בואי לאילת…לאילת

Eilat.10

אני מודה, כן, גם אני, כמו כל ההורים עסוק בתיעוד אובססבי של הילד שלי. לקח לי זמן להודות. בהתחלה עוד התנשאתי על הורים אחרים שמצלמים ומשתפים תמנות ללא הרף. אני לא מצלם ומסריט. אני כותב. לכתוב זה בגבוה. לכתוב זה איכות. ש"י עגנון כתב. אני ושי ככה! אבל האמת? זה לא שונה. במקום זווית צילום אני מחפש זווית סיפור. במקום להעלות לפייסבוק תמונות אני כותב לבלוג…ואז משתף בפייסבוק.

גם כשמיטל הודיעה לי בהפתעה שנוסעים לאילת חשבתי בעיקר על הסיפור שייצא מהפעם הראשונה של עומרי באילת ופחות על הפעם הראשונה של עומרי באילת. התעלמתי מהעובדה שאני לא סובל את אילת ושמאז גיל 16 לא נהניתי מאף אחד מהביקורים שלי בעיר שנתקעה איפשהו בשנות ה90…העיקר שייצא סיפור טוב לבלוג.

כיאה לטיסה אחורה בזמן הגענו לטרמינל הישן בנתב"ג. מקום שאיבד מהזוהר וריח הבושם של הדיוטי ונשאר עם אוירה של תחנה מרכזית. צ׳ק אין, מזוודות, בידוק בטחוני, מתעכבים קצת בבידוק בגלל אבא: שם אשכנזי, חזות סמי-מזרחית-לא מגולח, מגורים ביפו. תמיד ישאלו אותי עוד שאלה שתיים ליתר בטחון ותמיד שאדם במדים שואל אותי איך קוראים לאבא שלי ומה שם משפחה קודם של אמא שלי אני שוכח לשניה.  הילד, לעומת זאת, צולם בגיל חודשיים וכבר מזמן לא דומה לעצמו אבל לא, הוא לא חשוד. ״מזהים לפי הגבות״ אומרת הבודקת (?!?).

נחתנו בערב באילת ונסענו מהר למלון במטרה להרדים את עומרי, להזמין אוכל ויין ולשבת במרפסת שנושקת לשפת הבריכה בחדר המשודרג שלנו. לנצל ערב ראשון. הבעיה היתה שעומרי כל כך התרגש המהמקום החדש שהוא לא הצליח להרדם. ניסינו להערים עליו כשכיבינו את כל האורות ועשינו כאילו אנחנו ישנים אבל זה לא עזר. בשלב מסויים מיטל הבינה שבקצב הזה גם, או רק, אנחנו נרדם וככה ילך כל הערב אז עשינו הפוך. הדלקנו את כל האורות והטלוויזיה כדי שאולי כל הגירויים יעייפו אותו מהר והוא ירדם.  חצות, מיטל ישנה, עומרי רואה צינור לילה ואני לידם בוחן את הסיטואציה וחושב מה לעזאזל אני כותב על זה בבלוג.

בבוקר קמנו עם ילד שרוע כשהראש שלו על מיטל והעקב שלו באף שלי. אלה מהרגעים הבודדים בחיים שאנחנו מתעוררים לפניו ובא לי לעמוד מעליו ולצעוק ״אאאאההההה…אאאאההה״, להעיר אותו כמו שהוא מעיר אותי בבוקר, אבל אני מוותר לו. אני כבר אציק לו כשיהיה בן 16. זה גם ככה הגיל ששונאים את כל המבוגרים אז לפחות אני אתן לו סיבה.

כבר בדרך לארוחת בוקר גילינו שהצלחנו להגיע לאילת בדיוק ליומיים חורף שיש בה בשנה. בחוץ אפור וקריר. טוב, קריר זה עניין יחסי באילת אבל אפור. בשולחן לידינו ישבו זוג גרמנים עם שני ילדים שהתמוגגו מהמזג אויר הקייצי: "אין גרמני איט וינטר נאו, היר ורי הוט" והמליצו לנו על חוף הדולפין. חוצפנים! באים לפה, לבית שלי ומסתלבטים עלי? "קייצי" הם אומרים לי. ״חוף הדולפין״ הם אומרים לי. תודה על הטיפ אבל אנחנו נלך למצפה התת ימי לראות דגים! עומרי יעוף על זה. עומרי מתחת למים…בטוח יהיה לי מה לכתוב על זה.

עלינו על מונית בדרך למצפה. שתי דקות לתוך הנסיעה ועומרי נרדם. טוב, אני לא נוסע עם ילד ישן לראות אקווריום גדול. על מה אני אכתוב? אני ראיתי מלא דגים בחיים שלי. כל הקטע זה שעומרי יראה אותם.        "תגיד, אם עומרי ואני נפסיק לספק לך חומרים לבלוג אתה לא תסתובב איתנו יותר?"                       "מה? מה פתאום…אין מצב שלא יהיה מה לכתוב עליכם."

ביקשנו מהנהג לשנות מסלול ולקחת אותנו לטיילת שהייתה די שוממת. התיישבנו באחת המסעדות בחוף על בירה וצ'יפס רומנטים. היו לנו שעתיים שקטות לדבר ולהיות רק שנינו. המזג אויר לא שינה ופשוט היה לנו כיף לשבת ביחד. זה הזכיר לי שזו לא העיר שמשנה אלה החברה ושאני ומיטל יכולים להנות ביחד בכל מקום…חבל שאני לא כותב בלוג על זוגיות ורומנטיקה… "מאמי, די!"                                                       "סליחה, סליחה"… רומנטי.                                                                                                      אחרי שעתיים כשכבר חשבנו שנבלה את כל היום בטיילת עומרי התעורר בדיוק בזמן…לתחילת הגשם.  חזרנו מהר למלון.

בכניסה למלון, בדרך לחדר, מיטל עברה בקבלה לבקש שיחליפו לנו לחדר עם אמבטיה במקום מקלחת. עומרי לא אהב את הניסיון הראשון שלו להתקלח בעמידה. הוא החזיק בי ברגליים בפנים מבועתות במהלך כל הרחצה מהפחד להחליק שהפך לממשי בשניה שניסיתי לשחרר לו את הידיים ולהראות לו שאין ממה לפחד והוא החליק. עד שהחליפו לנו חדר העברנו את הזמן במשחקי תופסת בלובי. סיפור לבלוג כבר לא יצא פה.

בערב, כשניסינו להרדים את עומרי גילינו ששני ספרי השינה שלו אינם. כנראה נשארו בחדר הקודם. הילד לא יישן בלי הסיפור על החתול והסיפור על הפיל. התקשרנו לקבלה שהעבירו אותנו למישהי בביטחון שחיה בסרט שהיא עדיין בצבא וביקשה ממני לתת לה לעשות את ה"בדיקות שלה" ולחזור אלי. כמה דקות עברו והתקשר עוד אל"מ במי"ל, קצין ביטחון, עם קול נמוך וסמכותי ושאל אם אנחנו דיווחנו על אבידה באחת מיחידות הדיור של המלון. "קרמר החתול ולהפיל פיל?" הוא ענה בקול נבוך אחרי שאני התעקשתי שיגיד לי איזה ספרים הוא מצא כדי שלא נקבל ספרים לא שלנו וכי זה הצחיק אותי.                                               עומרי נרדם, הגשם חזר ואנחנו חתמנו את הטיול לאילת מול טלוויזיה ללא קול עד שנרדמנו גם.

בבוקר קמנו והתנחמנו בעובדה שהטיסה לתל אביב קצרה ונרוויח יום שלם של חופש בבית. נחמה שהתחלפה בחשש שהתממש כשראינו בחוץ אובך, מסלול המראה ריק וקצינת ביטחון בכניסה לשדה שמודיע שכל הטיסות בוטלו. אנחנו באילת לא נשארים אפילו דקה נוספת!  מיטל התבייתה מיד על זוג שנראה נואש כמונו והצליח לשים ידיו על הרכב האחרון להשכרה. הסכמנו שנצטרף אליהם ונחלוק בעלויות. אולי בכל זאת יהיה על מה לכתוב.

בזמן שזוג החברים החדשים שלנו עוברים ומסמנים עם נציג חברת ההשכרה ברשימת התקלות כל שקע, שריטה ולכלוך על הרכב, ניסיתי לברר קצת מי הם הצמד שאנחנו עומדים לבלות איתו ארבע שעות באוטו עם קצת 'סמול-טוק'. מי יודע, אולי הם יהיו דמויות משנה בבלוג שלי. אבל הם רצו שיהיה על מה לדבר בנסיעה ולא הסכימו שנדבר עד תחילת הנסיעה. אז שתקנו ומצאנו עוד שריטה על האגזוז לרשימה. רק אחרי בדיקה מקיפה, צילומים של כל השריטות בטלפונים וכתיבת תיאור מדוייק של מצב האוטו בצאתו מהמגרש התחלנו ליסוע. כבר בתחילת הנסיעה הבנו שהיא שיננית, הוא עובד בעיריית מקום-כלשהו, יש להם ארבע ילדים, הוא מתוסכל, היא עצבנית ונוהגת כמו משוגעת ונגמרו לנו נושאי השיחה. שארית הנסיעה עברה בדממה מעיקה, פחד קל מלסיים את הטיול הזה באחד מעיקולי כביש הערבה וצפצופי סמס של ההתכתבות ביני לבין מיטל במושב האחורי.

אני: "מלחיצה אותי הגברת עם העקיפות-על 140-בסיבוב-על פס לבן-שלה…"

-מיטל: "כן, היא מלחיצה את עצמה גם"

אני: "כבר שתי עקיפות שהיא מחכה לרגע הכי מסוכן לעקוף…"

-מיטל: "כן, מעניין למה הוא לא נוהג"

אני: "נראה לי שהיא קצת קונטרולפריק ושלו דווקא לא איכפת למות. מעניין אם היא תתן לי להחליף אותה בנהיגה"

– מיטל: "פחח.. קודם שהיא תודה בעובדה שהיא זקוקה למנוחה\פיפי אחר כך נדבר על חילוף"

אני: "מצד אחד אני מפחד על חיינו ומצד שני אני חושב אם הנסיעה הזאת נכנסת לפוסט על אילת או מקבלת פוסט משל עצמה"

– מיטל: "ברור שנכנס. מה יש לך על אילת חוץ מגשם?"

אני: "מה? קרו מלא דברים. יש מלא. לא יודע מה תהיה הפואנטה אבל קרו מלא דברים.לא?"

-מיטל: "אם אתה אומר"

– מיטל: "וחצמזה היא שיננית לא? יש לה מיומניות מוטוריקה מעולות. מוטוריקה – זה יכול להועיל גם בנהיגה לא?"

– מיטל: "ותנמיך את צלילי ההודעה זה חשוד."

אני: "שיננית זה מוטוריקה עדינה. אולי זה יעזור אם היא היתה נוהגת על הבימבה של עומרי."

– מיטל: " (סמיילי מחניק צחוק)"

אני: "זה לא מצחיק. אני מקווה שזה לא הפוסט האחרון שלי."

מודעות פרסומת

פעם ראשונה

411ced47f145ab3b70d25a0d5bc4afff

 יש לנו גן שעשועים קטן ליד הבית. אני ועומרי אוהבים ללכת אליו לפעמים. לא גן מפואר. צנוע יחסית. שלוש  מגלשות, שתי נדנדות, ומעין בית פטריה שאפשר לשבת בתוכו.                                                     עומרי הכי בעניין של המגלשה הקטנה. רוב הביקור שלנו סובב אותה. הוא בעיקר עולה אותה בכיוון  ההפוך. מלמטה למעלה.                                                                                                        הגננת שלו אמרה לי פעם שזה בגלל שהוא ילד מיוחד שעושה דברים אחרת.                                          אני אומר שזה בגלל שהוא קטן מידי בכדי לעלות על הסולם.                                                        עומרי באמת מיוחד, בזה היא צודקת, אבל זה לא נראה לי מה שמייחד אותו.

 הסיבה האמיתית שהוא מעדיף לעלות מאשר להתגלש היא שהוא לא ממש מצליח להתגלש אף פעם.    עד לא מזמן היה קיץ ועומרי הסתובב עם מכנס קצר ובלי גרביים ומסתבר שחיכוך של העור החשוף  במגלשה לא מאפשר התגלשות. הוא היה גורר את עצמו עד לאמצע המגלשה שם היה נתקע ומתבאס.      ככה קרה שבזמן שכל הילדים מתגלשים רגיל עומרי עולה על המגלשה מלמטה ומפריע למי שמגיע  מלמעלה.                                                                                                                                אני משתדל מצד אחד לעצור ילדים מלהתגלש עליו ומצד שני להרים אותו באויר רגע לפני שמתגלשים עליו.

 אחה"צ חורפי אחד הביא איתו רוח קרירה של הזדמנות חדשה. היום לראשונה נתגלש, החלטתי.            הנחתי שמאחר ועכשיו עומרי לבוש מכף רגל ועד ראש ללא טפח חשוף אחד, רמת החיכוך עם המגלשה  תרד פלאים וסוף סוף בני בכורי, בבת עיני, יצליח לראשונה בחייו להתגלש.                                          בי אחזה ההתרגשות. עכשיו רק נותר לשכנע את עומרי להתרגש איתי. הרי נסיון חייו לימד אותו רק  אכזבה מנסיונות ההתגלשות.

 הגענו אל הגן ועומרי רץ למגלשה שלו והתחיל לטפס. אני רץ אחריו ושואל אותו אם הוא רוצה לנסות  להתגלש.                                                                                                                                  כל השיכנועים שלי וההתלהבות הגלויה נענו במשיכת כתפיים, התעלמות והמשך טיפוס. הילד איבד אמון  בכוח הכבידה.

 בנתיים בקצה השני של הגן נכנסים בשער שני ילדים, אח ואחות, ועושים דרכם למגלשה.                        הוא ילד בלונדיני חמוד אבל קצת באטרף, מתרוצץ עם ידיים באויר ושאגות כאילו עכשיו קיבל עירוי טרופית  לורידים. עוצר רק כדי לעדכן את הנוכחים מה הוא עושה עכשיו "ברררראההה בררראהה, אני הולך  להתגלש!"                                                                                                                                אחותו, דומה לו, בתוספת משקפיים עבים נורא משתרכת אחריו ברגליים כושלות נתקעת בכל עצם וילד  שנקרים בדרכה. כל נפילה שלה הופכת לדרמה של בכי בזמן שאחיה רץ לטפל בה ולהרים אותה חזרה על  הרגליים.

עד שהקרקס הנודד של האחים מצליח למצוא דרכו למגלשה עומרי כבר מגיע למעלה המגלשה ומבקש שאני אוריד אותו מהצד של הסולם.                                                                                                   אני מנסה שוב לשכנע אותו לרדת דרך המגלשה אבל הוא לא מעוניין אז אני מוריד אותו לסיבוב נוסף.

בנתיים השד הטזמני השואג כבר הגיע למגלשה והתחיל לטפס בסולם, עומרי בתחילת הטיפוס מהצד השני והאחות רצה לכיוון עד שנשמע בום גדול ובכי שמבשרים שהיא נכנסה בעמוד של הנדנדות בדרך.     "ברררראאההה, אני בא, בראאאה, חכי". תוך שניה הפסיכופט הקטן כבר במורד המגלשה עם הפנים קדימה בדרך לעזור לאחותו. אני מרים את עומרי בשניה האחרונה ומונע התנגשות.

 המהומה ליד עמוד הנדנדות נותנת לעומרי כמה דקות שקט והוא חוזר לטפס במעלה המגלשה כאילו  כלום  לא קרה.                                                                                                                              הוא מגיע שוב לפסגת המגלשה ועושה דרכו לסולם כדי שאני אוריד אותו חזרה. "ברררראההה, אני עולה,  בררררראה". בלי ששמנו לב הפצצת אנרגיה סיים לטפל באחותו והוא כבר עולה בסולם.

  עומרי נלחץ קצת מהאינטנסיביות של הילד ללא הפסקה הזה, מסתובב אחורה ועושה דרכו חזרה לכיוון     המגלשה ומתיישב בקצה שלה.                                                                                                      הילד אטרף כבר עומד מאחורי עומרי בחוסר סבלנות. "ברררראההה, נו, תתגלש, ברררראהההה".       אני לא יודע מה פשר השאגה אבל נראה שהיא עוזרת לו לשחרר את המילים או משהו.                     עומרי נלחץ ממנו ורוצה להסתובב. ״ברררראההה תתגלש זה כיף!״.                                               אני בקצה קורא לו לבוא. עומרי חושש. הילד מאחוריו כבר תכף מפרכס מזה שהפסקנו לו את התנועה.  "ברררררראאאאאאההההה"

  בנתיים האחות מגיעה מהצד, נכנסת עם הראש במגלשה ונופלת אחורה.                                  ״ברררראההה תיזהרי אני בא״. עכשיו הוא כבר לחוץ לרדת לטפל באחותו.                                       היא שוכבת על הרצפה בוכה. הוא מחפש דרך לעקוף את עומרי. אני לא מתערב.                                   כל הסיטואציה לא נראית לעומרי. עכשיו הוא רק מחפש דרך להתרחק מילד הפלא מאחוריו.                     בתנועות של גרירת ישבן הוא מתחיל להתקדם לכיווני, או יותר נכון להתרחק מכיוונו כשהוא מביט מאחוריו   בחשש.                                                                                                                                   בלי לשים לב עומרי מגיע לשיפוע ו…ווווווושששש….שיער מתבדר ברוח, ידיים מונפות אינסנקטיבית באויר ומבט מפוחד שהופך בבת אחת לחיוך גדול נמרח על פנים. עומרי מתגלש במהירות עד למטה.             בקצה אני תופס אותו, הוא צוחק, מבסוט עד השמיים ואני מאושר שהילד התגלש כמו שצריך סופסוף.   ככה יושבים שנינו בתחתית המגלשה מבסוטים…"ברררראאאאהההה" בשניה האחרונה מרים את עומרי, ילד טרפת מתגלש ומגיע אל אחותו הבוכיה ועומרי צועק "אאאאאוווופפפפם" (עוד פעם).

לא זה לא…

Konrad Kirpluk / Via behance.net

שעת ערב, אני חוזר מהעבודה. מיטל ועומרי כבר יושבים לאכול ארוחת ערב. עומרי קורא לי בשמחה ואני עושה לו את מופע הריקוד המסורתי כשאני בא הביתה, קורע אותו מצחוק, ומתיישב איתם לאכול. בשלב מסויים אני נזכר ששכחתי לכבות משהו במחשב בעבודה. יש לי אפליקציה באייפד שמאפשרת לי לשלוט במחשב אז אני רץ למקום המסתור של האייפד על המדף, למרות האיסור על אייפד בזמן האוכל, במחשבה שעומרי עסוק באוכל ולא ישים לב. אני גם משאיר אותו על המדף ככה שלא רואים את האייפד ממש.

איך שאני מתקרב למדף עומרי עוזב את כל מה שיש לו ביד (ובזמן האוכל יש לו מלא דברים בידיים) ומסתובב אלי. "אבא? אייפד?". אני מסתובב אליו כמו גנב בדירה שנדלק בה האור פתאום ורואה אותו מסתכל עלי בחיוך ומצביע "אבא? אייפד?" ואת מיטל מסתכלת עלי במבט ה"יופי אבא…אייפד".  אני מחזיר למיטל את מבט ה "שתי דקות ואני מסיים"  וממשיך עם האייפד.

"אבא? אייפד?".

"לא עומרי, זה לא אייפד". אני מסתיר את המכשיר אבל המבט שלי עדיין במסך.

"כן אבא, אייפד". עומרי מתעקש

"לא זה לא עומרי".

"כן…כן… אבא. אייפד".

"לא, זה לא אייפד"

"מאמי" מיטל קוטעת את השיחה העמוקה. "הילד קולט אותך, אל תשקר לו".

"אני לא משקר לו."

"באמת? אתה מתעסק עם האייפד ואומר לא שזה לא אייפד"

"אני לא משקר, זה הג'דיי-מיינד-טריק". (jedi mind trick)

"המה-מיינד-טריק?".

"ג'דיי".

"מה? זה נקרא לשקר".

"לא זה לא".

"שקר זה שקר"

"לא זה לא"

"עלי הקקה מיינד-טריק שלך לא עובד".

"כן, הוא כן עובד".

"דייי!"

"אבאאא…אייפדדדד!"

"את חושבת שאת יכולה לעשות את זה אחרת?"

"לתקן את הטעות שלך אתה מתכוון? כן בוא תראה"

מיטל מסובבת את עומרי אליה ופונה אליו בקול רך ונעים אבל גם אסרטיבי וממוקד ומתחילה להסביר לו שעכשיו אנחנו אוכלים ארוחת ערב ובזמן שאוכלים לא משחקים עם האייפד. לכל דבר יש זמן. אחרי האוכל נלך להתקלח ואז לישון. היא הסבירה לו שאת עשר דקות האייפד היומיות שלו הוא יקבל כבר מחר.

עומרי נראה מאוד מרוכז במה שמיטל הסבירה לו ואני ניצלתי את הריכוז שלו כדי להתרחק מהאייפד ולחזור לשבת איתם בשולחן. עומרי חיכה בסבלנות שמיטל תסיים ואז פנה אליה באותו טון רך ונעים אבל אסרטיבי וממוקד "מאמי (ככה הוא אומר אמא), כן…" מסתובב חזרה אלי "אבא? אייפד? כן, אייפד".

מיטל מסובבת אותו חזרה אליה "עומרי, אנחנו לא משחקים עם האייפד עכשיו. אנחנו אוכלים"

"מאמי? אייפד? כן. אייפד. אייפד מאמי"

"עכשיו אוכלים. היה לך מספיק אייפד היום"

"מאמי? ביי (הוא מנפנף לה לשלום ממש). אבא. אייפד"

"לא!"

עכשיו עומרי כבר נכנס לטנטרום אייפד. לא בכי הסטרי אבל התבכיינות. "אייפד אייפד אבא אייפד מאמי אבא אייפד אייפד".

"עומצ'וק, בסדר. תאכל ונלך לאייפד"

"אייפד מאמי?"

"כן. תאכל הכל ואז לפני המקלחת אייפד"

"זהו נשברת?" אני שואל

"לא. לא נשברתי. הוא לא יקבל את האייפד" עכשיו אנחנו כבר מדברים באנגלית

"מה? וזה לא נקרא לשקר?"

"לא. אני אתן לו את האייפד אחרי האוכל אם הוא עדיין ירצה"

"אז כן נשברת. הוא יקבל את האייפד אחרי האוכל"

"הוא כבר לא ירצה אותו עד אז"

"אה…בטח. עומרי יוותר על האייפד. אחרי זה הוא יוותר גם על מוצץ, בקבוק וחיתול ביחד"

"בוא נראה"

עומרי חזר לאכול כאשר אני קולט אותו מידי פעם מביט לעבר המדף. כל פעם שהוא מסתכל מיטל מתחילה לדבר איתו על הגן ועל מה הם עשו היום. בין ביס לביס ותוך כדי שיחה היא דואגת גם לדבר איתו על מילים חדשות שהוא למד ומילים שהוא מכיר ואוהב (חוץ מאייפד) כמו: פילפילון, גילגול, חתולי, פופיק, אור, תנור… היא לא מרפה ממנו לרגע עד שבסוף השיחה, והארוחה, כל מה שהילד רוצה זה ללכת בהליכת פיל להדליק את האור והתנור במקלחת כדי שיוכל לראות את הפופיק שלו במראה. משם הדרך לתוך האמבטיה היתה קצרה והאייפד נשכח לגמרי.

עומרי הלך לישון ומיטל ואני יושבים בסלון ביחד על הספה. אני לוקח את האייפד וחוזר לעיסוקי. אחרי כמה דקות מיטל שואלת מה עם הסרט שהבטחתי. אני שקוע באייפד.

"אתה עובד?"

"הא…אה..לא, לא בדיוק"

"לא אמרנו שרואים סרט?"

"אה…כן, כן…רגע"

"אתה משחק פיפא?"

"לא"

"אתה משחק פיפא"

"לא אני לא"

"אני רואה שאתה משחק פיפא"

"לא את לא"

"אתה עם מבט מזוגג וחצי לשון בחוץ ואני רואה את המסך"

"לא את לא"

"על ילד בן שנתיים לא עבד הג'דיי-שקר שלך" חוטפת לי את האייפד מהיד "תעשה הליכת פיל למטבח תדליק את האור והקומקום, תעשה לנו קפה ובוא לראות סרט. אם עוד תרצה את האייפד אח"כ תקבל"

"טוב, רוצה לראות מלחמת הכוכבים?"

"לא אוהבת"

"כן, את כן…"

דברים שאפשר לעשות בשעה

60-minutes

שוב בוקר שמתחיל שעה מוקדם מידי. למה? לא יודע. עוד לא עליתי על זה.  אני מחכה שעומרי יתחיל לדבר באמת ואז אני אשאל אותו מה הקטע.

מה שכן, אני ומיטל מחלקים את ההשכמות אז באמצ"ש יוצא שאחד קם ואחד נשאר לעוד 20-30 דקות שינה. בזמן האחרון כשהתור שלי לקום הילד ישן עד מאוחר ולפעמים אני אפילו צריך להעיר אותו וכשזה התור של מיטל הוא קם בין חצי שעה לשעתים לפני הזמן. בגלל שזה לא פייר ובגלל שאני כזה בעל ואבא נפלא ובגלל שזה הבלוג שלי ואני יכול להאדיר את שמי מבלי לתת למיטל לספר את הצד שלה, קמתי אני אל עומרי.

אז קמנו רק שעה מוקדם יותר מהרגיל. מה שכן, שעה זה המון זמן. שעה בשכר מינימום זה 22 שקל בערך. עכשיו אני מוכן להתחיל לשלם לו משכורת, מעל המינימום, רק שיחזור לישון עוד שעה.

אני ניגש אליו לחדר ומנסה לגרום לו לחזור לישון. אחרי שנה ושבעה חודשים של קריאת מדריכי שינה וגישות הרדמה שונות, יועצי שינה מזדמנים ושיחות על חוסר שינה עם חברים בעלי נסיון כפול משלי פיתחתי לעצמי שיטה  מקורית. אני נכנס בשקט לחדר שלו, מתיישב על כיסא הנדנדה שליד מיטתו, רוכן קדימה , שם את הראש בין הידיים ומלמל בקול חרישי "תישן כבר, תישן נו כבר, אבא עייף, תישן, תישן, תישן". לפעמים זה עובד.

אחרי כמה דקות אני מרים את הראש ורואה את עומרי עומד במיטה ומסתכל עלי. אני מסתכל בשעון ורואה שנותרו בערך ארבעים דקות שינה להציל. זה הזמן שלוקח להגיע מתל אביב לירושלים, זה לא מעט. אני אשכח את ימיני ואדביק את לשוני לחיכי בשביל ארבעים דקות שינה.

מחליט לעשות מעשה, שכל המומחים לענייני שינה וילדים בכלל – אלה שאתה פוגש ברחוב ואומרים לך מה בדיוק את עושה לא נכון עם הילד שלך – טוענים שאסור בתחליט האיסור לעשות, ולוקח אותו למיטה שלנו. אולי הוא ירדם ככה ואולי הוא יעיר את מיטל וזה יבוא לה טוב ההשכמה.

שם אותו במיטה וזה נראה טוב. הוא שם ראש ויש שקט. אני שם ראש ומחכה. כמה דקות של שקט ואז עומרי מתחיל לחרוק שיניים במוצץ. זה נשמע כאילו עומד מעלי ליצן ביומולדת ומכין מלא כלבים מבלונים. רעש מטריף. אני מוציא לו את המוצץ מהפה ומחזיר. ריסטארט. זה עוזר. הוא מפסיק עם זה ומתחיל לדפוק עם הרגליים על המזרן.

אני מסתכל בשעון, יש עוד חצי שעה. שלושים דקות של שינה שאין לזלזל בהן. חצי שעה זה מלא זמן. אפשר לעשות ארוחת ערב גדולה בחצי שעה. אני מוכן לוותר היום על ארוחה בשביל עוד חצי שעה שינה.

מלטף אותו ומנסה להרגיע. שלא ישן אבל שיהיה בשקט ולא יזוז ויעצום עניים…לפחות. זה עוזר קצת והוא נרגע. יש שקט ואני מנסה לחזור לישון. פתאום אני שומע את מיטל ממלמלת משהו. מסתובב אליה ורואה את עומרי יושב לה על הראש. לא מטאפורית, פיזית יושב עליה ואז זורק את הגוף אחורה ונשכב לה על הגב. "בוא אלי חמוד" לוקח אותו ושם אותו עלי. הוא מתגלגל ממני למיטה, מתיישב ומתחיל לדבר בקול רם.

אני מסתכל בשעון שוב. נשארה עוד רבע שעה בערך. רבע שעה זה מקלחת וגילוח של בוקר. אני אלך לעבודה מסריח, לא מגולח…בפיג'מה בשביל לבלות את הדקות היקרות האלה בשינה.

בדיוק בשביל מצבים כאלה יש את נשק יום הדין. אייפון!

אני נותן לילד את המכשיר. זה אמור להחזיק אותו כמה דקות. הילד למד ללחוץ ולהזיז ולהגדיל ולהקטין אבל בעיקר למחוק. 10 דקות הטלפון אצלו וחצי מהאנשים שאני מכיר או שנמחקים או שמקבלים שיחת טלפון עם מילמולים וחירחורי נזלת ב6 בבוקר. אז הטלפון נעול ועומרי רק לוחץ על הקוד. אחרי חמישה שישה נסיונות הטלפון ננעל, מפסיק לעניין, נזרק מעלי ונוחת על הרצפה.

אני קם עצבני, מתיישב על המיטה ולוחש באסרטיביות "עומרי זה אסור! זה לא האייפון 4 המעפאן של אמא זה אייפון 5!". טוב, די נגמר צריך לקום כבר. אני מתכונן לקום ואז עומרי מתקרב אלי, שם ראש על הרגליים שלי ועוצם עניים. אני מביט על האייפון הזרוק בפינת החדר ורואה שיש עוד 3 דקות לשעון המעורר.     שלוש דקות נשמע מעט? שלוש דקות זה המון! מנצ'סטר עשתה בשלוש דקות מהפך מול באיירן ולקחה את גמר ליגת אלופות ב99'. מי אני שאזלזל ב 3 דקות?

עוצם עיניים בישיבה. עומרי נרדם עלי. יופי, עכשיו הוא נרדם? עוברות שלוש דקות והטלפון מתחיל לצפצף. מיטל מסתובבת אלי "מאמי, מה יש לך? יום שישי היום. למה אתה שם שעון מעורר? תכבה אותו לפני שיעיר את הילד".

לא כולל שירות

Photo: Henrik Petersson

Photo: Henrik Petersson

יום שבת בצהריים. מיטל עומרי ואני מחליטים שאין לנו כוח לבשל היום ומזמינים מקום במסעדה.

 עם כל הכיף שבמסעדה יש משהו אחד שתמיד קצת מפריע לי – יש לי בעיה עם השירות. זה לא שקשה  לעמוד בסטנדרטים שלי או שאני לא מרוצה מהשרות, חלילה. הבעיה היא הפוכה…בערך. לא נוח לי  שמשרתים אותי. אין לי בעיה עם זה שאני לא שוטף כלים בסוף הארוחה אבל אני מרגיש נבוך שמכרכרים  סביבי ומנקים לי ולוקחים לי וכל הזמן שואלים אם הכל בסדר.                                                          מאז שעומרי הגיע לגיל שהוא ממש יושב איתנו בשולחן רמת הכירכור סביבנו הכפילה את עצמה, גם בגלל  שהוא בייב-מאגנט וגם כי במסעדות הוא יוצר סביבו מספיק עבודה לעוד זוג הורים.

 נראה לי שגם למיטל לא נעים אבל היא מתמודדת עם זה בצורה אקטיבית, היא ממש עוזרת למלצרים.  עורמת צלחות, אוספת סכו"ם, מנגבת פירורים ודואגת למנן את הבדיחות שלי עם המלצרים כדי לא לעכב  אותם. אחרי 15 שנות מלצרות היא כנראה עושה את זה מהזדהות ולא מאי נוחות.                              אני, לעומתה, מתמודד  עם חוסר הנוחות בצורה פאסיבית. אני קופא במקום ותחושת חוסר נוחות ממש  פיסית משתלטת עלי. אני  רק רוצה שיסיימו לקחת הזמנה, לנקות שולחן, להניח מגבונים לחים, לבדוק  שהכל בסדר או מה שזה לא  יהיה ויניחו לי.

 איך שאנחנו נכנסים פוגשת אותנו המארחת ולוקחת אותנו לשולחן. זה כבר לא נעים לי. התהלוכה הזאת  אחריה בטור דרך כל המסעדה מביכה אותי. זה בסדר, תצביעי, אני כבר אמצא.                            מגיעים לשולחן ועוברים לאחריות המלצרית שצריכה עכשיו למקם אותנו פיסית בשולחן. תמיד, אבל תמיד  כשיש עגלה זה עושה בלאגן. אז מתחילים לנסות למקם אותה בצורה האופטימאלית תוך התחשבות בכל  הגורמים בסביבה. ביחס לשולחן, קירבה להורים, מרחק מסועדים אחרים, שלא יחסמו דרכי הגישה של  המלצר, שלא יפריע לשולחן ליד, לא בשמש, לא בצל, עם הפנים לאמא, עם הפנים לאבא.                  כמובן שאין סיכוי  שכל האילוצים האלה יעבדו יחד ותמיד נאלץ להתפשר על משהו. אז ממקמים את  העגלה ככה שהיא  מגבילה את הגישה של המלצרית רק אלי.

 השלב הבא זה כיסא לעומרי. מביאים לנו מגביה שמתלבש על הכיסא הרגיל. המדהים הוא שכל פעם  שצריך להרכיב את התוספת הזאת לכיסא זה נראה כאילו זו הפעם הראשונה שהם נתקלו בזה.        תמיד המלצרית תראה כאילו נתנו לה לפתור קוביה הונגרית שחסר לה ריבוע. זה אמנם לא רחוק  מהאמת, תמיד חסר איזה אבזם, אבל אנחנו בטח לא הראשונים לבקש אותו.

 בנתיים המארחת רואה שעוד לא התיישבנו אז היא באה לראות מה קורה. האחמ"ש גם קולט את  הסיטואציה וגם מגיע. עכשיו יש שלושה אנשי צוות סביבנו שמנסים לחבר את הכיסא ולי לא נעים שאולי  שאר הלקוחות לא מקבלים שירות.                                                                                                אני יודע איך לחבר את הכיסא, אני רוצה לחבר את הכיסא אבל העגלה שמיקמנו קודם לא מאפשרת לי  לעבור. בנתיים מצטרף עוד מלצר שטוען שהוא יודע, לאחיינית שלו יש כזה, וגם מסתבך.                      זה כבר שובר אותי ואני מדלג מעל העגלה, מועד על המלצרית ודוחף את העגלה על גברת בשולחן ליד.  לא נעים. אני מבקש סליחה, אומר תודה לכולם ומחבר את הכיסא. כולם מתיישבים וההפגנה מתפזרת.

 עכשיו כשסיימנו את ההתארגנות בשולחן מתחיל המשחק שלנו ״תפסת מרובה לא תפסת״. אני ומיטל מול  עומרי. החוקים הם כאלו – הוא מנסה לאסוף מהשולחן את כל מה שבקרבתו בזמן שאנחנו מנסים להרחיק  ממנו כמה שיותר דברים. התוצאה הפעם:                                                                                    עומרי – מזלג, מלחייה ושתי שקיות סוכר.                                                                                    מיטל ואני – פלפל, סכין, כף, כוס זכוכית והכלי עם שאר  הסוכר.                                                  המלצרית מביאה לנו תפריטים. עומרי גם רוצה אחד. היא קולטת ומביאה עוד תפריט ״שיהיה גם  לאבא״  ומסתכלת על עומרי במבט מבודח. הוא מחזיר לה חיוך של שובר לבבות קטן.

 אנחנו שקועים בראשונות ועומרי, שהוא ילד מאוד החלטי, כנראה כבר יודע מה הוא רוצה לאכול ומשליך את  התפריט על הרצפה. התגובה שלו לתגובה הכועסת שלי על השלכת התפריט היא השלכת המלחייה גם.  כמובן שכל מה שנזרק עף מחוץ לטריטוריה שלי שמוקפת בעגלה אז אני לא מצליח להרים את זה.  המלצרית הזריזה מגיעה ומרימה את התפריט והמלחייה. אני מתנצל.                                            עכשיו היא כבר פה אז היא מציעה לקחת הזמנה אבל אני עסוק ביירוט החפצים שעומרי משגר אז אני  מתנצל שוב ומבקש עוד כמה דקות.

 בכלל במהלך כל הארוחה הוא משליך, היא מרימה ואני מתנצל כל כך הרבה פעמים שבשלב מסויים היא   מחזירה לנו דברים לשולחן שבכלל לא ידענו שנעלמו ודברים שבכלל לא שייכים לנו מתוך הנחה שכל מה  שעל הרצפה כנראה הגיע מאצלנו ואני מתנצל אוטומטית גם כשהיא סתם עוברת לידינו.

 אחרי שצלחנו את ההזמנה ועומרי התבאס על המלצרית שלקחה את התפריט – שלפני שניה לא עניין אותו  אבל עכשיו כשהיא לקחה אותו זה כל מה שהוא רוצה אז היא משאירה לו את התפריט רק כדי שהוא יזרוק  אותו שוב על הרצפה – יש לנו עוד קצת זמן להעביר עד שהאוכל בא.

 עומרי מנצל את הזמן הזה כדי לנסות להמיס את הנייר של אריזת הסוכר עם הרוק שלו ואני ומיטל מנצלים  את חוסר תשומת הלב שלו כדי לקחת ממנו את המזלג והשקית סוכר השניה שהוא לקח קודם ולדבר  קצת בקול של מבוגרים אחד עם השניה.

האוכל מגיע, רגע לפני שעומרי מאבד סבלנות, ומסמן את תחילת השלב הרגוע יחסית בארוחה אם מתעלמים מכמות המפיות שהמלצרית מביאה כל כמה דקות כדי לספוג את כל מה שנשפך סביבו, מהמזלג המזדמן שנופל לרצפה ומהעובדה שחצי מהאוכל שלי עובר אליו וחצי ממה שעובר אליו נמרח לו על הבגדים על הפנים וקצת על השיער.

אבל זה לא משנה כי כשעומרי אוכל אני נהיה מבסוט. רק עכשיו אני מבין את ההתעקשות של ההורים שלנו שנאכל ״אפילו משהו קטן״ כשאנחנו קופצים לבקר. ברור לי למה אמא שלי מתבאסת כשאנחנו מגיעים בהתראה קצרה והיא מספיקה להכין רק סלט, פשטידה, עוף, מרק, תפו"א אפויים, עוד פשטידה וסתם משהו קטן לקינוח.  יש משהו מאוד מספק בלראות את הילד שלך אוכל.

באמת, כל עוד שעומרי אוכל לא אכפת לי מכלום. לא מכמה הוא מתלכלך, לא אכפת לי מהמלצרית שסובבת אותנו, לא מחוסר הנעימות מהפוגרום בשולחן ומתחתיו, לא מפריעה לי העובדה שהוא יהיה שבע הרבה לפני שאני אסיים לאכול ואז יתחיל מרדף אחריו במסעדה שיכלול הפרעה לכל השולחנות מסביב ולכל המלצריות שיעברו ויתנו לנו חיוך חצי כועס בזמן שאני מתנצל את עצמי לדעת ולא איכפת לי שכשנברח מהמסעדה אני אשאיר טיפ גדול כהתנצלות אחרונה וכמו לוט בסדום לא אסתכל אחורה על ההרס שהשארנו מהפחד להפוך לנציב מלח.

——————————————————————————————————————–

>>> עומר להט – ,,צ'יפס… וקטשופ… ושניצל!"

>>> ברק שטרית – מסעדת מו ומו – עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק

>>> גבריאל ויינמן – אבא מבקר: מסעדת מו ומו, רחובות

>>> דוד שמעון – יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים

>>> טל חן – עונג ששי, קפה גרג, מודיעין

>>> אשר יזדי – משפחת יזדי יוצאת לאכול במסעדת קינג ג'ורג', רח' המלך ג'ורג', תל אביב.

>>> אליסף יעקב – הטוב, הרע והמכוער, ביקורת על וופל פקטורי, ירושלים.

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן

-פרלמנט האבות של סופר-דאד ו-Xnet
15151_10152198371739726_551574659_n

מי הזיז את העוגיה שלי?

MMyIxxw

מקרה שקרה ודורש חוות דעה משפטית מקצועית וחובבנית כאחד.

מדובר במקרה שקרה מתישהו, איפשהו במרכז הארץ לזוג כלשהו.

כדי שלא להסגיר את פרטי הצדדים המעורבים, מטעמי פרטיות וכדי לשמור על אובייקטיביות הקוראים, הצדדים יקראו א' ו- ב' ושניהם יתוארו בלשון זכר. כך לא תהיה נטייה לצדד באחד הצדדים בשל הכרות אישית או הזדהות מגדרית.

המקרה:

שעת ערב. אחרי השכבת העולל לישון. הזוג מתפנה לזמן האיכות היומי שלו.  א' מכניס עוגיות לתנור ומתיישב לשים לק. ב' משחק פיפא באייפד. ברקע הכנות לצפייה ישירה בפרק סיום של שובר שורות.

א' מסיים עם הלק והולך להוציא עוגיות מהתנור. ב' מכין את הפרק על המחשב.

א' מכניס את רוב העוגיות לצנצנת. חלק מהעוגיות לצלחת. וחלק נשארות בתבנית על השיש. מתיישבים לראות את הפרק.

במהלך הצפייה נגמרות העוגיות בצלחת. ב' ניגש להביא עוד עוגיות. שוב נגמרות.  ב' שוב ניגש.

הפרק מסתיים. הזוג קם מהספה וניגשים למטבח. כשמגיעים למטבח מתגלה שצנצנת העוגיות נשארה פתוחה. לא דרמה, לא התקלקלו העוגיות ובכל זאת… א' מאשים את ב' ברשלנות כאשר מילא את צלחת העוגיות בזמן הצפייה לא סגר הצנצנת.

ב' , שעל פי רוב אכן שוכח לסגור דברים, מתרעם. הוא בטוח שהפעם לא שכח וטוען שבכלל לא נגע בצנצנת.  ב' מצביע על התבנית שעל השיש כמקור למילוי הצלחת.

בשלב זה מתפתח ויכוח מי השאיר את הצנצנת פתוחה.

ש לציין שהויכוח גלש לצחצוח השיניים אך נפסק בשל חוסר הסכמה וחוסר חשיבות בכניסה למיטה. עם זאת חשוב לשני הצדדים (בעיקר לב') להוכיח נקודה.

להלן הטענות עם ההוכחות בשטח של כל אחד מהצדדים:

א'- טענה:

ב' הוא ששכח את הצנצנת פתוחה

הוכחה:

1.ב' מילא את הצלחת במהלך הצפייה

2. אני א' ואני מושלם אז אין סיכוי שאשכח

ב'- טענה:

אני בכלל לא נגעתי בצנצנת (שימו לב שאין כאן האשמה, ב' אינו מחפש אשמים וריבים).

אני מילאתי עוגיות על הצלחת ישירות מהתבנית.

הוכחה:

  1. א' היה זה שמילא את הצנצנת והתעסק בעוגיות ראשון.
  2. . בתחילת הצפייה בפרק א' הגיעה עם צלחת מלאה בעוגיות.
  3. כאשר הגיע הזוג למטבח על השיש היו תבנית עם שלוש עוגיות וצנצנת פתוחה. הזוג מסכים שהתבנית היתה מלאה בעוגיות לפני תחילת הפרק ואחרי שא' מילא את הצלחת הראשונה.
  4. אין סיבה נראית לעין שב' יפתח צנצנת וימלא צלחת כאשר יש עוגיות פרוסות לפניו על השיש.

למרות שלדעתי התשובות ברורות כשמש וההוכחות לא מותירות ספק בכלל אשמח לקבל חוות דעה מגורם שלישי ולא משוחד.

מצד שני אולי נרד מזה לא' יש היום יומולדת. מזל טוב א'.

את (טוב, כבר הבנו מי זה מי) באמת מושלמת.

את הא' שמשלימה אותי ועושה אותי ב' טוב יותר.

תודה שהבאת איתי את ג' לעולם.

אני מודה לה' על כל יום שיש לי איתך.

אוהב אותך!

"home is wherever im with you"

רגליים קרות

father-and-son-feet
יש בדרום יפו, לא רחוק מהגן של עומרי, מקום קטן וחמים, רך ונעים, צבעוני ומרופד. מקום בו יש שמחה וצהלה. מקום מלא באהבה וחיבוקים. מקום שכל פעם שאני נכנס אליו אני מרגיש קטן… וחסר אונים. מקום שבו פתאום מתערער לי הביטחון. מקום שבו כל צעד שלי מלווה במבטים של חשדנות. מקום שבו שופטים אותי מבלי שתהיה לי אפשרות להגן על עצמי. מקום בו אני מרגיש על המוקד בכל פעם מחדש.
המקום הזה הוא הג'ימבורי.
שלא תהיה טעות, אני דווקא אוהב להיות בג׳ימבורי. עומרי ואני מגיעים מוקדם כ״כ שאפילו האחראית (בחורה צעירה שיושבת בפינה וקוראת ספר) עוד לא מגיעה ונותנים לנו להכנס לבד.
עומרי מכין לי סלט פירות מפלסטיק במטבח בזמן שאני מתפנק לי בבריכת כדורים.
הבעיה מתחילה כשהמקום מתמלא באמהות.
תמיד כשאני לבדי בחברת אמהות אני מרגיש לא בנוח. אני בעיקר מרגיש שאני במבחן מתמיד וצריך להוכיח את עצמי. להוכיח שאני שולט בעניינים, שאני אבא מעורב, שאין משהו שאמא עושה ואני לא יכול, שאני לא גרוש או אלמן ואין לי ברירה וכשאני אגיע הביתה אני לא אשכח אותו באוטו.
אני לא באמת צריך להוכיח, בבית יודעים מה אני שווה. אבל בג׳ימבורי אני מרגיש קצת כמו הורה מחליף שצריך לדאוג שיקראו לו שוב כשההורה (אמא) האמיתי חולה.
האמא הראשונה שנכנסת תמיד מפתיעה אותי. בעיקר כי אני נהיה מנומנם קצת בחום של בריכת הכדורים. אז אני קם בבהלה, מעיף חצי מהכדורים מחוץ לבריכה ובטון חצי אמין קורא לעומרי ״אז זהו חמוד נמאס לך מהבריכה? אז גם אני אצא״. תוך שאני אוסף את הכדורים מהרצפה.
היא נותנת לי חצי חיוך שלא מצליח להסתיר שהיא חושבת שאני אדיוט. אני מתעלם וממשיך לשחק עם עומרי.
לאט לאט נכנסת עוד אמא עם ילד, עוד אחת עם ילדה ועוד אחת. כולן אומרות אחת לשניה שלום, נראה שהן מכירות ורק אני מקבל מבט בין מופתע למבוהל עם חצי חיוך קר בסופו. גבר בחברת ילדים תמיד יעורר אצלהן חשד כנראה אז אני דואג להראות שאני לא שם סתם ושאחד הילדים ממש שלי. אני גם לא שם כל שבוע (אני משתדל לגוון)  אבל אני ממש מרגיש שאני פולש להן לטריטוריה. עומדות להן בצד ובודקות אותי.
בשלב מסויים נהיה לי חם. לא מהלחץ אלה מהמזגן שמכוון על 32 מעלות! מתחיל להרגיש לי כמו בסאונה יבשה אז אני מחליט לבקש מהאחראית שתוריד קצת את הטמפרטורה. הילדים משתוללים והם עלולים להתייבש וחוצמזה זה בטח יקנה לי נקודות על הערנות והדאגה אצל הלביאות.
ההפך הגמור. זה מה שקרה כשהעזתי לפנות לאחראית ולבקש לווסת את החום. במקום להרגיש כמו זה שזכר להביא מים לסאונה הרגשתי כמו זה ששכח את המגבת. כל המבטים הופנו אלי. אחת האמהות פקדה על האחראית, בלי להתייחס אלי בכלל, שתשאיר את החום כמו שהוא.
רציתי לענות אבל מהמבטים של האחרות היה נראה שזה בדיוק מה שהן רוצות שאני יעשה אז שתקתי.
אני לא בנוי להכנס לגוב הלביאות.
בהמשך נכנסה אמא אחת שאנחנו מכירים ואחרי סבב חיבוקים ונשיקות עם הבנות היא קלטה אותי. חשבתי לעצמי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לפתח שיחה קצרה בקול רם. היא הרי רואה אותי הרבה עם עומרי ואולי היא תזרוק בטעות מילה טובה תוך כדי שיחה.
גם כאן קורה בדיוק ההפך ואחרי שלום שלום קצר היא ישר מתעניינת איך זה שאני לא בעבודה ואיפה מיטל ואם היא חולה או משהו. אני מנסה להזכיר לה שהיום יום שלישי ו…. אבל היא קוטעת אותי ושואלת אם לא קר לעומרי איך שהוא לבוש. מה…? לא…זה בסדר, אני אומר, החום האבהי שלי מספיק לו, זה ומזגן על מצב צלייה מעל הראש שלו! החזרתי לה חצי חיוך וחזרתי לשחק עם עומרי בפינה.
הבאה להכנס היתה אמא לשלושה. כמספר הילדים כך גם מיקומה בהיררכיית הג׳ימבורי. נראה שהאמהות האחרות אומרות לה שלום ביראת כבוד. ככה זה בארץ, אצלנו פז״ם זה הכל. אנחנו תופסים תחת על זה שעלה תחנה אחרינו באוטובוס אז שלושה ילדים?
היא משלחת את ילדיה לשחק וכשאחת הבנות מבקשת ממנה להוריד גם גרביים היא גוערת בה שאין סיכוי ושתסתכל מסביב איך כל הילדים האחרים גם עם גרביים.
הילדה בתגובה מצביעה על עומרי שחולף על פניה ללא גרביים ומכנס מופשל. המבט הכועס שלה מופנה מיד אלי אפילו שאני לא ליד הילד. למה ישר עלי? אני חושב לעצמי בזמן שאני דוחף את הגרביים שבידי לכיס האחורי. בנתיים עומרי מסגיר אותי כשהוא רץ אלי עם בננה מפלסטיק ביד וצועק אבא ננה אבא ננה.
הגברת ניגשת אלי ובנסיון להשמע דואגת אך לא מתנשאת שואלת אותי אם "לא חבל שהילד יתקרר?"
מבלי להתחשב בהיררכיה ובהשלכות אני מחליט לענות לה ש"ילדים לא מתקררים מרגליים חשופות."
היא נראתה מופתעת ונראה לי שלא מהתשובה אלה מעצם זה שעניתי לה בכלל ולא הסכמתי ישר.
"אתה רואה כאן עוד אמהות שנותנות לילדים שלהם להסתובב בלי גרביים?"
"לא אז?"
"אני לא יודעת מה אמא שלך סיפרה לך אבל אני אמא לשלושה. אני וכל האמהות פה יודעות שילד יחף מתקרר."
"אז אני אבא לאחד, דוד לארבעה, אח לשניים ומי שאמר לי את זה זו לא אמא שלי אלה סבא שלי, רופא ילדים. אז תודה אבל אני אקח את הסיכון."
 לפני שהיא מספיקה לענות הטלפון שלי מצלצל, אני אומר סליחה ועונה תוך שאני מרים את עומרי ביד אחת וביד השניה אני אוסף את כל החפצים שלו ומלביש לו מעיל. נראה שהיא מחכה שאני אסיים אבל אני ממשיך בקול מאוד רם לטלפון ״אני לא יכול לטפל בזה…יום שלישי היום…אז זה אומר שאני עם הילד…אז תסדרו עם זה לבד ואני אטפל בזה מחר בבוקר….לא…לא…אז תגיד לו שיתמודד…סליחה לא… אז תגיד לסינים שאני עם הילד״. אני עושה עצמי מנתק בדרכי החוצה ומרגיש שכל העניים נשואות אלי בהערצה (או תמיהה).
רק כשאנחנו כבר בחוץ ורחוקים מספיק מהג׳ימבורי אני משתתק. מהטלפון עונה לי מיטל.
״מה? סינים? מאמי? על מה אתה מדבר? הכל בסדר?״
״אני בג׳ימבורי!״
״אה…הבנתי. אל תיקח אותן ללב. אתה יודע שזה מקנאה.״
״כן, אני יודע״
-פרלמנט האבות של סופר-דאד ו-Xnet
15151_10152198371739726_551574659_n