אחה"צ אחרי הגן, אני ועומרי מגיעים הביתה, אוכלים משהו קטן, בוחרים את הצעצועים שלא איכפת לנו לחלוק עם ילדים אחרים, ממלאים כיסינו בלונים, עולים על הבימבה ויורדים לחצר שמתחת לבית. חצר משותפת לנו ולעוד שישה בניינים שמקיפים אותה והופכים אותה למקום מושלם לילדי השכונה לשחק.
היא סגורה, רחוקה מהכביש, יש בה דשא והיא ענקית. כל כך גדולה שלוקח 10 דקות לחצות אותה מצד לצד… אם אתה ילד בן שנתיים על בימבה.
החצר מלאה בילדים בממוצע הגילאים של עומרי. חלק מהילדים בחצר הם אפילו חברים שלו מהגן.זה נחמד, כולם מכירים את כולם. אני יודע מי חבר שלו וישחק איתו יפה ומי לא.
למשל, יש את בן, הידוע בכינויו בן- בן או בכיניו בן-בן המרביצן. איתמר, חבר של עומרי מהגן, שתמיד יוצא לחצר עם צעצועים שווים. עידו ונגה שגרים ממש מולנו והתחביב העיקרי שלהם זה לדפוק אצלנו בדלת. עומרי הקטן, גם הוא חבר מהגן ואת כינויו הוא קיבל בגלל שהוא קטן מעומרי שלי, שבעיקר אוהב לחבק את איתמר. בקיצור, ילדי השכונה.

אבל את עומרי מעניינת בעיקר מישהי אחת. רק לה הוא ממש מחכה שתרד לחצר. הוא מחכה לליאן. היא החברה הכי טובה של עומרי בחצר והוא שלה. כבר מקצה החצר הוא מזהה אותה, עוזב את כל מה שיש לו ביד ומתחיל לרוץ לקראתה כשהוא צועק ומצחקק "ליאני, ליאני!".
כשהיא שומעת אותו היא מתחילה גם לרוץ לקראתו בצעקות "עודי, עודי!" (הפרשנות שלה לעומרי).
כשהם נפגשים עומרי מקפץ סביבה בצחקוקים, ליאן רוקעת ברגליים בהתרגשות ואז באופן מתואם להפליא, שניהם נופלים לרצפה ונשכבים על הגב זה לצד זו.
אחרי כמה דקות הם קמים וכל אחד ממשיך בשלו אבל הם כל הזמן בקשב אחד לשני. מחליפים ביניהם בימבות, חולקים מדבקות ובלונים, הוא מראה לה איך הוא קופץ, היא מראה לו ענפים שמצאה על הרצפה והוא מראה לה דברים שמצא באף. ממש סיפור אהבה.

כמו בכל חצר, גם בזו יש מלך, שמו אדם. ילד בן 4 עם שיער בלונד מקלות ארוך, פוני ועניים כחולות. לפני שאדם יורד לחצר אפשר לשמוע מידי פעם איזה ילד שואל איפה אדם או אמא שמבטיחה לילד אחר שבקרוב אדם ירד לחצר. ממש מלך החצר.
כשהוא סוף סוף מגיח מדלת הכניסה לבניין שלו, החצר כאילו משתתקת והזמן עוצר מלכת.
ילדים שומטים את צעצועיהם ואמהות שומטות את ילדיהן לנוכח המלך רכוב על האופניים עם חרב ביד ושיער מתבדר ברוח.
מאחוריו תמיד אחיו הקטן, דוידי שמבלה הרבה מזמנו עם הראש מתחת לרגל של אחיו הגדול. כשהוא לא עסוק בהגנה עצמית דוידי בעיקר אוכל לעומרי את הבלונים. באמת, כל פעם שהוא רואה את עומרי עם בלון ביד, ולעומרי תמיד יש בלון ביד, הוא רץ אליו עם אש בעיניים וקריאות קרב, חוטף לו את הבלון ומתחיל ללעוס אותו עד שהוא מתפוצץ. עומרי בוכה, דוידי מנסה לבלוע את שארית הבלון, אמא שלו שולפת לו את הבלון ממורד הגרון ואני מוציא מהכיס עוד בלון ונותן לעומרי.

אחה"צ טיפוסי בחצר, כל הילדים משחקים, כל ההורים מרוצצים אחריהם. עומרי וליאן יושבים בצד ליד הבימבה של ליאן ומדביקים עליה מדבקות של חיות. הוא מגיש לה מדבקה, היא קורעת אותה והוא מדביק את החלקים קצת על הבימבה, קצת על עצמו ומה שנשאר מנסים לאכול. לפתע נשמעות חצוצרות התרועה ואדם, מלך החצר, מגיח מדלת הבניין על אופניו.
תוך כדי סיבוב הדאווין הוא סוקר את השטח ובודק מה עושים נתיניו.
מרחוק הוא מבחין בעומרי וליאן ומשנה מסלול לכיוונם. בדרך הוא עוצר אצל איתמר עם הצעצועים השווים ואוסף בלון ומדבקות.
אדם מתקרב אל הזוג הצעיר וישר פונה לליאן, תוך התעלמות מהעובדה שעומרי והיא באמצע הדבקות, ומציע לה מדבקות ובלון.
ליאן נעמדת כמהופנטת בקסמיו שולחת יד לקבל את המנחה, עומרי יושב במבט מופתע על הילד תכול העיניים שמנסה לגנוב לו את החברה הכי טובה ואני מסתכל על כל ההתרחשוב מהצד ומכין את עצמי לשברון הלב הראשון של עומרי שלי.
אני כבר מתחיל לדמיין אותו מסתגר בחדרו ימים, לא מוכן לאכול, אפילו לא מעדן, שוכב במיטה ושומע את "פרח נתתי לנורית"  (דני גיבור) בלופ.

את המחשבות שלי על ליבו השבור של עומרי קוטע כאב חד ברגל. אני מסתכל למטה ורואה את דוידי נוגס לי ברגל ולידי את המלכה האם שמפנה את תשומת ליבי (כאילו שלא ראיתי) למשולש המתהווה וטורחת לציין ש"לעומרי אין סיכוי, כשאדם רוצה משהו…".
האמת שרציתי להגיד לה משהו אבל הבנתי שהיא כנראה צודקת. לא שעומרי הוא לא יריב ראוי אבל גם אני בזמנו איבדתי אהבות למלכי הכיתה. ככה זה בחיים. המלך תמיד זוכה.

בנתיים בצד השני של החצר שוב נושבות רוחות של שינוי ועומרי מתעשת, קם על רגליו ופונה לליאן "ליאני, בואי. כן? בואי ליאני". ליאן עוד נראתה מהופנטת מהבלונד הבוהק אבל עומרי לא ויתר. "ליאני? בואי ליאני".
לפתע ליאן מסתובבת כמשהיא ששבה אליה הכרתה ומסתכלת על עומרי "עודי?", היא פונה חזרה לאדם לוקחת את הבלון והמדבקות והולכת עם עומרי חזרה לכיוון הבימבות כדי להדביק אותן. אדם נשאר לעמוד עוד כמה שניות, כאילו מנסה להבין מה קרה עכשיו, לוקח את החרב שלו, עולה על האופניים וחוזר לפקח על הממלכה שלו כאילו כלום לא קרה.

לכאורה לא דרמה גדולה. אולי אפילו חסרת משמעות מבחינת עומרי, ליאן ואפילו אדם. כל אחד מהם חזר לעיסוקיו ולא ניכר שמישהו מהם חווה טראומה או תחושת ניצחון יוצאות מן הכלל אבל אני הייתי מבסוט. ניערתי מעלי את דוידי, אמרתי שלום למלכה האם והלכתי לקחת את עומרי הביתה לארוחת ערב. אמרנו יפה שלום לליאן ולכל החברים בחצר, הנפתי את עומרי באויר, שמתי אותו על כתפי ובזמן שחצינו את החצר לכיוון הבית הרגשתי את עיני כל הילדים נשואות אליו ובלב שרתי לעצמי "יחי המלך החדש".