איש חום

different-shades-of-brown

כשעומרי מבקר אותי בעבודה בחופשים, החלק האהוב עלי היה ארוחת צהריים.
אני לוקח אותו ל"פלאפל שבע שקל" ליד המשרד
אין כמו ללכת עם עומרי לפלאפל, באמת! זו חוויה.
הוא כבר ילד גדול, בן שלוש, מדבר שוטף, עם דעות על העולם וגם כמה מסקנות.
עם זה שהוא ילד גדול ובוגר עם דעה מיושבת – הוא עדיין קטן וחמוד ומושך תשומת לב חיובית
תשומת הלב הזאת באה לידי ביטוי, למשל, ביכולת להתקדם בתור מהר יותר
זה לא שאכפת לי לעמוד בתור. אני יכול לעמוד בתור שעות בסבלנות.
אבל אני לא אוהב לעמוד כשאני אוכל ובמקום הזה יש רק שלושה כיסאות.
מיקומך בתור מאוד משפיע על סיכוייך לתפוס את אחד מהם.
עכשיו, לעומרי לרוב מישהו יפנה מקום ישיבה – אבל מה איתי?

"אוף אבא, אני רעב. הבטן מקרקרת כל כך שאני פשוט ממש כבר צריך את הפלאפל אבא"
נשבע שלא לימדתי אותו את זה – זה בא ממנו
אולי קצת פמפמתי לו בדרך שהוא בטח רעב נורא ועוד שניה הוא יאכל פלאפל
אבל כל השאר בא רק ממנו – ומי יכול לעמוד בפני ילד רעב?
אז כשהוא מתחיל עם נאום הבטן המקרקרת תמיד מישהו יתן לנו לעקוף.

יש גם כמובן את הכדור הנוסף שאני מקבל בזמן שאנחנו כן עומדים בתור
ז'תומרת, אני מקבל אחד והוא מקבל אחד אבל זה תמיד חם לו מידי
אז אני נאלץ לאכול את הכדור הנוסף במקום לחכות שיתקרר
אני הרי צריך לשלם ולקחת את המנה ומפיות ומיץ… צריך יד פנויה, לא?

לא רק אני נהנה מנוכחותו במקום. כל האנשים שם זוכים
הפלאפליה מלאה בערבוב של אנשי משרדים, פועלים, שליחים עלהדרך.
אנשים באמצע יום עבודה, טרודים, עסוקים, לפעמים עצבניים.
עומרי הוא קרן אור בתוך אוירה חצי מדוכדכת שכזו.
בזמן שאנחנו אוכלים, עומרי ואני, אנחנו משוחחים בנינו.
שיחה ערה כזאת עם ילד בן שלוש שהיא חצי רצינית, חצי מצחיקה וחצי טיפשית…
ילד בן שלוש עם פנים של מלאך וחיוך תמים שמדבר שטויות תמיד מעלה חיוך
אז אנחנו מושכים הרבה תשומת לב בפלאפל.

זה היה צהריים רגיל בפלאפל
נכנסנו, התנחמדנו, עקפנו, טעמנו וישבנו
למרות נסיון של שלוש שנים כאב מהשורה
אני אף פעם לא מצליח להעריך את כמות המפיות שילד וטחינה צורכים
לא נעים לקחת מלא מפיות ואז להחזיר חלק כי זה סוג של משומש
אז אני מנסה לחשב כמה נצטרך – עד היום לא הצלחתי.

אני קם לרגע להביא עוד מפיות ואז עומרי צועק לי בקולי קולות
"אבא!!! אבא! תראה איש חום! איש חום"
אני לרגע מתבלבל, לא מבין מה הוא רוצה ממני
"אבא! איש חום! למה הוא חום אבא?"
אני מסתובב ורואה שלידי עומד בחור אתיופי

עכשיו תכלס. בואו נהיה כנים. האיש חום. כולם בפלאפל בגוונים בהירים יותר או פחות
אבל האיש הזה בולט כי הוא הכי חום
אין עם זה בעיה. לא לי, לא לו, לא לאף אחד. גם לא לעומרי
הוא גם בטח לא ה"איש החום" הראשון שעומרי ראה בחייו.
אבל עומרי, כמו ילד בן שלוש, פשוט מציין עובדה בקול רם – מאוד.
לא יודע לומר למה הסיטואציה גרמה לי לחוסר נוחות אבל היא כן.
הרגשתי שאני צריך להגיב בצורה קצת יותר עמוקה מאשר – "נכון חמוד הוא חום"

אז אני ניגש אליו חזרה לכיסא ומתחיל להתפלפל בקול רם
כמובן שכל הנוכחים בפלאפל כבר קשובים לשיחה
"מה אמרת עומצ'וק?" כאילו שלא שמעו אותך גם במעבר חציה בחוץ
"אבא! האיש הזה חום. למה הוא חום?"
"למה איזה צבע אתה חבוב?"
"אני לבן!"
"באמת? אז איזה צבע זה?" אני מצביע על הקיר שלידו
"מלוכלך" עונה הילד המתחכם של אביו
"מה? לא. אין כזה צבע מלוכלך. איזה צבע הקיר?"
"לבן!" הוא עונה בגאווה
"אז תסתכל על היד שלך" אני מקרב את היד שלו לקיר "זה אותו צבע? היד שלך לבנה?"
"לא אבא. היא לא לבנה"
"אז איזה צבע היא?"
"איזה?" הוא עונה "איזה?" אני שואל "איזה?" הוא עונה שוב
אחרי "איזה" חמש הלוך ושוב כאלה לקחתי את השקית נייר של הפלאפל
שקית בצבע חום בהיר
"איזה צבע השקית?"
"חום!" הוא עונה בזריזות
עכשיו אני שם את השקית ליד היד שלו –
עומרי ילד אשכנזי אך שזוף היטב והשקית בגוון די דומה לעור שלו
"אז באיזה צבע היד שלך?"
הוא מסתכל לרגע כלא מאמין ומיד עונה "חום"
"אז גם אתה בעצם חום?"
"אבא! אני חום!" הוא צועק. "אני חום. אני חום!"
"נכון חבוב, אתה חום, הוא חום, אני חום רק שכל אחד גוון אחר ו…"
"לא" הוא עונה לי בביטול. "אתה לא חום אבא"
"אני כן חום חבוב. את החום שלך קיבלת בעיקר ממני. אם כבר מישהו לבן זה אמא שלך"
"אתה מתבלבל אבא" הוא מתעקש "אתה לא חום"
"באמת? אז איזה צבע אני?"
"אתה ירוק אבא!! ירוק מכבי של חיפה"
"נכון עומרי, אני ירוק. חכה רגע אני הולך להביא עוד מפיות"

מודעות פרסומת

יום בחיים

adayinthelife

 

אני בא. רגע אני בא. הנה הנה אני עומצ׳וק.
בוקר טוב. איך ישנת? כן? טוב מאוד. רוצה לצאת מהמיטה? לא? רוצה להשאר במיטה? אוקי. שאני אשאר פה? טוב אז אני חוזר למיטה. תקרא לי כשתרצה לצאת.
כן עומרי. אני בא. בוקי? במיטה? טוב אני הולך להכין בקבוקי. שניה. שניה. רגע! נו! הנה אהוב, קח. אני במיטה.
כן עומרי? אני בא! רוצה לצאת מהמיטה? בוא. בסדר אני מביא את דובי תלך לסלון.
מה? לא צריך. טוב תסגור את הדלת בחדר. יופי. כן גם של אבא. נכון אמא ישנה. ששששש. יופי. לא. טוב. כן הנה גם הדלת של השירותים סגורה. יאללה בוא לסלון. תשב כאן על הספונת שלך אני הולך להתקלח. מה? לא, אין טלטאביז בבוקר. לא. כי הם ישנים עדיין. גם לא טוטיטו. לא. אין טלוויזיה בכלל. גם לא אייפון. גם לא של אמא. גם לא אייפד.  סיפור? איזה סיפור? ציפור? מה? נוע? ציפור נוע? אה…ציפור על אופנוע. הבובה. קח.  עומצ׳וק, תשתה בקבוקי פה על הספונת עם דובי ואני במקלחת.

מה? אני במקלחת אני לא שומע. אני לא שומע! עומצ׳וק אני לא שומע בוא לפה אם אתה רוצה להגיד לי משהו.
כן עומרי. נכון יש לך חתולי על החולצה. תחזור לסלון אני תכף בא.
אני מתנגב ובא. אני מצחצח שיניים ובא. עומרי שניה אני מתלבש ובא.
הנה. הנה באתי. יאללה, סיימת בקבוק. יופי. בוא נחליף חיתול.

תרים רגליים. יופי.
לא. כי אין מה לראות. כי לא עשית קקי. אבל אין מה לראות. טוב, הנה.
אחר כך לפח. לא. קודם מתלבשים. טוב מהר. יפה. לא לטרוק את הדלת זהירות על האצבע…עומרי!
בוא בוא. תביא מכנסיים. רגל. רגל. יופי
חולצה. ראש. יד. יד. יד.יד. עומרי יד! תודה.
איפה הנעליים שלך? לא. זה של אבא. זה של אמא. עומרי, זה לא נעליים. לא אל תשים את של אמא אנחנו… טוב תעשה סיבוב עם הנעליים של אמא ושים במקום. יופי. עכשיו נעליים. רגל. רגל. יופי.

מה קרטיב? על הבוקר? איזה צבע? למה לא ירוק? עומרי אנחנו לא אוהבים אדום בבית. קח אדום.
אני הולך להכין לך תיק לגן. שב פה עם הקרטיב.
לא, זה הקרטיב שלי. איפה שלך? איך הוא הגיע לשם? גם אני לא. טוב קח את שלי
יאללה בוא, הולכים לגן. איפה הנעליים שלך? איך הם הגיעו לשם? אז תביא. לא, עכשיו.

הולכים. נשיקה וחיבוק לאמא. בי אמא. לא לרוץ. חכה לי. לא לגעת במעלית.
לא זה לא אוטו של סבא איציק. זה אוטו חדש שלנו. כן, אוטו של עומרי. לא גם של סבא איציק רק שלנו.
בסדר. עומרי עולה לבד. בסדר לא נגעתי. אולי אני אעזור לך קצת. בסדר, בסדר. לבד. יאללה עומרי זריז.
שיר? בטח. איזה? אניה? יאללה. לא אניה? אז מה? בסדר. שוקו. לא שוקו? אבל אתה רצית? אז מה? לא אין טלטאביז.

הגענו. בסדר בסדר עומרי יוצא לבד. אולי אני אעזור לך קצת. לא צריך.
בוקר טוב לכולם. עומרי? אתה נכנס? כולם מחכים. שלום ארי. כן נעליים יפות. גם שלך מאיה. עומרי? נכון גם שלך דריה. כן, לכולכם יש נעליים יפות. עומרי אתה בא? אז בוא. יאללה נשיקה. ביי. אני אבוא בצהריים לקחת אותך. אבל אני חייב ללכת. אבל כיף בגן. תראה איזה נעליים יפות יש לכולם. תראו איזה נעליים יש לעומרי.
כן כן תראה להם. יופי. ביי. אני אבוא בצהריים עם האופניים. כן. לא של עומרי, של אבא. של אבא ושל עומרי. אז ביי.

ש-ל-ו-ם! איפה עומרי? יש פה ילד שקוראים לו עומרי? אההה. מה עניינים? איך היה היום? יופי. איפה התיק שלך? יאללה. האופניים בחוץ. או-פ-ניים נכון. קסדה. לא. חייב. חייב. עומרי חייב קסדה. אז נשאר פה. לא, אנחנו לא נשארים פה. נו. קסדה. בסדר בלי לדגדג. בסדר. נו. אבל לא נגעתי בך. עומרי תעמוד ישר. אני לא יכול לשים לך ככה. אבל תרים את הראש. אני לא מדגדג. נו. רגע. לא לזוז. רגע. הופ. יאללה. יוצאים לדרך.

אנו יוצאים לדרך הופה היי הופה…מה? לא שיר? אז איזה? רוץ בן סוסים? מה? שעון חיל? טוב. לא? רוח רוח? מה? אז לא חייבים לשיר. עומרי אני לא שומע טוב כשאנחנו על האופניים. מה? אני לא שומע. שניה עומרי. מה? רגע. אני אעצור בצד. רגע עומרי. אני לא שומע. שניה אני עוצר. רגע! מה?? כן, זה אוטובוס גדול.
נכון גדול מאוד. מאוד מאוד. יאללה נמשיך? יופי.
מה? אני לא ש…כן. כן. כן. בטח. אה הא. המממ. כן. כן עומצ'וק. טוב. טוב. כן. בסדר.

הגענו הביתה. בוא נוריד קסדה. בלי לדגדג. טוב. לא לזוז. נו עומרי. אני לא יכול להוריד ככה. נו. טוב לא צריך.
כן, אפשר טלטאביז אחד. שניה. רגע חמוד זה לוקח דקה. רגע. הנה בבקשה. רוצה קרטיב? לא ירוק? טוב.
לא. אמרתי טלטאביז אחד. טוב אחד אחרון. שניה. הנה.
אמרנו אחרונה. אבל אמרנו. טוב אחרונה חביבה ואז יורדים לחצר.
די עומרי. אין יותר טלטאביס. כי אמרנו אחרונה חביבה. גם אחרונה כבר אמרנו. פעם אחת אמרנו בהתחלה. לא. טוב, בתנאי שאתה מוריד את הקסדה. בלי לדגדג. לא לזוז. זהו. עכשיו אחרונה חביבה חביבה.

יורדים לחצר. בסדר הנה בימבה. ומדבקות. ובלונים. הנה הגירים. לא דובי לא יכול לבוא. גם לא הטלוויזיה.
בוא. תראה מי שם… ליאני. והנה איתמר. לך תתן להם מדבקות. יופי.
לא לרוץ. זהירות. עומרי רד משם. הי! היא לא הרביצה לך היא חיבקה אותך..חזק. מה קרה? אז תחטוף בחזרה. עומרי לא. זה לא שלך. אז תבקש. אם הוא ירצה הוא ייתן לך. עומרי! יש מספיק לכולם. הוא לא התכוון. הנה הוא נותן לך. אבל זה שלו. לא לרוץ! לאט. וואו איזה יופי. כן ציירת מאוד יפה. מה יש לך בפה? עומרי לא לגעת בזה. מאוד יפה לך המדבקות על הפנים. יופי. לא נורא. אז תקח את שלה. זה אותו דבר רק צבע אחר. נכון, לא אוכלים קקי. מה? מי אכל? לא נראה לי. לא. טוב, זה בעיה של אמא שלו. היא לא הרביצה לך. אז למה אתה בוכה. אז לא חייבים. זה לא שלך. למה אתה בוכה שוב? טוב מישהו נראה לי עייף. בוא. עולים הביתה לאכול ולישון. בוא. לא לשם. עומרי. הבית לכיוון הזה. עומרי. לאן אתה הולך. לא צריך ידיים. טוב ידיים בוא.

בבקשה. בתיאבון. קצת קטשופ. אבל תאכל גם את הצ'יפס. לא. אי אפשר לאכול רק קטשופ. לא עוד. אז תאכל צ'יפס. זה כן צ'יפס. צ'יפס סגול. סלק. עומרי עזוב את הקטשופ. רק עוד קצת. אולי תאכל גם מזה. ביס. ביס קטן. הנה קטשופ. אבל תאכל את זה עם הקטשופ. לא לקק, לאכול. אז לא חייבים. בוא להתקלח. למקלחת. לא לספה. יש לך מלא קטשופ על הידיים… לא עומרי! יאללה למקלחת.

בוא נוריד בגדים. ידיים למעלה. למעלה. מכנסיים. יפה. חיתול. לא. כי אין מה לראות, לא עשית קקי. טוב, הנה. אחר כך לפח. אחר כך. לא. טוב אז מהר. עומרי? בוא למקלחת. עומרי? נו בוא. הופה. מים קרים? אני אעשה פושרים. קרים? טוב קרים. הנה. זה מים קרים. אין יותר קר. לא אין. מה קרה? מה עיניים? אבל עוד לא שמנו סבון. אז מה כואב? אבל אין עליך סבון. טוב, לנגב? הנה. בסדר? טוב, נעשה מהר ונלך לישון. סבון. ראש. בטן רגליים. זהו. בוא נצא. לא, אי אפשר לישון באמבטיה. לא. עומצ'וק קום. זה לא נראה נוח. קום. קום. יאללה קום. נישן במיטה. יופי.
מצחצחים שיניים. יפה. כל הכבוד. אתה מצחצח מאוד יפה. לא חייבים במצח. לא. כי את המצח ניקינו בסבון. טוב די. בוא נשטוף את הפה. קח שלוק. לא לבלוע. לא לבלוע. לירוק. לכיור. לכיור! לא ל… לא נורא פעם הבאה.

איפה הפיג'מה שלך? יופי. חיתול. הנה הנה המוצץ. לעמוד. בוא נשים פיג'מה. ראש. רגל. רגל. יד. יד. יד. יד. יד עומרי יד! תודה. נשיקה לאמא. לילה טוב. נכון גם למיקה. גם לטלטאביז…ולטלוויזיה ולאיפון. גם לאייפד. לילה טוב לכולם. בוא למיטה.
איזה סיפור קוראים? גדול או קטן? יאללה, חתולי קטן. קרמר החתול הוא חתול ישנן, קרמר החתול… מה? לא חתולי? אז איזה סיפור? האו עד עשר? טוב. אני אמיץ ועשוי ללא חת – אני כלב מספר אחת, אני…מה? לא האו עד עשר? אבל לא רצית חתולי. אז טוב חתולי. קרמר החתול הוא…מה? כן זה ציור יפה. קרמר החתול… כן זה חתול בציור. קרמר… כן הוא ישן בציור. אתה רוצה שרק נסתכל על הציור? בסדר. נכון חתולי ישן בציור. כן? גם עומרי עייף? אז אתה רוצה למיטה? אז בוא.
לילה טוב חמוד. חלומות פז. כן, הנה. עוד נשיקה? בבקשה. אמא? אני אקרא לה. זהו לילה טוב. מה? בטח שאפשר עוד נשיקה חמוד. לילה טוב.
מה? אני בא. מה? לא, אי אפשר טלטאביס.

 

 

יומולדת שתיים

happy_birthday_by_babsdraws-d61xnoe

 

 

"אבא בלון!!! בלון, בלון. אבא! בלונים אמא. אבא בלונים, אבא בלונים אבא בלונים אמא…!!!"
ככה התחיל היום שלנו בבוקר יום שני.
כשאני אומר בוקר אני מתכוון לפנות בוקר, חמש ככה, וכשאני אומר שלנו אני מתכוון של מיטל, אני נשארתי לישון… עד אחת בצהריים.
למה נשארתי לישון עד אחת? כי הייתי חולה גמור ולא ישנתי כל הלילה.
למה הילד התעורר בחמש? כי זה קורה לפעמים שהוא מתעורר מוקדם מידי.
לרוב הוא קולט שאין סיבה להשאר ער וחוזר לישון לעוד שעה וחצי אבל הפעם היו לו מלא בלונים בחדר.
למה היו לו מלא בלונים בחדר? כי בערב אבא ניפח לו, בכוחותיו האחרונים, בלונים.
ולמה אבא ניפח בלונים? כי בבוקר חוגגים לעומרי יום הולדת שנתיים!

עוד לפני שיצאתי מהעבודה, ערב לפני, הרגשתי לא טוב.
כשהגעתי הביתה מיטל ישר קלטה שמשהו לא בסדר ושאלה אותי מה קרה.
-"סתם, קצת כאבי ראש ובחילה. זה יעבור. הכל בסדר"
-"תשכב ואל תזוז אני אביא לך מים"
-"זה בסדר בובה, אני תכף מתאפס וקם. יש לנו עוד יומולדת בגן מחר על הראש"
-"אתה אל תדאג, אני על זה. אתה תנוח. כולה יש לעשות עוגה. את הבורקסים והכל כבר…"
-"שיט!!! לא קניתי בורקסים!"

ליומולדת קיבלנו רשימה מפורטת מהגננת מה להביא. הרשימה כללה, בין היתר, בורקסים שאני הייתי אמור לעבור בדרך לקנות ושכחתי.
השעה היתה מאוחרת וכל המאפיות כבר נסגרו אז מיטל יצאה לקנות מצרכים במכולת והתחילה להכין חמישים בורקסים בעצמה.
בנוסף לכל שאר ההכנות יצא שהיא נשארה ערה עד שתיים בלילה במטבח.
כמובן שלא השארתי אותה לבד. אני נשארתי איתה ער…חלק מהזמן…
לא יכולתי לעזור פיסית, כי באמת הייתי גמור, אבל עזרתי למורל. כשלא הייתי עסוק בלהחזיק את הראש ולרחם על עצמי זרקתי לה מילות עידוד מהספה…עד שנרדמתי.
אבל את הבלונים ניפחתי אני, כאמור בכוחותי האחרונים, כדי שבבוקר יהיה שמח.

אכן היה "שמח" בבוקר.
אחרי שעומרי סירב לחזור לישון מההתרגשות שיש לו בלונים בחדר הוא סירב גם לצאת מהחדר בלי כל הבלונים ובכלל סירב להפרד מהם.
בגדול, כל הבוקר הוא סירב. סירב להחליף חיתול, סירב להחליף בגדים, להסתרק, לשטוף פנים, לצחצח שיניים לאכול ולצאת מהבית.
אני עדיין לא מבין איך מיטל הצליחה לצאת מהבית לבד ולהעמיס על האוטו עוגה בגודל של הילד, שלושה מגשי ירקות, ארבעה מגשי בורקס, עשרים וחמש שקיות הפתעה, ילד סרבן אחד וכמובן…הבלונים, אבל היא הצליחה וכולם הגיעו לגן בשלום.

את אירועי הבוקר בבית חוויתי רק מהקולות העמומים של צרחות ובכי שהשתלבו לי בחלום בזמן שישנתי (עד אחת בצהריים). אירועי הבוקר בגן, לעומת זאת, הונצחו במצלמת וידאו ונשמרו כסרט שמיטל ואני התיישבנו לראות ביחד בערב אחרי שעומרי הלך לישון.

הסרט מתחיל בשוט רצפה קלאסי עם קולות ילדים ברקע. פתאום נשמע קולה של מיטל "זה עובד? רגע. כן הנה. לחצתי. הנה יש אור. יאללה." כמה רעידות והמצלמה עולה.
עכשיו רואים את החדר הגדול בגן של עומרי. קירות צבעוניים מקושטים בניירות עם טביעות ידיים ולאורך הקירות ספסלי עץ קטנים. על הספסלים יושבים כל ילדי הגן מוחאים כפיים ושרים "היום יומולדת".
במרכז החדר כיסא ירוק מפלסטיק שעל משענתו מודבק קרטון גדול ומקושט עם הכיתוב "יומולדת שמח". על הכיסא יושב עומרי.
הוא מיישיר מבט למצלמה, מסרב להסתכל לעבר הילדים ששרים לו. העיניים שלו מבריקות, דמעות מתחילות לנזול והפנים שלו נראות כמו פניו של נידון למוות בכיסא חשמלי ירוק מפלסטיק.
עכשיו הגננת נכנסת לפריים ומקימה את כל הילדים מהספסלים. היא מנסה ליצור סביב עומרי מעגל.
בזמן שהיא נאבקת לחבר בין הידיים הלחות והחלקלקות של ילדים בגדלים שונים עומרי ממשיך לשדר מצוקה למצלמה.
הוא עדיין נמנע מלהסתכל על הילדים האחרים בכל מחיר. גם כשהם סובבים אותו ומנסים ללכוד את מבטו הוא מפנה את מבטו בחוסר רצון מופגן. הוא נעול על המצלמה או בעצם על מיטל שמחזיקה בה. מוודא שהיא לא הולכת לשום מקום.
אחרי כמה שניות המצלמה רועדת כתוצאה מהעברתה ממיטל אל הגננת "טוב, עומרי. אמא הולכת ואתה נשאר לחגוג עם כל החברים". עכשיו כבר מתפרץ בכי קורע לב והילד פונה לאמא שלו בתחנונים "אמא…לא יומולדת…לא…אמא!!!!"

בהמשך הסרט המצב לא נראה שהשתפר בהרבה. למרות שהיו לו רגעים שבהם הוא לא בכה ושיתף פעולה עם המתרחש.
כשכיבו את האור, הכניסו את העוגה והיה שקט מסביב עומרי היה נראה מרוצה או לפחות לא מבועת כמו שנראה כמה דקות לפני זה במרכז ה"מצנח" כשכל הילדים שרים מסביבו.
הוא אפילו כיבה את הנרות בהתלהבות יחסית אבל מיד איך שנכבו הנרות והילדים מחאו לו כפיים ושרו "היום יומולדת" הוא התחיל לבכות שוב.
גם במשחקים וההפעלות הכל היה סביר עד שהגיע תורו לעשות משהו וכל צעד שלו לווה בתשואות ושירים שישר גרמו לו שוב להתייפח.
לקראת סוף הסרט רואים אותו כבר אחרי שנת צהריים. הוא נראה מאושש ושמח יותר ואפילו התחיל לעשות פוזות למצלמה עד שדריה, אחת הילדות בגן, הזכירה לו שהיום זה היומולדת שלו והוא התחיל לבכות שוב.

סיימנו לראות את הסרט ונשארנו לשבת על הספה מול המסך מבואסים. כל כך רצינו שהכל יהיה מושלם ביומולדת הזה. התבאסנו נורא שהוא לא נהנה מהיומולדת שלו ואני כבר החלטתי שלילד יש טראומת יומולדת.
בזמן שאנחנו דנים על איזה טיפול פסיכולוגי יידרש בעקבות היומולדת הזה מיטל משתיקה אותי לרגע "אתה שומע משהו?".
סגרתי את המצלמה והמחשב והקשבתי. נשמע שעומרי מלמל משהו מהחדר שלו. קמנו שנינו והלכנו להציץ.
ראינו אותו שוכב במיטה, מחזיק את הדובי שלו באויר מעליו ושר לעצמו בשקט – "יומומולדת יומולדת לעומצ'וק…. יומומולדת יומומלדת לעומצ'וק".
אחרי כמה שניות הוא קלט אותנו מסתכלים וקרא לנו "אמא, אבא. עומרי יומלדת. עומרי שתיים"
כל אחד מאיתנו נישק אותו בתורו, אמרנו לו מזל טוב ולילה טוב ויצאנו מהחדר.
המשכנו לשמוע אותו שר לעצמו היום יומולדת עד שהוא נרדם.
מזל טוב עומצ'וק.

 

ילד טוב

good vs evil

 

עומרי הוא ילד טוב, באמת. ממש ילד מצויין. אני ממש שמח שהגרלתי כזה ילד טוב. הוא כזה ילד נפלא שאני קצת לא מעוניין לספר לאנשים כמה הוא נפלא. אני יכול לספר אבל לא כל כך מעוניין.
ז'תומרת, אם אני אתחיל לספר כמה מצויין הוא, אני עלול לעבור מהר מאוד את הגבול בין סיפור לטרחנות משעממת ומאבא גאה לאבא מתנשא.

עם כל הסיכון שבדבר אני אעז ואומר, למשל, שהוא ישן טוב. את העובדה הזאת אני לא רוצה לחלוק עם עוד אנשים, בטח לא עם עוד הורים.
לספר להורה אחר שהילד שלך ישן טוב זה לא רק מנחוס זו ממש התנשאות. רוב הסיכויים שהאדם שעומד מולך הוא בעלים לילד שלא ישן טוב. יש לי חברים שהבת שלהם מתעוררת קבוע בחמש וחצי בבוקר. עוד זוג שאני מכיר עם תאומים, עושים משמרות שינה ועדיין ישנים שעתיים בלילה. אז לספר להם על הרגלי השינה של עומרי? גם אם זה לא נאמר בהתנשאות זו התנשאות. יותר מזה, כששואלים אותי, למשל, איך עשינו שעומרי יישן טוב אז תכלס, אין לי תשובה. אני באמת לא ממש סגור על זה. אז יוצאת לי התשובה שבעיני מצטיירת הכי מתנשאת – "לא יודע, לא עשינו שום דבר מיוחד. הוא פשוט ככה…ישן"

אני גם לא רוצה להתחיל לספר על איך שהוא אוכל טוב. ממש אוכל מצויין. כל מה שניסינו להאכיל אותו הוא אכל. אף פעם לא עשה בעיות עם אוכל. ירקות, פירות, בשר, דגים, בצל חי, זיתים…הילד פח אשפה, במובן הטוב של המילה, כל מה שתזרוק לו הוא יבלע.
יש לנו שכנים שהילדה שלהם מוכנה לאכול רק בחצר, בזמן רכיבה על הבימבה כשאמא שלה רצה אחריה עם קופסאות אוכל. ילד של שכנה אחרת לא מוכן לאכול בלי קליפים של קייטי פרי מהיוטיוב ברקע. אני מכיר ילדים עם שריטות על אוכל שפרויד לא היה מפענח.
אז אני מעדיף שלא לדבר על זה. בכל זאת מידי פעם יוצא שאחת האמהות שואלת מה עשינו שהוא ככה אוכל בלי בעיות ואני לא יודע מה לענות כי אני באמת לא יודע. אז שוב יוצאת לי תשובה מתנשאת –
"לא יודע, לא עשינו שום דבר מיוחד. הוא פשוט ככה…אוכל"

בגלל זה אני מעדיף לצמצם בדיבור ומשתדל לא לספר כמה הוא ילד טוב. לא רוצה להתנשא ולא רוצה לנחס. מעדיף אם כבר לדבר על הפיצ'רים הפחות טובים שלו עם אנשים אחרים. למרות שהוא אחלה ילד, אחד המוצלחים אפילו, גם לו יש את אותן הקריזות והשטויות של כל הילדים. הוא מתעצבן, בוכה, כועס, זורק אוכל על הרצפה, עושה פאדיחות במקומות ציבוריים, צועק ונשכב על הרצפה באמצע הרחוב כמו כולם. על דברים כאלה אין לי בעיה לדבר אבל בכל מה שנוגע למצויינות של עומרי אפילו עם חברים קרובים אני שומר על פרופיל נמוך. הבעיה היא שעומרי ממש לא שומר על פרופיל נמוך. זה לא שהוא יושב ומספר כמה הוא מוצלח אבל תמיד שאנחנו נפגשים עם חברים והילדים שלהם הוא נהיה ילד מצטיין, יותר מהמצויין הרגיל שלו, מלאך ממש. עד כדי כך שאי אפשר שלא לשים לב ושלא לדבר על זה.

יום חמישי אחה"צ ישבנו עם זוג חברים, עם ילדה בגיל של עומרי, לאכול המבורגר ליד הבית. מהשניה שנפגשנו עומרי התחיל לעשות עליהם את הרושם שלו.
כבר בכניסה הוא מנופף לכולם לשלום, מבקש לשבת בכיסא של גדולים, מתיישב לו בנחת ומחזיק תפריט ביד, משתדל לא לקמט. הבת של החברים, לעומתו, מאבדת את זה עוד לפני שהתיישבנו ועד שמגיע האוכל צריך לשכנע אותה להשאר בכיסא בזמן שעומרי משחק אותה ילד מצטיין.
בזמן שהיא מטפסת על השולחן בנסיון לטבול את הראש בקערת קטשופ, עומרי יושב כמו תלמיד אוקסופרד עם מפית סביב הצוואר אוכל צ'יפס בביסים קטנים, מתאמץ לא ללכלך מסביב.
כשהיא נעמדת על הכיסא ומנסה לקלוע מלפפונים חמוצים לתוך הכוס קולה של אבא שלה, עומרי מנגב לעצמו את הפה עם מגבון לח ושותה מיץ עם קש.
וכשהיא מתחילה לפנות את כל מה שעל השולחן לכיוון הרצפה, עומרי אוסף את כל המפיות והלכלוך לצלחת.

התנהגות כזו קיצונית של ילד במסעדה היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. עומרי אמנם ילד טוב אבל לא עד כדי כך.
במהלך כל הארוחה הוא מעורר את התפעלותם של החברים עם כמה שהוא ילד טוב, איזה יופי הוא אוכל ואיך הוא יושב בשקט. הם גם פונים לילדה שלהם ומראים לה איך עומרי יושב יפה ושתנסה גם כמו עומרי.
אנשים שישבו בשולחן לידינו ואפילו המלצרים התפעלו ממנו… לא נעים.

השלב הבא כמובן הוא השאלה איך זה שהוא מתנהג ככה יפה. מה עשינו ואיך?
כבר ממש לא נעים לי ואני רוצה להתנצל על ההתנהגות שלו ולהסביר להם שהוא לא תמיד ככה וכשאנחנו איתו לבד הוא גם מחריב שולחנות ועושה בלאגן.
אבל זה יישמע הכי לא אמין והכי מתנשא בהתחשב שבזמן שאני אומר את זה הבת שלהם מורחת מיונז על הפנים ועומרי מבקש ממני לשטוף ידיים.
במקום זה אני פשוט עונה – "לא יודע, לא עשינו שום דבר מיוחד. הוא פשוט ככה…מתנשא"

 

 

פעם ראשונה

411ced47f145ab3b70d25a0d5bc4afff

 יש לנו גן שעשועים קטן ליד הבית. אני ועומרי אוהבים ללכת אליו לפעמים. לא גן מפואר. צנוע יחסית. שלוש  מגלשות, שתי נדנדות, ומעין בית פטריה שאפשר לשבת בתוכו.                                                     עומרי הכי בעניין של המגלשה הקטנה. רוב הביקור שלנו סובב אותה. הוא בעיקר עולה אותה בכיוון  ההפוך. מלמטה למעלה.                                                                                                        הגננת שלו אמרה לי פעם שזה בגלל שהוא ילד מיוחד שעושה דברים אחרת.                                          אני אומר שזה בגלל שהוא קטן מידי בכדי לעלות על הסולם.                                                        עומרי באמת מיוחד, בזה היא צודקת, אבל זה לא נראה לי מה שמייחד אותו.

 הסיבה האמיתית שהוא מעדיף לעלות מאשר להתגלש היא שהוא לא ממש מצליח להתגלש אף פעם.    עד לא מזמן היה קיץ ועומרי הסתובב עם מכנס קצר ובלי גרביים ומסתבר שחיכוך של העור החשוף  במגלשה לא מאפשר התגלשות. הוא היה גורר את עצמו עד לאמצע המגלשה שם היה נתקע ומתבאס.      ככה קרה שבזמן שכל הילדים מתגלשים רגיל עומרי עולה על המגלשה מלמטה ומפריע למי שמגיע  מלמעלה.                                                                                                                                אני משתדל מצד אחד לעצור ילדים מלהתגלש עליו ומצד שני להרים אותו באויר רגע לפני שמתגלשים עליו.

 אחה"צ חורפי אחד הביא איתו רוח קרירה של הזדמנות חדשה. היום לראשונה נתגלש, החלטתי.            הנחתי שמאחר ועכשיו עומרי לבוש מכף רגל ועד ראש ללא טפח חשוף אחד, רמת החיכוך עם המגלשה  תרד פלאים וסוף סוף בני בכורי, בבת עיני, יצליח לראשונה בחייו להתגלש.                                          בי אחזה ההתרגשות. עכשיו רק נותר לשכנע את עומרי להתרגש איתי. הרי נסיון חייו לימד אותו רק  אכזבה מנסיונות ההתגלשות.

 הגענו אל הגן ועומרי רץ למגלשה שלו והתחיל לטפס. אני רץ אחריו ושואל אותו אם הוא רוצה לנסות  להתגלש.                                                                                                                                  כל השיכנועים שלי וההתלהבות הגלויה נענו במשיכת כתפיים, התעלמות והמשך טיפוס. הילד איבד אמון  בכוח הכבידה.

 בנתיים בקצה השני של הגן נכנסים בשער שני ילדים, אח ואחות, ועושים דרכם למגלשה.                        הוא ילד בלונדיני חמוד אבל קצת באטרף, מתרוצץ עם ידיים באויר ושאגות כאילו עכשיו קיבל עירוי טרופית  לורידים. עוצר רק כדי לעדכן את הנוכחים מה הוא עושה עכשיו "ברררראההה בררראהה, אני הולך  להתגלש!"                                                                                                                                אחותו, דומה לו, בתוספת משקפיים עבים נורא משתרכת אחריו ברגליים כושלות נתקעת בכל עצם וילד  שנקרים בדרכה. כל נפילה שלה הופכת לדרמה של בכי בזמן שאחיה רץ לטפל בה ולהרים אותה חזרה על  הרגליים.

עד שהקרקס הנודד של האחים מצליח למצוא דרכו למגלשה עומרי כבר מגיע למעלה המגלשה ומבקש שאני אוריד אותו מהצד של הסולם.                                                                                                   אני מנסה שוב לשכנע אותו לרדת דרך המגלשה אבל הוא לא מעוניין אז אני מוריד אותו לסיבוב נוסף.

בנתיים השד הטזמני השואג כבר הגיע למגלשה והתחיל לטפס בסולם, עומרי בתחילת הטיפוס מהצד השני והאחות רצה לכיוון עד שנשמע בום גדול ובכי שמבשרים שהיא נכנסה בעמוד של הנדנדות בדרך.     "ברררראאההה, אני בא, בראאאה, חכי". תוך שניה הפסיכופט הקטן כבר במורד המגלשה עם הפנים קדימה בדרך לעזור לאחותו. אני מרים את עומרי בשניה האחרונה ומונע התנגשות.

 המהומה ליד עמוד הנדנדות נותנת לעומרי כמה דקות שקט והוא חוזר לטפס במעלה המגלשה כאילו  כלום  לא קרה.                                                                                                                              הוא מגיע שוב לפסגת המגלשה ועושה דרכו לסולם כדי שאני אוריד אותו חזרה. "ברררראההה, אני עולה,  בררררראה". בלי ששמנו לב הפצצת אנרגיה סיים לטפל באחותו והוא כבר עולה בסולם.

  עומרי נלחץ קצת מהאינטנסיביות של הילד ללא הפסקה הזה, מסתובב אחורה ועושה דרכו חזרה לכיוון     המגלשה ומתיישב בקצה שלה.                                                                                                      הילד אטרף כבר עומד מאחורי עומרי בחוסר סבלנות. "ברררראההה, נו, תתגלש, ברררראהההה".       אני לא יודע מה פשר השאגה אבל נראה שהיא עוזרת לו לשחרר את המילים או משהו.                     עומרי נלחץ ממנו ורוצה להסתובב. ״ברררראההה תתגלש זה כיף!״.                                               אני בקצה קורא לו לבוא. עומרי חושש. הילד מאחוריו כבר תכף מפרכס מזה שהפסקנו לו את התנועה.  "ברררררראאאאאאההההה"

  בנתיים האחות מגיעה מהצד, נכנסת עם הראש במגלשה ונופלת אחורה.                                  ״ברררראההה תיזהרי אני בא״. עכשיו הוא כבר לחוץ לרדת לטפל באחותו.                                       היא שוכבת על הרצפה בוכה. הוא מחפש דרך לעקוף את עומרי. אני לא מתערב.                                   כל הסיטואציה לא נראית לעומרי. עכשיו הוא רק מחפש דרך להתרחק מילד הפלא מאחוריו.                     בתנועות של גרירת ישבן הוא מתחיל להתקדם לכיווני, או יותר נכון להתרחק מכיוונו כשהוא מביט מאחוריו   בחשש.                                                                                                                                   בלי לשים לב עומרי מגיע לשיפוע ו…ווווווושששש….שיער מתבדר ברוח, ידיים מונפות אינסנקטיבית באויר ומבט מפוחד שהופך בבת אחת לחיוך גדול נמרח על פנים. עומרי מתגלש במהירות עד למטה.             בקצה אני תופס אותו, הוא צוחק, מבסוט עד השמיים ואני מאושר שהילד התגלש כמו שצריך סופסוף.   ככה יושבים שנינו בתחתית המגלשה מבסוטים…"ברררראאאאהההה" בשניה האחרונה מרים את עומרי, ילד טרפת מתגלש ומגיע אל אחותו הבוכיה ועומרי צועק "אאאאאוווופפפפם" (עוד פעם).

לא כולל שירות

Photo: Henrik Petersson

Photo: Henrik Petersson

יום שבת בצהריים. מיטל עומרי ואני מחליטים שאין לנו כוח לבשל היום ומזמינים מקום במסעדה.

 עם כל הכיף שבמסעדה יש משהו אחד שתמיד קצת מפריע לי – יש לי בעיה עם השירות. זה לא שקשה  לעמוד בסטנדרטים שלי או שאני לא מרוצה מהשרות, חלילה. הבעיה היא הפוכה…בערך. לא נוח לי  שמשרתים אותי. אין לי בעיה עם זה שאני לא שוטף כלים בסוף הארוחה אבל אני מרגיש נבוך שמכרכרים  סביבי ומנקים לי ולוקחים לי וכל הזמן שואלים אם הכל בסדר.                                                          מאז שעומרי הגיע לגיל שהוא ממש יושב איתנו בשולחן רמת הכירכור סביבנו הכפילה את עצמה, גם בגלל  שהוא בייב-מאגנט וגם כי במסעדות הוא יוצר סביבו מספיק עבודה לעוד זוג הורים.

 נראה לי שגם למיטל לא נעים אבל היא מתמודדת עם זה בצורה אקטיבית, היא ממש עוזרת למלצרים.  עורמת צלחות, אוספת סכו"ם, מנגבת פירורים ודואגת למנן את הבדיחות שלי עם המלצרים כדי לא לעכב  אותם. אחרי 15 שנות מלצרות היא כנראה עושה את זה מהזדהות ולא מאי נוחות.                              אני, לעומתה, מתמודד  עם חוסר הנוחות בצורה פאסיבית. אני קופא במקום ותחושת חוסר נוחות ממש  פיסית משתלטת עלי. אני  רק רוצה שיסיימו לקחת הזמנה, לנקות שולחן, להניח מגבונים לחים, לבדוק  שהכל בסדר או מה שזה לא  יהיה ויניחו לי.

 איך שאנחנו נכנסים פוגשת אותנו המארחת ולוקחת אותנו לשולחן. זה כבר לא נעים לי. התהלוכה הזאת  אחריה בטור דרך כל המסעדה מביכה אותי. זה בסדר, תצביעי, אני כבר אמצא.                            מגיעים לשולחן ועוברים לאחריות המלצרית שצריכה עכשיו למקם אותנו פיסית בשולחן. תמיד, אבל תמיד  כשיש עגלה זה עושה בלאגן. אז מתחילים לנסות למקם אותה בצורה האופטימאלית תוך התחשבות בכל  הגורמים בסביבה. ביחס לשולחן, קירבה להורים, מרחק מסועדים אחרים, שלא יחסמו דרכי הגישה של  המלצר, שלא יפריע לשולחן ליד, לא בשמש, לא בצל, עם הפנים לאמא, עם הפנים לאבא.                  כמובן שאין סיכוי  שכל האילוצים האלה יעבדו יחד ותמיד נאלץ להתפשר על משהו. אז ממקמים את  העגלה ככה שהיא  מגבילה את הגישה של המלצרית רק אלי.

 השלב הבא זה כיסא לעומרי. מביאים לנו מגביה שמתלבש על הכיסא הרגיל. המדהים הוא שכל פעם  שצריך להרכיב את התוספת הזאת לכיסא זה נראה כאילו זו הפעם הראשונה שהם נתקלו בזה.        תמיד המלצרית תראה כאילו נתנו לה לפתור קוביה הונגרית שחסר לה ריבוע. זה אמנם לא רחוק  מהאמת, תמיד חסר איזה אבזם, אבל אנחנו בטח לא הראשונים לבקש אותו.

 בנתיים המארחת רואה שעוד לא התיישבנו אז היא באה לראות מה קורה. האחמ"ש גם קולט את  הסיטואציה וגם מגיע. עכשיו יש שלושה אנשי צוות סביבנו שמנסים לחבר את הכיסא ולי לא נעים שאולי  שאר הלקוחות לא מקבלים שירות.                                                                                                אני יודע איך לחבר את הכיסא, אני רוצה לחבר את הכיסא אבל העגלה שמיקמנו קודם לא מאפשרת לי  לעבור. בנתיים מצטרף עוד מלצר שטוען שהוא יודע, לאחיינית שלו יש כזה, וגם מסתבך.                      זה כבר שובר אותי ואני מדלג מעל העגלה, מועד על המלצרית ודוחף את העגלה על גברת בשולחן ליד.  לא נעים. אני מבקש סליחה, אומר תודה לכולם ומחבר את הכיסא. כולם מתיישבים וההפגנה מתפזרת.

 עכשיו כשסיימנו את ההתארגנות בשולחן מתחיל המשחק שלנו ״תפסת מרובה לא תפסת״. אני ומיטל מול  עומרי. החוקים הם כאלו – הוא מנסה לאסוף מהשולחן את כל מה שבקרבתו בזמן שאנחנו מנסים להרחיק  ממנו כמה שיותר דברים. התוצאה הפעם:                                                                                    עומרי – מזלג, מלחייה ושתי שקיות סוכר.                                                                                    מיטל ואני – פלפל, סכין, כף, כוס זכוכית והכלי עם שאר  הסוכר.                                                  המלצרית מביאה לנו תפריטים. עומרי גם רוצה אחד. היא קולטת ומביאה עוד תפריט ״שיהיה גם  לאבא״  ומסתכלת על עומרי במבט מבודח. הוא מחזיר לה חיוך של שובר לבבות קטן.

 אנחנו שקועים בראשונות ועומרי, שהוא ילד מאוד החלטי, כנראה כבר יודע מה הוא רוצה לאכול ומשליך את  התפריט על הרצפה. התגובה שלו לתגובה הכועסת שלי על השלכת התפריט היא השלכת המלחייה גם.  כמובן שכל מה שנזרק עף מחוץ לטריטוריה שלי שמוקפת בעגלה אז אני לא מצליח להרים את זה.  המלצרית הזריזה מגיעה ומרימה את התפריט והמלחייה. אני מתנצל.                                            עכשיו היא כבר פה אז היא מציעה לקחת הזמנה אבל אני עסוק ביירוט החפצים שעומרי משגר אז אני  מתנצל שוב ומבקש עוד כמה דקות.

 בכלל במהלך כל הארוחה הוא משליך, היא מרימה ואני מתנצל כל כך הרבה פעמים שבשלב מסויים היא   מחזירה לנו דברים לשולחן שבכלל לא ידענו שנעלמו ודברים שבכלל לא שייכים לנו מתוך הנחה שכל מה  שעל הרצפה כנראה הגיע מאצלנו ואני מתנצל אוטומטית גם כשהיא סתם עוברת לידינו.

 אחרי שצלחנו את ההזמנה ועומרי התבאס על המלצרית שלקחה את התפריט – שלפני שניה לא עניין אותו  אבל עכשיו כשהיא לקחה אותו זה כל מה שהוא רוצה אז היא משאירה לו את התפריט רק כדי שהוא יזרוק  אותו שוב על הרצפה – יש לנו עוד קצת זמן להעביר עד שהאוכל בא.

 עומרי מנצל את הזמן הזה כדי לנסות להמיס את הנייר של אריזת הסוכר עם הרוק שלו ואני ומיטל מנצלים  את חוסר תשומת הלב שלו כדי לקחת ממנו את המזלג והשקית סוכר השניה שהוא לקח קודם ולדבר  קצת בקול של מבוגרים אחד עם השניה.

האוכל מגיע, רגע לפני שעומרי מאבד סבלנות, ומסמן את תחילת השלב הרגוע יחסית בארוחה אם מתעלמים מכמות המפיות שהמלצרית מביאה כל כמה דקות כדי לספוג את כל מה שנשפך סביבו, מהמזלג המזדמן שנופל לרצפה ומהעובדה שחצי מהאוכל שלי עובר אליו וחצי ממה שעובר אליו נמרח לו על הבגדים על הפנים וקצת על השיער.

אבל זה לא משנה כי כשעומרי אוכל אני נהיה מבסוט. רק עכשיו אני מבין את ההתעקשות של ההורים שלנו שנאכל ״אפילו משהו קטן״ כשאנחנו קופצים לבקר. ברור לי למה אמא שלי מתבאסת כשאנחנו מגיעים בהתראה קצרה והיא מספיקה להכין רק סלט, פשטידה, עוף, מרק, תפו"א אפויים, עוד פשטידה וסתם משהו קטן לקינוח.  יש משהו מאוד מספק בלראות את הילד שלך אוכל.

באמת, כל עוד שעומרי אוכל לא אכפת לי מכלום. לא מכמה הוא מתלכלך, לא אכפת לי מהמלצרית שסובבת אותנו, לא מחוסר הנעימות מהפוגרום בשולחן ומתחתיו, לא מפריעה לי העובדה שהוא יהיה שבע הרבה לפני שאני אסיים לאכול ואז יתחיל מרדף אחריו במסעדה שיכלול הפרעה לכל השולחנות מסביב ולכל המלצריות שיעברו ויתנו לנו חיוך חצי כועס בזמן שאני מתנצל את עצמי לדעת ולא איכפת לי שכשנברח מהמסעדה אני אשאיר טיפ גדול כהתנצלות אחרונה וכמו לוט בסדום לא אסתכל אחורה על ההרס שהשארנו מהפחד להפוך לנציב מלח.

——————————————————————————————————————–

>>> עומר להט – ,,צ'יפס… וקטשופ… ושניצל!"

>>> ברק שטרית – מסעדת מו ומו – עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק

>>> גבריאל ויינמן – אבא מבקר: מסעדת מו ומו, רחובות

>>> דוד שמעון – יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים

>>> טל חן – עונג ששי, קפה גרג, מודיעין

>>> אשר יזדי – משפחת יזדי יוצאת לאכול במסעדת קינג ג'ורג', רח' המלך ג'ורג', תל אביב.

>>> אליסף יעקב – הטוב, הרע והמכוער, ביקורת על וופל פקטורי, ירושלים.

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

-פרלמנט האבות של סופר-דאד ו-Xnet
15151_10152198371739726_551574659_n