עומרי הוא ילד טוב, באמת. ממש ילד מצויין. אני ממש שמח שהגרלתי כזה ילד טוב. הוא כזה ילד נפלא שאני קצת לא מעוניין לספר לאנשים כמה הוא נפלא. אני יכול לספר אבל לא כל כך מעוניין.
ז'תומרת, אם אני אתחיל לספר כמה מצויין הוא, אני עלול לעבור מהר מאוד את הגבול בין סיפור לטרחנות משעממת ומאבא גאה לאבא מתנשא.

עם כל הסיכון שבדבר אני אעז ואומר, למשל, שהוא ישן טוב. את העובדה הזאת אני לא רוצה לחלוק עם עוד אנשים, בטח לא עם עוד הורים.
לספר להורה אחר שהילד שלך ישן טוב זה לא רק מנחוס זו ממש התנשאות. רוב הסיכויים שהאדם שעומד מולך הוא בעלים לילד שלא ישן טוב. יש לי חברים שהבת שלהם מתעוררת קבוע בחמש וחצי בבוקר. עוד זוג שאני מכיר עם תאומים, עושים משמרות שינה ועדיין ישנים שעתיים בלילה. אז לספר להם על הרגלי השינה של עומרי? גם אם זה לא נאמר בהתנשאות זו התנשאות. יותר מזה, כששואלים אותי, למשל, איך עשינו שעומרי יישן טוב אז תכלס, אין לי תשובה. אני באמת לא ממש סגור על זה. אז יוצאת לי התשובה שבעיני מצטיירת הכי מתנשאת – "לא יודע, לא עשינו שום דבר מיוחד. הוא פשוט ככה…ישן"

אני גם לא רוצה להתחיל לספר על איך שהוא אוכל טוב. ממש אוכל מצויין. כל מה שניסינו להאכיל אותו הוא אכל. אף פעם לא עשה בעיות עם אוכל. ירקות, פירות, בשר, דגים, בצל חי, זיתים…הילד פח אשפה, במובן הטוב של המילה, כל מה שתזרוק לו הוא יבלע.
יש לנו שכנים שהילדה שלהם מוכנה לאכול רק בחצר, בזמן רכיבה על הבימבה כשאמא שלה רצה אחריה עם קופסאות אוכל. ילד של שכנה אחרת לא מוכן לאכול בלי קליפים של קייטי פרי מהיוטיוב ברקע. אני מכיר ילדים עם שריטות על אוכל שפרויד לא היה מפענח.
אז אני מעדיף שלא לדבר על זה. בכל זאת מידי פעם יוצא שאחת האמהות שואלת מה עשינו שהוא ככה אוכל בלי בעיות ואני לא יודע מה לענות כי אני באמת לא יודע. אז שוב יוצאת לי תשובה מתנשאת –
"לא יודע, לא עשינו שום דבר מיוחד. הוא פשוט ככה…אוכל"

בגלל זה אני מעדיף לצמצם בדיבור ומשתדל לא לספר כמה הוא ילד טוב. לא רוצה להתנשא ולא רוצה לנחס. מעדיף אם כבר לדבר על הפיצ'רים הפחות טובים שלו עם אנשים אחרים. למרות שהוא אחלה ילד, אחד המוצלחים אפילו, גם לו יש את אותן הקריזות והשטויות של כל הילדים. הוא מתעצבן, בוכה, כועס, זורק אוכל על הרצפה, עושה פאדיחות במקומות ציבוריים, צועק ונשכב על הרצפה באמצע הרחוב כמו כולם. על דברים כאלה אין לי בעיה לדבר אבל בכל מה שנוגע למצויינות של עומרי אפילו עם חברים קרובים אני שומר על פרופיל נמוך. הבעיה היא שעומרי ממש לא שומר על פרופיל נמוך. זה לא שהוא יושב ומספר כמה הוא מוצלח אבל תמיד שאנחנו נפגשים עם חברים והילדים שלהם הוא נהיה ילד מצטיין, יותר מהמצויין הרגיל שלו, מלאך ממש. עד כדי כך שאי אפשר שלא לשים לב ושלא לדבר על זה.

יום חמישי אחה"צ ישבנו עם זוג חברים, עם ילדה בגיל של עומרי, לאכול המבורגר ליד הבית. מהשניה שנפגשנו עומרי התחיל לעשות עליהם את הרושם שלו.
כבר בכניסה הוא מנופף לכולם לשלום, מבקש לשבת בכיסא של גדולים, מתיישב לו בנחת ומחזיק תפריט ביד, משתדל לא לקמט. הבת של החברים, לעומתו, מאבדת את זה עוד לפני שהתיישבנו ועד שמגיע האוכל צריך לשכנע אותה להשאר בכיסא בזמן שעומרי משחק אותה ילד מצטיין.
בזמן שהיא מטפסת על השולחן בנסיון לטבול את הראש בקערת קטשופ, עומרי יושב כמו תלמיד אוקסופרד עם מפית סביב הצוואר אוכל צ'יפס בביסים קטנים, מתאמץ לא ללכלך מסביב.
כשהיא נעמדת על הכיסא ומנסה לקלוע מלפפונים חמוצים לתוך הכוס קולה של אבא שלה, עומרי מנגב לעצמו את הפה עם מגבון לח ושותה מיץ עם קש.
וכשהיא מתחילה לפנות את כל מה שעל השולחן לכיוון הרצפה, עומרי אוסף את כל המפיות והלכלוך לצלחת.

התנהגות כזו קיצונית של ילד במסעדה היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. עומרי אמנם ילד טוב אבל לא עד כדי כך.
במהלך כל הארוחה הוא מעורר את התפעלותם של החברים עם כמה שהוא ילד טוב, איזה יופי הוא אוכל ואיך הוא יושב בשקט. הם גם פונים לילדה שלהם ומראים לה איך עומרי יושב יפה ושתנסה גם כמו עומרי.
אנשים שישבו בשולחן לידינו ואפילו המלצרים התפעלו ממנו… לא נעים.

השלב הבא כמובן הוא השאלה איך זה שהוא מתנהג ככה יפה. מה עשינו ואיך?
כבר ממש לא נעים לי ואני רוצה להתנצל על ההתנהגות שלו ולהסביר להם שהוא לא תמיד ככה וכשאנחנו איתו לבד הוא גם מחריב שולחנות ועושה בלאגן.
אבל זה יישמע הכי לא אמין והכי מתנשא בהתחשב שבזמן שאני אומר את זה הבת שלהם מורחת מיונז על הפנים ועומרי מבקש ממני לשטוף ידיים.
במקום זה אני פשוט עונה – "לא יודע, לא עשינו שום דבר מיוחד. הוא פשוט ככה…מתנשא"