה, נו, תתגלש, ברררראהההה".       אני לא יודע מה פשר השאגה אבל נראה שהיא עוזרת לו לשחרר את המילים או משהו.                     עומרי נלחץ ממנו ורוצה להסתובב. ״ברררראההה תתגלש זה כיף!״.                                               אני בקצה קורא לו לבוא. עומרי חושש. הילד מאחוריו כבר תכף מפרכס מזה שהפסקנו לו את התנועה.  "ברררררראאאאאאההההה"

  בנתיים האחות מגיעה מהצד, נכנסת עם הראש במגלשה ונופלת אחורה.                                  ״ברררראההה תיזהרי אני בא״. עכשיו הוא כבר לחוץ לרדת לטפל באחותו.                                       היא שוכבת על הרצפה בוכה. הוא מחפש דרך לעקוף את עומרי. אני לא מתערב.                                   כל הסיטואציה לא נראית לעומרי. עכשיו הוא רק מחפש דרך להתרחק מילד הפלא מאחוריו.                     בתנועות של גרירת ישבן הוא מתחיל להתקדם לכיווני, או יותר נכון להתרחק מכיוונו כשהוא מביט מאחוריו   בחשש.                                                                                                                                   בלי לשים לב עומרי מגיע לשיפוע ו…ווווווושששש….שיער מתבדר ברוח, ידיים מונפות אינסנקטיבית באויר ומבט מפוחד שהופך בבת אחת לחיוך גדול נמרח על פנים. עומרי מתגלש במהירות עד למטה.             בקצה אני תופס אותו, הוא צוחק, מבסוט עד השמיים ואני מאושר שהילד התגלש כמו שצריך סופסוף.   ככה יושבים שנינו בתחתית המגלשה מבסוטים…"ברררראאאאהההה" בשניה האחרונה מרים את עומרי, ילד טרפת מתגלש ומגיע אל אחותו הבוכיה ועומרי צועק "אאאאאוווופפפפם" (עוד פעם).

לא זה לא…

Konrad Kirpluk / Via behance.net

שעת ערב, אני חוזר מהעבודה. מיטל ועומרי כבר יושבים לאכול ארוחת ערב. עומרי קורא לי בשמחה ואני עושה לו את מופע הריקוד המסורתי כשאני בא הביתה, קורע אותו מצחוק, ומתיישב איתם לאכול. בשלב מסויים אני נזכר ששכחתי לכבות משהו במחשב בעבודה. יש לי אפליקציה באייפד שמאפשרת לי לשלוט במחשב אז אני רץ למקום המסתור של האייפד על המדף, למרות האיסור על אייפד בזמן האוכל, במחשבה שעומרי עסוק באוכל ולא ישים לב. אני גם משאיר אותו על המדף ככה שלא רואים את האייפד ממש.

איך שאני מתקרב למדף עומרי עוזב את כל מה שיש לו ביד (ובזמן האוכל יש לו מלא דברים בידיים) ומסתובב אלי. "אבא? אייפד?". אני מסתובב אליו כמו גנב בדירה שנדלק בה האור פתאום ורואה אותו מסתכל עלי בחיוך ומצביע "אבא? אייפד?" ואת מיטל מסתכלת עלי במבט ה"יופי אבא…אייפד".  אני מחזיר למיטל את מבט ה "שתי דקות ואני מסיים"  וממשיך עם האייפד.

"אבא? אייפד?".

"לא עומרי, זה לא אייפד". אני מסתיר את המכשיר אבל המבט שלי עדיין במסך.

"כן אבא, אייפד". עומרי מתעקש

"לא זה לא עומרי".

"כן…כן… אבא. אייפד".

"לא, זה לא אייפד"

"מאמי" מיטל קוטעת את השיחה העמוקה. "הילד קולט אותך, אל תשקר לו".

"אני לא משקר לו."

"באמת? אתה מתעסק עם האייפד ואומר לא שזה לא אייפד"

"אני לא משקר, זה הג'דיי-מיינד-טריק". (jedi mind trick)

"המה-מיינד-טריק?".

"ג'דיי".

"מה? זה נקרא לשקר".

"לא זה לא".

"שקר זה שקר"

"לא זה לא"

"עלי הקקה מיינד-טריק שלך לא עובד".

"כן, הוא כן עובד".

"דייי!"

"אבאאא…אייפדדדד!"

"את חושבת שאת יכולה לעשות את זה אחרת?"

"לתקן את הטעות שלך אתה מתכוון? כן בוא תראה"

מיטל מסובבת את עומרי אליה ופונה אליו בקול רך ונעים אבל גם אסרטיבי וממוקד ומתחילה להסביר לו שעכשיו אנחנו אוכלים ארוחת ערב ובזמן שאוכלים לא משחקים עם האייפד. לכל דבר יש זמן. אחרי האוכל נלך להתקלח ואז לישון. היא הסבירה לו שאת עשר דקות האייפד היומיות שלו הוא יקבל כבר מחר.

עומרי נראה מאוד מרוכז במה שמיטל הסבירה לו ואני ניצלתי את הריכוז שלו כדי להתרחק מהאייפד ולחזור לשבת איתם בשולחן. עומרי חיכה בסבלנות שמיטל תסיים ואז פנה אליה באותו טון רך ונעים אבל אסרטיבי וממוקד "מאמי (ככה הוא אומר אמא), כן…" מסתובב חזרה אלי "אבא? אייפד? כן, אייפד".

מיטל מסובבת אותו חזרה אליה "עומרי, אנחנו לא משחקים עם האייפד עכשיו. אנחנו אוכלים"

"מאמי? אייפד? כן. אייפד. אייפד מאמי"

"עכשיו אוכלים. היה לך מספיק אייפד היום"

"מאמי? ביי (הוא מנפנף לה לשלום ממש). אבא. אייפד"

"לא!"

עכשיו עומרי כבר נכנס לטנטרום אייפד. לא בכי הסטרי אבל התבכיינות. "אייפד אייפד אבא אייפד מאמי אבא אייפד אייפד".

"עומצ'וק, בסדר. תאכל ונלך לאייפד"

"אייפד מאמי?"

"כן. תאכל הכל ואז לפני המקלחת אייפד"

"זהו נשברת?" אני שואל

"לא. לא נשברתי. הוא לא יקבל את האייפד" עכשיו אנחנו כבר מדברים באנגלית

"מה? וזה לא נקרא לשקר?"

"לא. אני אתן לו את האייפד אחרי האוכל אם הוא עדיין ירצה"

"אז כן נשברת. הוא יקבל את האייפד אחרי האוכל"

"הוא כבר לא ירצה אותו עד אז"

"אה…בטח. עומרי יוותר על האייפד. אחרי זה הוא יוותר גם על מוצץ, בקבוק וחיתול ביחד"

"בוא נראה"

עומרי חזר לאכול כאשר אני קולט אותו מידי פעם מביט לעבר המדף. כל פעם שהוא מסתכל מיטל מתחילה לדבר איתו על הגן ועל מה הם עשו היום. בין ביס לביס ותוך כדי שיחה היא דואגת גם לדבר איתו על מילים חדשות שהוא למד ומילים שהוא מכיר ואוהב (חוץ מאייפד) כמו: פילפילון, גילגול, חתולי, פופיק, אור, תנור… היא לא מרפה ממנו לרגע עד שבסוף השיחה, והארוחה, כל מה שהילד רוצה זה ללכת בהליכת פיל להדליק את האור והתנור במקלחת כדי שיוכל לראות את הפופיק שלו במראה. משם הדרך לתוך האמבטיה היתה קצרה והאייפד נשכח לגמרי.

עומרי הלך לישון ומיטל ואני יושבים בסלון ביחד על הספה. אני לוקח את האייפד וחוזר לעיסוקי. אחרי כמה דקות מיטל שואלת מה עם הסרט שהבטחתי. אני שקוע באייפד.

"אתה עובד?"

"הא…אה..לא, לא בדיוק"

"לא אמרנו שרואים סרט?"

"אה…כן, כן…רגע"

"אתה משחק פיפא?"

"לא"

"אתה משחק פיפא"

"לא אני לא"

"אני רואה שאתה משחק פיפא"

"לא את לא"

"אתה עם מבט מזוגג וחצי לשון בחוץ ואני רואה את המסך"

"לא את לא"

"על ילד בן שנתיים לא עבד הג'דיי-שקר שלך" חוטפת לי את האייפד מהיד "תעשה הליכת פיל למטבח תדליק את האור והקומקום, תעשה לנו קפה ובוא לראות סרט. אם עוד תרצה את האייפד אח"כ תקבל"

"טוב, רוצה לראות מלחמת הכוכבים?"

"לא אוהבת"

"כן, את כן…"