בוקר יום שישי. מתכוננים ליציאה לצימר עם חברים.

ארוחת בוקר מוכנה. מיטל מושיבה את עומרי על כיסא רגיל. אני שונא שהיא עושה את זה כמו שאני שונא שהיא מושיבה אותו על השיש כשהיא במטבח. זה לא שאני לא סומך עליה, היא פאקינג סופראמא אבל מה לעשות, אותי זה מלחיץ. מספיקה חצי שניה כדי ליפול לרצפה. הכיסא כיסא איקאה עם משענת לא משענת, פתוחה כזאת. כיסא עם ארבעה כיווני נפילה.

אז יושבים על הכיסא ואוכלים ואני משתדל להסתיר את חוסר הנוחות שלי מהסיטואציה. מנסה ללמוד לשחרר. והנה החצי שניה מגיעה. תנועה לא נכונה על הכיסא והילד בדרך לרצפה מגובה 43 ס״מ. אבל לא סתם אמרתי סופראמא, מיטל תופסת אותו ביד אחת ואת השקשוקה שעפה לו מהיד ביד השניה. אפילו הרצפה לא התלכלכה. בכל מקרה זה הספיק לי כדי לבקש בטון המתכוון באמת שלי שחאלס, לא מושיבים את הילד על כיסא רגיל יותר. לפחות לא עד שהוא מתייצב.
מיטל הסכימה איתי עקרונית רק במקום להגיד ״צודק״ תיארה איך היא מביאה אותו מהגן וצריכה גם לבשל ולטפל בבית ואין ברירה אלה להושיב אותו בכיסא. הסכמתי והצבעתי על כיסא האוכל היעודי שסבא קנה במיטב כספו, זה עם הרצועות. איכשהו נרשמה התעלמות מההערה שלי ובמקום זה נאמר לי: ״כשאתה מביא אותו מהגן ביום הקצר שלך אז הכל מתוקתק ונשאר לך רק לבלות איתו. אני צריכה לנקות ולבשל ולעשות הכל תוך כדי״.
-מה?!? השבוע הוצאתי אותו והכנתי שניצלים בלי לשים אותו על כיסא המוות.

-תודה באמת שהכנת שנצלים.

-מה?!?
סטופ!!!!! פריז. בשלב זה הכל קופא. מיטל עם עומרי ביד עומדים במקום. טיפת השקשוקה שנזלה לו מהפה נעצרה באויר. מחוגי השעון שעל הקיר עמדו מלכת. הכל קופא. רק אני לא קפוא. לחדר נכנסים איש בחליפה שחורה ואיש בחליפה לבנה. שניהם נראים כמוני. ראיתי מספיק סרטים מצוירים בחיי כדי להבין מה קורה פה.
האני בשחור פונה אלי ראשון: תקשיב גבר, אל תתן לה לבלבל אותך. יש לך פה נקודה להוכיח. אתה צודק פה ואתה רוצה לשמוע את המילים. היא כמעט הרגה לך ת׳ילד בנאדם!
אני: נראה שהיא הבינה את הפואנטה שלי. והיא לא כמעט הרגה אף אחד
אני בשחור: את המילים היא אמרה?
אני: לא.
אני בשחור: אז זיבי אתה יורד מזה.
אני: כן…? כן…..תכלס
אני בלבן נכנס לשיחה: אתה מבין שהנקודה שלך היא כבר לא העניין ושאתה נכנס לקרב אבוד, נכון?
אני: לא. למה?
אני בלבן: אתה יש לך נקודה. קטנה ועגולה וחשובה רק לך. אתה מאוד רוצה להוכיח את הנקודה שלך ולצאת צודק. בגלל שהנקודה שלך, חשובה לך ככל שתהיה, קטנה ועגולה וברורה לכל. קל לך להתמקד בה.
אני: נו.
אני בלבן: גם לה יש נקודה אבל שלה שונה מהותית משלך. היא גדולה הרבה יותר. היא מכילה בתוכה עוד מלא נקודות קטנות. וכל נקודה בנויה מנקודות קטנות אפילו יותר ובכלל לא כולן עגולות.
אם הנקודה שלך תתנגש בשלה היא תיבלע בתוכה במקרה הטוב או תשחרר את כל הנקודות שלה במקרה הרע. ואתה תאבד מיקוד והלך עליך
אני בשחור: אמרו לך פעם שאתה קוקסינל? מה אתה רוצה?
אני בלבן: אתה יודע שקוקסינל זה בכלל פרת משה רבינו בצרפתית
אני בשחור: אתה רק מחזק את דברי.
אני: טוב, אפשר הסבר פחות מדעי?
אני בלבן: אותך מעניין להוכיח שהושבת הילד על הכיסא הזה מסוכנת. בעצם זה שהוא כמעט נפל זה הובן. היא לעומת זאת קיבלה את הטריגר לדבר על הדברים שמטרידים אותה מעבר לזה. ברור לך שלה יש הרבה יותר דברים כאלה רק מעצם היותה אישה. היא כבר מדברת על חלוקת עבודה בבית וכל מילה לא במקום שלך מעכשיו תפתח עוד נושא שלא היית מוכן אליו. ההתדרדרות יכולה להיות כל כך מהירה ולא הגיונית שהיא אפילו לא תהיה קשורה בעקיפין לנושא המקורי. אתה התחלת ויכוח על כיסא ואם לא תעצור את זה עכשיו אתה בקלות יכול למצוא את עצמך מנסה להסביר לאישה בוכה למה אתה לא מספיק מחובר לרגשות שלך.
אני: אז מה אתה מציע?
אני בלבן: שתרד מזה ומהר, תוותר על ה״אתה צודק״ שאתה כל כך אוהב לשמוע. זה לא קרה, זה לא יקרה….זה לא קורה.
אני: טוב אולי אתה צודק. אולי זה לא שווה את זה.
אני בלבן: יפה אמרת. מאוד בוגר.
אני בשחור: ואולי שניכם פרות משה רבנו. מקרה אבוד. אני הולך מפה.
שני החברה נעלמים. תיקתוק השעון. טיפה של שקשוקה פוגשת רצפה.
-….אבל השבוע הייתי איתו לבד והכנתי שניצלים.
-אני גם מכינה אוכל גם מנקה ומסדרת וגם משלמת חשבונות וכל השיט של הבית. אתה בכלל יודע כמה היה חשבון חשמל החודש?
-תכלס מאמי, צודקת. אין לי מה להגיד.

-מה?

-צודקת, צודקת. אין לי מה להגיד.
-יופי, אני שמחה.
-טוב…. אה…אני רק מבקש שלא תשימי אותו על הכיסא הזה יותר, סבבה?
סבבה. אז מתי אמרנו לכולם שנפגשים בצימר?