יומולדת שתיים

happy_birthday_by_babsdraws-d61xnoe

 

 

"אבא בלון!!! בלון, בלון. אבא! בלונים אמא. אבא בלונים, אבא בלונים אבא בלונים אמא…!!!"
ככה התחיל היום שלנו בבוקר יום שני.
כשאני אומר בוקר אני מתכוון לפנות בוקר, חמש ככה, וכשאני אומר שלנו אני מתכוון של מיטל, אני נשארתי לישון… עד אחת בצהריים.
למה נשארתי לישון עד אחת? כי הייתי חולה גמור ולא ישנתי כל הלילה.
למה הילד התעורר בחמש? כי זה קורה לפעמים שהוא מתעורר מוקדם מידי.
לרוב הוא קולט שאין סיבה להשאר ער וחוזר לישון לעוד שעה וחצי אבל הפעם היו לו מלא בלונים בחדר.
למה היו לו מלא בלונים בחדר? כי בערב אבא ניפח לו, בכוחותיו האחרונים, בלונים.
ולמה אבא ניפח בלונים? כי בבוקר חוגגים לעומרי יום הולדת שנתיים!

עוד לפני שיצאתי מהעבודה, ערב לפני, הרגשתי לא טוב.
כשהגעתי הביתה מיטל ישר קלטה שמשהו לא בסדר ושאלה אותי מה קרה.
-"סתם, קצת כאבי ראש ובחילה. זה יעבור. הכל בסדר"
-"תשכב ואל תזוז אני אביא לך מים"
-"זה בסדר בובה, אני תכף מתאפס וקם. יש לנו עוד יומולדת בגן מחר על הראש"
-"אתה אל תדאג, אני על זה. אתה תנוח. כולה יש לעשות עוגה. את הבורקסים והכל כבר…"
-"שיט!!! לא קניתי בורקסים!"

ליומולדת קיבלנו רשימה מפורטת מהגננת מה להביא. הרשימה כללה, בין היתר, בורקסים שאני הייתי אמור לעבור בדרך לקנות ושכחתי.
השעה היתה מאוחרת וכל המאפיות כבר נסגרו אז מיטל יצאה לקנות מצרכים במכולת והתחילה להכין חמישים בורקסים בעצמה.
בנוסף לכל שאר ההכנות יצא שהיא נשארה ערה עד שתיים בלילה במטבח.
כמובן שלא השארתי אותה לבד. אני נשארתי איתה ער…חלק מהזמן…
לא יכולתי לעזור פיסית, כי באמת הייתי גמור, אבל עזרתי למורל. כשלא הייתי עסוק בלהחזיק את הראש ולרחם על עצמי זרקתי לה מילות עידוד מהספה…עד שנרדמתי.
אבל את הבלונים ניפחתי אני, כאמור בכוחותי האחרונים, כדי שבבוקר יהיה שמח.

אכן היה "שמח" בבוקר.
אחרי שעומרי סירב לחזור לישון מההתרגשות שיש לו בלונים בחדר הוא סירב גם לצאת מהחדר בלי כל הבלונים ובכלל סירב להפרד מהם.
בגדול, כל הבוקר הוא סירב. סירב להחליף חיתול, סירב להחליף בגדים, להסתרק, לשטוף פנים, לצחצח שיניים לאכול ולצאת מהבית.
אני עדיין לא מבין איך מיטל הצליחה לצאת מהבית לבד ולהעמיס על האוטו עוגה בגודל של הילד, שלושה מגשי ירקות, ארבעה מגשי בורקס, עשרים וחמש שקיות הפתעה, ילד סרבן אחד וכמובן…הבלונים, אבל היא הצליחה וכולם הגיעו לגן בשלום.

את אירועי הבוקר בבית חוויתי רק מהקולות העמומים של צרחות ובכי שהשתלבו לי בחלום בזמן שישנתי (עד אחת בצהריים). אירועי הבוקר בגן, לעומת זאת, הונצחו במצלמת וידאו ונשמרו כסרט שמיטל ואני התיישבנו לראות ביחד בערב אחרי שעומרי הלך לישון.

הסרט מתחיל בשוט רצפה קלאסי עם קולות ילדים ברקע. פתאום נשמע קולה של מיטל "זה עובד? רגע. כן הנה. לחצתי. הנה יש אור. יאללה." כמה רעידות והמצלמה עולה.
עכשיו רואים את החדר הגדול בגן של עומרי. קירות צבעוניים מקושטים בניירות עם טביעות ידיים ולאורך הקירות ספסלי עץ קטנים. על הספסלים יושבים כל ילדי הגן מוחאים כפיים ושרים "היום יומולדת".
במרכז החדר כיסא ירוק מפלסטיק שעל משענתו מודבק קרטון גדול ומקושט עם הכיתוב "יומולדת שמח". על הכיסא יושב עומרי.
הוא מיישיר מבט למצלמה, מסרב להסתכל לעבר הילדים ששרים לו. העיניים שלו מבריקות, דמעות מתחילות לנזול והפנים שלו נראות כמו פניו של נידון למוות בכיסא חשמלי ירוק מפלסטיק.
עכשיו הגננת נכנסת לפריים ומקימה את כל הילדים מהספסלים. היא מנסה ליצור סביב עומרי מעגל.
בזמן שהיא נאבקת לחבר בין הידיים הלחות והחלקלקות של ילדים בגדלים שונים עומרי ממשיך לשדר מצוקה למצלמה.
הוא עדיין נמנע מלהסתכל על הילדים האחרים בכל מחיר. גם כשהם סובבים אותו ומנסים ללכוד את מבטו הוא מפנה את מבטו בחוסר רצון מופגן. הוא נעול על המצלמה או בעצם על מיטל שמחזיקה בה. מוודא שהיא לא הולכת לשום מקום.
אחרי כמה שניות המצלמה רועדת כתוצאה מהעברתה ממיטל אל הגננת "טוב, עומרי. אמא הולכת ואתה נשאר לחגוג עם כל החברים". עכשיו כבר מתפרץ בכי קורע לב והילד פונה לאמא שלו בתחנונים "אמא…לא יומולדת…לא…אמא!!!!"

בהמשך הסרט המצב לא נראה שהשתפר בהרבה. למרות שהיו לו רגעים שבהם הוא לא בכה ושיתף פעולה עם המתרחש.
כשכיבו את האור, הכניסו את העוגה והיה שקט מסביב עומרי היה נראה מרוצה או לפחות לא מבועת כמו שנראה כמה דקות לפני זה במרכז ה"מצנח" כשכל הילדים שרים מסביבו.
הוא אפילו כיבה את הנרות בהתלהבות יחסית אבל מיד איך שנכבו הנרות והילדים מחאו לו כפיים ושרו "היום יומולדת" הוא התחיל לבכות שוב.
גם במשחקים וההפעלות הכל היה סביר עד שהגיע תורו לעשות משהו וכל צעד שלו לווה בתשואות ושירים שישר גרמו לו שוב להתייפח.
לקראת סוף הסרט רואים אותו כבר אחרי שנת צהריים. הוא נראה מאושש ושמח יותר ואפילו התחיל לעשות פוזות למצלמה עד שדריה, אחת הילדות בגן, הזכירה לו שהיום זה היומולדת שלו והוא התחיל לבכות שוב.

סיימנו לראות את הסרט ונשארנו לשבת על הספה מול המסך מבואסים. כל כך רצינו שהכל יהיה מושלם ביומולדת הזה. התבאסנו נורא שהוא לא נהנה מהיומולדת שלו ואני כבר החלטתי שלילד יש טראומת יומולדת.
בזמן שאנחנו דנים על איזה טיפול פסיכולוגי יידרש בעקבות היומולדת הזה מיטל משתיקה אותי לרגע "אתה שומע משהו?".
סגרתי את המצלמה והמחשב והקשבתי. נשמע שעומרי מלמל משהו מהחדר שלו. קמנו שנינו והלכנו להציץ.
ראינו אותו שוכב במיטה, מחזיק את הדובי שלו באויר מעליו ושר לעצמו בשקט – "יומומולדת יומולדת לעומצ'וק…. יומומולדת יומומלדת לעומצ'וק".
אחרי כמה שניות הוא קלט אותנו מסתכלים וקרא לנו "אמא, אבא. עומרי יומלדת. עומרי שתיים"
כל אחד מאיתנו נישק אותו בתורו, אמרנו לו מזל טוב ולילה טוב ויצאנו מהחדר.
המשכנו לשמוע אותו שר לעצמו היום יומולדת עד שהוא נרדם.
מזל טוב עומצ'וק.

 

שפה יפה

multilingual

שעת ערב, כל המשפחה (שלושה במספר) יושבים לאכול ביחד.
בזמן שעומרי מורח על עצמו סלק ודוחף מלפפונים לאף מיטל פונה אלי:
-"דה בוי קולד מי ביצ' טודיי"
-"מה?"
-"הי דידנט קול מי באט היא סייד ביצ'"
-"אר יו שור?"
השיחה מתנהלת באנגלית כי עומרי לא יודע אנגלית אז אני אתרגם.
תרגום: "הילד שלך אמר היום זונה"
-"בטוחה?"
-"כן"
-"אולי הוא אמר יונה? אנחנו רואים מלא יונים כשאנחנו על האופניים בדרך מהגן"
-"לא לא. הוא שם דגש על הז'. אי אפשר לטעות"
-"מאיפה הוא למד את המילה הזאת?"
-"לא יודעת. חשבתי אולי אתה יודע"
עומרי פונה אלי עם חיוך גדול "אבא, זונה!"
-"אהה, עומרי מה זה?"
-"אבא, זונה, איכס, זונה"

נזרקתי לרגע אחורה בזמן לפעם הראשונה שאני אמרתי את המילה הזאת.
זה היה בגיל הרבה יותר מאוחר ממנו, הוא כולה בן שנתיים.
ברור לי שאין לו מושג מה זו המילה ושהוא חוזר על משהו ששמע, אבל זה ישר הזכיר לי את אותו הבוקר בים.
אני הייתי בן חמש או שש. היינו בים עם אמא שלי והיא עשתה משהו שעיצבן אותי (סביר שההפך הוא הנכון) אז קראתי לה זונה…
לא ידעתי בדיוק מה המשמעות של המילה אבל ידעתי שזו קללה וזה היה השימוש הראשון שלי בה. הראשון והאחרון.
אמא שלי לא צעקה, לא התעצבנה ולא הפליקה (מעולם דרך אגב).
היא התסכלה עלי במבט כ"כ נעלב ונפגע שרציתי שיבוא גל וישטוף אותי לים.
הסתובבה, הלכה ואני הייתי בטוח באותו רגע שזהו, שהיא לא תרצה להיות אמא שלי יותר אחרי זה ושאני אצטרך לגור אצל השכנים מעכשיו (שמה למדתי את המילה אז כנראה אצלם זה מקובל).
מיותר לציין שאמא שלי לא ויתרה עלי ושגם סלחה לי שלוש דקות מאוחר יותר אבל המבט שלה וההרגשה שלי גרמו לי שלא להשתמש במילה הזאת אף פעם.
ממני הילד לא שמע את המילה זונה!

-״איכס, זונה…אבא״
-״עומרי! לא אומרים את זה. נו נו נו!״
-״נו נו נו אבא. זונה, איכס״
טוב, מאיפה הילד למד את את המילה זונה ומה קשור איכס?
אולי הוא למד מילד בגן את המילה זונה ואז הגננת הסבירה לו שזה איכס? קשה לי להאמין.
אולי המגורים ביפו משפיעים? לא סביר. צפון יפו הפך ליותר צפון תל אביב מצפון תל אביב.
-״איכס, זונה, איכס, זונה, איכס,איכס״
״עומרי! די עם זה. בוא, בוא נלך לסדר את החדר״ אולי זה יסיח את דעתו מהמילה הזאת בזמן שאני חושב איך נגמלים ממנה.

הולכים אליו לחדר ומתחילים לסדר ביחד.
אני מסדר ועומרי עומד עם איזה צעצוע פנס באמצע החדר וממשיך לצעוק איכס וזונה.
בלי להתעצבן אני מתעלם מהקריאות גנאי ומבקש שישים את הפנס במקום.
"לא. שלי. נו נו נו אבא"
אני שונא שהוא אומר לי נו נו נו. מבקש ממנו שוב לשים את הפנס במקום. הוא שוב מסרב.
מנסה בעדינות לקחת ממנו את הפנס ולשים במקום בעצמי.
״לא. אבא. תן לי. שלי. נו נו נו אבא״.
אחרי שאני מוציא לו את הזונה מהראש אנחנו מתחילים לעבוד על הנו נו נו הזה.

עכשיו הוא עם הפנס ביד רוקד ומתחיל לשיר ״איכס זונה איכס זונה איכס…״
״עומרי! די. אני לא מרשה. תן לי את הפנס. שים אותו חזרה במקום״
אני מנסה לקחת לו את הפנס, הוא מתעצבן וזורק אותו על הרצפה.
סססאמק! אין לי כוח לזה…הפנס מתחיל לנגן.
"–פור שמיר גן ליכט ואן שפט זון אך ליכט פור שטוגן…—"
הפנס מתנה מסבא של עומרי. הוא הביא אותו כשטייל בבלגיה אז אנחנו לא ממש מבינים על מה השירים.
עומרי שומע את הפנס מנגן ומתחיל לרקוד ולשיר איתו
״זונה איכס… זונה איכס… זונ ה ליכס… זון אך ליכט…״
סססאמק, איזה אהבל אני! הילד לא מקלל הוא שר בפלמית!
אחרי בדיקת גוגל קצרה הבנתי ש״זון״ זה שמש, ״ליכט״ זה אור ויש שם איזה מילת קישור שדפקה את העסק וגרמה לזה להשמע כמו ״זונה איכס״.

אני נרגע אבל רק קצת. בכל זאת הילד נשמע עדיין כאילו הוא אומר איכס זונה
טוב, אם הוא כל כך אוהב את הפנס המנגן אני לפחות יעבוד איתו על הגייה נכונה מחר.
בנתיים אני מוותר על סידור החדר והולכים להתקלח.
כמובן שבדרך אני דורך על הפנס שנזרק לפני רגע ונופל… סססאמק!

צהריים שלמחרת אני מגיע לאסוף את עומרי מהגן. הגננת עוצרת אותי בכניסה:
-״שלום אבא של עומרי (לאמא שלו אגב היא קוראת מיטל) אני יכולה רגע?״
-״כן, בטח. הכל בסדר?״
-״כן כן. אין מה לדאוג. אני פשוט רוצה לבקש שתשימו לב איך מדברים ליד עומרי.
הוא בגיל כזה שהוא סופג וסופג. כל מה שאומרים לידו נתפס.
הוא אולי לא מבין את כל המילים אבל הוא חוזר עליהם ו…״
-״זה בסדר. אין צורך לדאוג. עומרי לומד פלמית!״
-״מה?״
-״יש לו איזה צעצוע מבלגיה ששר והוא חוזר אחרי המילים.
בגלל שהוא לא מבטא אותם נכון זה נשמע כאילו הוא אומר ׳איכס זונה׳״
-״מה? לא…זה לא…״
-״כן כן. גם אני חשבתי ככה. לא הבנתי מי לימד אותו איכס זונה.
איכס זה עוד בסדר אבל זונה הוא לא למד בבית. אתמול עליתי על זה.
הוא אומר בעצם ׳ליכט׳ ו׳זון׳. זה אור ושמש בפלמית, גרמנית, בלגית כלשהו״
-״אה..אה..זה נחמד שאתם מלמדים אותו שפה אבל אני לא שמעתי אותו אומר משהו שנשמע כמו…ככה…בכלל״
-״באמת? כי…אה. אז אני לא מבין מה הבעיה…״
-״הבעיה היא שעומרי הסתובב כל הבוקר וצעק שוב ושוב ׳סססאמק סססאמק סססאמק׳…״