שעת ערב, אני חוזר מהעבודה. מיטל ועומרי כבר יושבים לאכול ארוחת ערב. עומרי קורא לי בשמחה ואני עושה לו את מופע הריקוד המסורתי כשאני בא הביתה, קורע אותו מצחוק, ומתיישב איתם לאכול. בשלב מסויים אני נזכר ששכחתי לכבות משהו במחשב בעבודה. יש לי אפליקציה באייפד שמאפשרת לי לשלוט במחשב אז אני רץ למקום המסתור של האייפד על המדף, למרות האיסור על אייפד בזמן האוכל, במחשבה שעומרי עסוק באוכל ולא ישים לב. אני גם משאיר אותו על המדף ככה שלא רואים את האייפד ממש.
איך שאני מתקרב למדף עומרי עוזב את כל מה שיש לו ביד (ובזמן האוכל יש לו מלא דברים בידיים) ומסתובב אלי. "אבא? אייפד?". אני מסתובב אליו כמו גנב בדירה שנדלק בה האור פתאום ורואה אותו מסתכל עלי בחיוך ומצביע "אבא? אייפד?" ואת מיטל מסתכלת עלי במבט ה"יופי אבא…אייפד". אני מחזיר למיטל את מבט ה "שתי דקות ואני מסיים" וממשיך עם האייפד.
"אבא? אייפד?".
"לא עומרי, זה לא אייפד". אני מסתיר את המכשיר אבל המבט שלי עדיין במסך.
"כן אבא, אייפד". עומרי מתעקש
"לא זה לא עומרי".
"כן…כן… אבא. אייפד".
"לא, זה לא אייפד"
"מאמי" מיטל קוטעת את השיחה העמוקה. "הילד קולט אותך, אל תשקר לו".
"אני לא משקר לו."
"באמת? אתה מתעסק עם האייפד ואומר לא שזה לא אייפד"
"אני לא משקר, זה הג'דיי-מיינד-טריק". (jedi mind trick)
"המה-מיינד-טריק?".
"ג'דיי".
"מה? זה נקרא לשקר".
"לא זה לא".
"שקר זה שקר"
"לא זה לא"
"עלי הקקה מיינד-טריק שלך לא עובד".
"כן, הוא כן עובד".
"דייי!"
"אבאאא…אייפדדדד!"
"את חושבת שאת יכולה לעשות את זה אחרת?"
"לתקן את הטעות שלך אתה מתכוון? כן בוא תראה"
מיטל מסובבת את עומרי אליה ופונה אליו בקול רך ונעים אבל גם אסרטיבי וממוקד ומתחילה להסביר לו שעכשיו אנחנו אוכלים ארוחת ערב ובזמן שאוכלים לא משחקים עם האייפד. לכל דבר יש זמן. אחרי האוכל נלך להתקלח ואז לישון. היא הסבירה לו שאת עשר דקות האייפד היומיות שלו הוא יקבל כבר מחר.
עומרי נראה מאוד מרוכז במה שמיטל הסבירה לו ואני ניצלתי את הריכוז שלו כדי להתרחק מהאייפד ולחזור לשבת איתם בשולחן. עומרי חיכה בסבלנות שמיטל תסיים ואז פנה אליה באותו טון רך ונעים אבל אסרטיבי וממוקד "מאמי (ככה הוא אומר אמא), כן…" מסתובב חזרה אלי "אבא? אייפד? כן, אייפד".
מיטל מסובבת אותו חזרה אליה "עומרי, אנחנו לא משחקים עם האייפד עכשיו. אנחנו אוכלים"
"מאמי? אייפד? כן. אייפד. אייפד מאמי"
"עכשיו אוכלים. היה לך מספיק אייפד היום"
"מאמי? ביי (הוא מנפנף לה לשלום ממש). אבא. אייפד"
"לא!"
עכשיו עומרי כבר נכנס לטנטרום אייפד. לא בכי הסטרי אבל התבכיינות. "אייפד אייפד אבא אייפד מאמי אבא אייפד אייפד".
"עומצ'וק, בסדר. תאכל ונלך לאייפד"
"אייפד מאמי?"
"כן. תאכל הכל ואז לפני המקלחת אייפד"
"זהו נשברת?" אני שואל
"לא. לא נשברתי. הוא לא יקבל את האייפד" עכשיו אנחנו כבר מדברים באנגלית
"מה? וזה לא נקרא לשקר?"
"לא. אני אתן לו את האייפד אחרי האוכל אם הוא עדיין ירצה"
"אז כן נשברת. הוא יקבל את האייפד אחרי האוכל"
"הוא כבר לא ירצה אותו עד אז"
"אה…בטח. עומרי יוותר על האייפד. אחרי זה הוא יוותר גם על מוצץ, בקבוק וחיתול ביחד"
"בוא נראה"
עומרי חזר לאכול כאשר אני קולט אותו מידי פעם מביט לעבר המדף. כל פעם שהוא מסתכל מיטל מתחילה לדבר איתו על הגן ועל מה הם עשו היום. בין ביס לביס ותוך כדי שיחה היא דואגת גם לדבר איתו על מילים חדשות שהוא למד ומילים שהוא מכיר ואוהב (חוץ מאייפד) כמו: פילפילון, גילגול, חתולי, פופיק, אור, תנור… היא לא מרפה ממנו לרגע עד שבסוף השיחה, והארוחה, כל מה שהילד רוצה זה ללכת בהליכת פיל להדליק את האור והתנור במקלחת כדי שיוכל לראות את הפופיק שלו במראה. משם הדרך לתוך האמבטיה היתה קצרה והאייפד נשכח לגמרי.
עומרי הלך לישון ומיטל ואני יושבים בסלון ביחד על הספה. אני לוקח את האייפד וחוזר לעיסוקי. אחרי כמה דקות מיטל שואלת מה עם הסרט שהבטחתי. אני שקוע באייפד.
"אתה עובד?"
"הא…אה..לא, לא בדיוק"
"לא אמרנו שרואים סרט?"
"אה…כן, כן…רגע"
"אתה משחק פיפא?"
"לא"
"אתה משחק פיפא"
"לא אני לא"
"אני רואה שאתה משחק פיפא"
"לא את לא"
"אתה עם מבט מזוגג וחצי לשון בחוץ ואני רואה את המסך"
"לא את לא"
"על ילד בן שנתיים לא עבד הג'דיי-שקר שלך" חוטפת לי את האייפד מהיד "תעשה הליכת פיל למטבח תדליק את האור והקומקום, תעשה לנו קפה ובוא לראות סרט. אם עוד תרצה את האייפד אח"כ תקבל"
"טוב, רוצה לראות מלחמת הכוכבים?"
"לא אוהבת"
"כן, את כן…"
אבא'שך ערוםכו....? 