יומולדת שתיים

happy_birthday_by_babsdraws-d61xnoe

 

 

"אבא בלון!!! בלון, בלון. אבא! בלונים אמא. אבא בלונים, אבא בלונים אבא בלונים אמא…!!!"
ככה התחיל היום שלנו בבוקר יום שני.
כשאני אומר בוקר אני מתכוון לפנות בוקר, חמש ככה, וכשאני אומר שלנו אני מתכוון של מיטל, אני נשארתי לישון… עד אחת בצהריים.
למה נשארתי לישון עד אחת? כי הייתי חולה גמור ולא ישנתי כל הלילה.
למה הילד התעורר בחמש? כי זה קורה לפעמים שהוא מתעורר מוקדם מידי.
לרוב הוא קולט שאין סיבה להשאר ער וחוזר לישון לעוד שעה וחצי אבל הפעם היו לו מלא בלונים בחדר.
למה היו לו מלא בלונים בחדר? כי בערב אבא ניפח לו, בכוחותיו האחרונים, בלונים.
ולמה אבא ניפח בלונים? כי בבוקר חוגגים לעומרי יום הולדת שנתיים!

עוד לפני שיצאתי מהעבודה, ערב לפני, הרגשתי לא טוב.
כשהגעתי הביתה מיטל ישר קלטה שמשהו לא בסדר ושאלה אותי מה קרה.
-"סתם, קצת כאבי ראש ובחילה. זה יעבור. הכל בסדר"
-"תשכב ואל תזוז אני אביא לך מים"
-"זה בסדר בובה, אני תכף מתאפס וקם. יש לנו עוד יומולדת בגן מחר על הראש"
-"אתה אל תדאג, אני על זה. אתה תנוח. כולה יש לעשות עוגה. את הבורקסים והכל כבר…"
-"שיט!!! לא קניתי בורקסים!"

ליומולדת קיבלנו רשימה מפורטת מהגננת מה להביא. הרשימה כללה, בין היתר, בורקסים שאני הייתי אמור לעבור בדרך לקנות ושכחתי.
השעה היתה מאוחרת וכל המאפיות כבר נסגרו אז מיטל יצאה לקנות מצרכים במכולת והתחילה להכין חמישים בורקסים בעצמה.
בנוסף לכל שאר ההכנות יצא שהיא נשארה ערה עד שתיים בלילה במטבח.
כמובן שלא השארתי אותה לבד. אני נשארתי איתה ער…חלק מהזמן…
לא יכולתי לעזור פיסית, כי באמת הייתי גמור, אבל עזרתי למורל. כשלא הייתי עסוק בלהחזיק את הראש ולרחם על עצמי זרקתי לה מילות עידוד מהספה…עד שנרדמתי.
אבל את הבלונים ניפחתי אני, כאמור בכוחותי האחרונים, כדי שבבוקר יהיה שמח.

אכן היה "שמח" בבוקר.
אחרי שעומרי סירב לחזור לישון מההתרגשות שיש לו בלונים בחדר הוא סירב גם לצאת מהחדר בלי כל הבלונים ובכלל סירב להפרד מהם.
בגדול, כל הבוקר הוא סירב. סירב להחליף חיתול, סירב להחליף בגדים, להסתרק, לשטוף פנים, לצחצח שיניים לאכול ולצאת מהבית.
אני עדיין לא מבין איך מיטל הצליחה לצאת מהבית לבד ולהעמיס על האוטו עוגה בגודל של הילד, שלושה מגשי ירקות, ארבעה מגשי בורקס, עשרים וחמש שקיות הפתעה, ילד סרבן אחד וכמובן…הבלונים, אבל היא הצליחה וכולם הגיעו לגן בשלום.

את אירועי הבוקר בבית חוויתי רק מהקולות העמומים של צרחות ובכי שהשתלבו לי בחלום בזמן שישנתי (עד אחת בצהריים). אירועי הבוקר בגן, לעומת זאת, הונצחו במצלמת וידאו ונשמרו כסרט שמיטל ואני התיישבנו לראות ביחד בערב אחרי שעומרי הלך לישון.

הסרט מתחיל בשוט רצפה קלאסי עם קולות ילדים ברקע. פתאום נשמע קולה של מיטל "זה עובד? רגע. כן הנה. לחצתי. הנה יש אור. יאללה." כמה רעידות והמצלמה עולה.
עכשיו רואים את החדר הגדול בגן של עומרי. קירות צבעוניים מקושטים בניירות עם טביעות ידיים ולאורך הקירות ספסלי עץ קטנים. על הספסלים יושבים כל ילדי הגן מוחאים כפיים ושרים "היום יומולדת".
במרכז החדר כיסא ירוק מפלסטיק שעל משענתו מודבק קרטון גדול ומקושט עם הכיתוב "יומולדת שמח". על הכיסא יושב עומרי.
הוא מיישיר מבט למצלמה, מסרב להסתכל לעבר הילדים ששרים לו. העיניים שלו מבריקות, דמעות מתחילות לנזול והפנים שלו נראות כמו פניו של נידון למוות בכיסא חשמלי ירוק מפלסטיק.
עכשיו הגננת נכנסת לפריים ומקימה את כל הילדים מהספסלים. היא מנסה ליצור סביב עומרי מעגל.
בזמן שהיא נאבקת לחבר בין הידיים הלחות והחלקלקות של ילדים בגדלים שונים עומרי ממשיך לשדר מצוקה למצלמה.
הוא עדיין נמנע מלהסתכל על הילדים האחרים בכל מחיר. גם כשהם סובבים אותו ומנסים ללכוד את מבטו הוא מפנה את מבטו בחוסר רצון מופגן. הוא נעול על המצלמה או בעצם על מיטל שמחזיקה בה. מוודא שהיא לא הולכת לשום מקום.
אחרי כמה שניות המצלמה רועדת כתוצאה מהעברתה ממיטל אל הגננת "טוב, עומרי. אמא הולכת ואתה נשאר לחגוג עם כל החברים". עכשיו כבר מתפרץ בכי קורע לב והילד פונה לאמא שלו בתחנונים "אמא…לא יומולדת…לא…אמא!!!!"

בהמשך הסרט המצב לא נראה שהשתפר בהרבה. למרות שהיו לו רגעים שבהם הוא לא בכה ושיתף פעולה עם המתרחש.
כשכיבו את האור, הכניסו את העוגה והיה שקט מסביב עומרי היה נראה מרוצה או לפחות לא מבועת כמו שנראה כמה דקות לפני זה במרכז ה"מצנח" כשכל הילדים שרים מסביבו.
הוא אפילו כיבה את הנרות בהתלהבות יחסית אבל מיד איך שנכבו הנרות והילדים מחאו לו כפיים ושרו "היום יומולדת" הוא התחיל לבכות שוב.
גם במשחקים וההפעלות הכל היה סביר עד שהגיע תורו לעשות משהו וכל צעד שלו לווה בתשואות ושירים שישר גרמו לו שוב להתייפח.
לקראת סוף הסרט רואים אותו כבר אחרי שנת צהריים. הוא נראה מאושש ושמח יותר ואפילו התחיל לעשות פוזות למצלמה עד שדריה, אחת הילדות בגן, הזכירה לו שהיום זה היומולדת שלו והוא התחיל לבכות שוב.

סיימנו לראות את הסרט ונשארנו לשבת על הספה מול המסך מבואסים. כל כך רצינו שהכל יהיה מושלם ביומולדת הזה. התבאסנו נורא שהוא לא נהנה מהיומולדת שלו ואני כבר החלטתי שלילד יש טראומת יומולדת.
בזמן שאנחנו דנים על איזה טיפול פסיכולוגי יידרש בעקבות היומולדת הזה מיטל משתיקה אותי לרגע "אתה שומע משהו?".
סגרתי את המצלמה והמחשב והקשבתי. נשמע שעומרי מלמל משהו מהחדר שלו. קמנו שנינו והלכנו להציץ.
ראינו אותו שוכב במיטה, מחזיק את הדובי שלו באויר מעליו ושר לעצמו בשקט – "יומומולדת יומולדת לעומצ'וק…. יומומולדת יומומלדת לעומצ'וק".
אחרי כמה שניות הוא קלט אותנו מסתכלים וקרא לנו "אמא, אבא. עומרי יומלדת. עומרי שתיים"
כל אחד מאיתנו נישק אותו בתורו, אמרנו לו מזל טוב ולילה טוב ויצאנו מהחדר.
המשכנו לשמוע אותו שר לעצמו היום יומולדת עד שהוא נרדם.
מזל טוב עומצ'וק.

 

מודעות פרסומת

מצד שני

 

IMG_2378

 

השעה 18:14 בערב. אחד הדברים שאני הכי אוהב בעבודה שלי זו העובדה שבשעה הזאת אני כבר מחוץ לדלת הכניסה לבית שלי. פותח את הדלת בשקט, אני יודע שזאת השעה שעומרי מתחיל לאכול ארוחת ערב והוא בכיסא שלו עם הגב לכניסה. אני אוהב להכנס בשקט ולהפתיע אותו.
מציץ עם הראש פנימה, עמרי באמת עם הגב אלי, על הרצפה סביבו אני מזהה את מה שכנראה היתה ארוחת הערב שלו, ביד הוא מחזיק את מה שנשאר מהארוחה מאכיל את מיקה (הכלבה) ועל הראש שלו הצלחת שכנראה הכילה את הארוחה עד לא מזמן.
לידו, עם הראש בין הידיים, בוהה בנקודה דמיונית בחלל במבט מיואש – מיטל.

אני נכנס לבית וטורק אחרי את הדלת. עומרי מסתובב אלי, הפנים שלו מגואלות בפסטה, החולצה שלו ספוגה במיץ ועל השיער שלו קטשופ שנקרש – "אאאבבבאאא!!!!" הוא קורא לי בקול גדול ואני עונה לו "עעעווומממרררייי!!!". מיטל עדיין בוהה באויר, כאילו לא שמעה בכלל שנכנסתי.
"בובה? מה קורה? הכל בסדר?" אני שואל, למרות שדי ברור שלא היה פה קל עד עכשיו.
"אתה זוכר שאמרנו שהפוסט הזה שלך על כמה עומרי ילד טוב יעשה נאחס?" היא יורה, כאילו היא מממשיכה שיחה שהפסקנו לפני רגע "אז בבקשה, ככה נראית עין הרע"
"שטויות נו. אני לא מאמין בעין הרע – חוץ מבקטע של שעות שינה"
מיטל קמה מהכיסא, עכשיו אני קולט שגם היא נושאת על גופה חלקי פסטה, והולכת לכיוון האמבטיה.
"בבקשה, זה אולי לא נראה ככה אבל הילד שלך עדיין לא אכל, ז'תומרת האוכל עוד לא ממש נכנס לו לפה. אני הולכת להתקלח…בהצלחה"

נשארנו אני ועומרי במטבח. הוא מסתכל עלי ומושיט לי יד מלאה בפסטה "אבא אוכלת?". אני מניח את התיק שלי, חולץ נעליים ומפשיל שרוולים "לא. עכשיו עומרי אוכלת…אה אוכל".
לוקח כמה מגבונים לחים, ניגוב קל ברדיוס הקרוב לכיסא האוכל, קצת על הפנים, מוריד לו את הצלחת מהראש ומכין צלחת חדשה עם פסטה וירקות. עשר דקות של דיבורים על אוכל ושיכנועים קלים ואני והוא יושבים לאכול ביחד. עומרי אוכל יפה, אפילו משתמש במזלג חלק מהזמן ואני יושב מולו מתמלא בגאווה (ובעצמי) וחושב איזה אבא תותח אני.

באמת, סחתיין עלי. רבע שעה אני בבית והילד חוזר למסלולו, מתנהג למופת. איזה אבא תותח.
מה היא היתה עושה בלעדי?
מצד שני, מיטל איתו כבר משלוש אחה"צ. אלה השעות הקשות של אחרי הגן שצריך לספק לו פעילות עד שהוא מתעייף ונהיה עצבני ואז עוד צריך להאכיל אותו.

טוב, אבל אני הייתי בעבודה עד עכשיו וחזרתי ישר לתוך התופת ועמדתי בזה בכבוד. לא אבא מצטיין?
מצד שני, היא עבדה עד שלוש וישר התחילה את העבודה השניה (וזו עבודה!) עם עומרי שבמקביל היא גם הרימה שלושה סירי אוכל.

גם לי יש יום בשבוע שאני לוקח אותו בשלוש מהגן ואני גם מכין ארוחת ערב.
מצד שני, למיטל יש ארבעה ימים כאלה ובגלל שהיא עצמאית היא עוד חוזרת לעבוד, אחרי שהוא נרדם, עד הלילה.

טוב זו לא תחרות אבל אם כבר עלה הנושא אז אני גם זה שהולך לקלח אותו אחרי זה. כמו בכל ערב.
מצד שני, היא מספיקה לסדר את הסלון ולנקות את טביעות האצבעות שלו מהספה עד שאנחנו מסיימים לשחק במקלחת.

בנוסף לזה אני זה שמשכיב אותו לישון ומקריא לו את הסיפור לפני השינה.
מצד שני מיטל היא זאת שהולכת לחנות ודואגת שבכלל יהיו לנו ספרים לקרוא.

שוב, לא תחרות אבל עד לא מזמן, כשהוא עוד ינק אני הייתי מתעורר עם מיטל בלילה כשהוא קם.
מצד שני, היא היתה נשארת ערה להניק. אני מקסימום הייתי מביא לה מים זורק מילה טובה וחוזר לישון.

אם חושבים על זה ישנתי די טוב בתקופה הזאת אבל אני הייתי קם איתו בכל הבקרים ונותן למיטל לישון.
מצד שני, כמו שאמרתי, מיטל היתה ערה איתו חצי מהלילה מניקה.

באופן כללי אבל הייתי מאוד מעורב בשלבים הקריטיים של תחילת הדרך. בחופשת לידה חתמתי אבטלה כדי להשאר עם מיטל ועם עומרי בבית.
מצד שני דמי האבטלה שלי היו כפול מדמי הלידה שלה והיא לא היתה בבית מבחירה אלה פיסית היה קשה לה לצאת.

ישר אחרי הלידה שבועיים לא הלכתי לעבודה, נשארתי לצידה כל רגע, טיפלתי בבית, טיפלתי בה וטיפלתי בילד.
מצד שני גם היא עשתה את אותם דברים רק תוך כדי כאבי תופת במקומות שלא חשבה שיכולים לכאוב בכלל.

בלידה עצמה, מרגע היציאה לחדר יולדות ועד ליום למחרת לא ישנתי דקה. הייתי פעיל בלידה עצמה ורק דאגתי לה, התרגשתי, תמכתי, עזרתי, הרגעתי עד כדי כך שקרסתי ונרדמתי על כיסא שבור ליד מיטתה.
מצד שני, היא הוציאה ילד 3.6 קילו, עברה סוג של ניתוח, לא יכלה לזוז מהמיטה ובבוקר למחרת עברה את אחת הבדיקות הכואבות בחייה שהצעקות שלה הרעידו את בית הרפואה אבל איכשהו לא הפריעו לי לישון עם פה פעור על הכיסא השבור ליד.

כשהתחילו הצירים קמתי בשבע בבוקר ובשבע וחצי כבר הייתי מוכן לצאת לחדר יולדות עם תיק וכל הציוד.
מצד שני הצירים התחילו כבר בשלוש בלילה והיא נתנה לי לישון בזמן שהכינה את התיק וכל הציוד.

בזמן ההריון, כשכבר היתה לה בטן ענקית, אני פיניתי לה קצת מהצד שלי במיטה שיהיה מקום לכרית נחש.
מצד שני היא התעוררה בלילה מבעיטות מבפנים וכאבי גב.

מתחילת ההריון עקבתי, למדתי, הורדתי אפליקציות, בדקתי על ההתפתחות בבטן ושלבי ההריון.
מצד שני היא זאת שהיתה מקיאה מהריח של החביתות בבוקר.

תכלס אני כבר הייתי מבושל מזמן לילד. אני זה שלחץ על מיטל להכנס להריון.
מצד שני היא זאת שבפועל היתה צריכה להיות בהריון.

בקיצור, כמו שאמרתי, זו לא תחרות וזה בטח לא משנה את העובדה שתמיד ידעתי שאני אהיה אבא טוב
מצד שני זה בגלל שהיה ברור לי שמיטל תהיה האמא