בגן השעשועים

af118db2e0a8b722196d498088429873

שבוע שעבר ביום הקצר שלי בעבודה לקחתי את עומרי לאחד הגנים בתל אביב.

כיליד יפו, עומרי רגיל  ללכת עם אבא בעיקר לים ליד הבית והחלטתי הפעם לקחת אותו למגרש משחקים בעיר הגדולה. מתקלחים, מתגלחים, שמים בגדים נקיים וקובעים עם חברים שגרים באבן גבירול באחד הגנים בסביבה.

עכשיו, ביפו, בים, אין הרבה אינטראקציה עם ילדים אחרים. זה לא שאין עוד ילדים בים אבל אין מתקנים שצריך להתחלק בהם. יש הרבה חול והרבה מים ואפחד לא מפריע לאפחד. מקסימום איזה כלב כמעט דורס לך את הילד בדרך לצלחת מעופפת. בכלל בחוף ביפו יש לפעמים יותר כלבים מאנשים.

באינטראקציה של כלב זר וילד שלי ההיררכיה ברורה לי לגמרי, הכלב יקבל אחת לראש לפני שמשהו יקרה לילד. גם לי (כבעלים לכלבה בעצמי) וגם לבעלים של הכלב זה ברור (לרוב).

בגן שעשועים לעומת זאת יש מלא ילדים בכל הגדלים והצורות, האינטראקציה חוגגת וההיררכיה משתוללת. מצד אחד, ברור שמבחינת כל הורה בגינה, כל ילד אחר נמצא בהיררכיה נמוכה מהילד שלו. מצד שני, אף אחד שם לא ממש מתנהג ככה כולם מאוד קורקטיים.

בגינה, כשילד דורס ילד אחר בדרך לצלחת מעופפת הוא מקבל הסבר על זהירות ומשחק יפה עם ילדים אחרים ומתנצל. ראיתי שם אפילו אמא שגרמה לשני הילדים להתנצל. למה שילד שישב בסבבה שלו יתנצל בפני איזה ילד שמנמן ולא יציב שכמעט מעך לו את הראש? אבל תכלס, ככה צריך, ילדים נו.

אז לתוך בליל האינטראקציה הזאת נכנסנו אני ועומרי.

עלינו על אחד המתקנים האלה שהם גשר עם מדרגות ומגלשות. עומרי לא מהמתגלשים הנלהבים. הוא גם עדיין לא מהמטפסים הנמרצים ולא מהזוחלים הלהוטים. עומרי הוא מהמתבוננים. תופס פינה על המתקן, צופה ולומד. אני עומד מחוץ למתקן ומתבונן עליו.

כל הזמן הזה ילדים עוברים מעליו מתחתיו ומצדדיו. הוא בשלו, מסתכל צוחק בוחן את הסביבה. אני בשלי, בעיקר דואג שלא דורכים עליו.

בשלב מסוים ניגשו אליו שני ילדים גדולים (יחסית), נראו נחמדים. הם טענו שהם אריות ואפילו הוכיחו לנו את זה ע״י נהימות ושאגות. עומרי מאוד עניין אותם והם התחילו לשאוג עליו ולעשות לו פרצופים מה שגרם לו לצחוק מאוד.

אחד האריות שרצה כנראה לראות את עומרי מקרוב שלח את הטלפיים שלו לרגל של עומרי ומשך לכיוונו. הפעולה הפשוטה הזו אומנם קירבה את הרגל שלו לאריה אבל שאר הגוף ביצע פעולה הפוכה ונזרק אחורה. הראש שלו נחבט ברצפת הברזל של הגשר (לא מצאו חומר קשה יותר למתקני ילדים?) ולא היה רחוק מלהתגלגל במדרגות על הרצפה.

אספתי את ילדי המתייפח על הידיים ופניתי לאריה. רציתי להסביר לו שעומרי עדיין קטן ושצריך לשחק איתו בעדינות. רציתי לבקש ממנו שיבקש מעומרי סליחה ושהוא לא התכוון וכל החרא הזה.

באמת שרציתי אבל במקום זה יצא לי:  ״מה אתה סתום?!? מה יש לך מי מושך ככה תינוק? זה נראה לך כמו צעצוע…? לך מפה!!״

דממה….האריה הקטן הסתכל עלי עם עיניים נוצצות ושפתיים רועדות. מהר מאוד הבנתי את עצמי וגם קלטתי שאמא לביאה בדרך. אמהות של ילדים אחרים מלחיצות אותי אז בלי לחשוב פעמיים….ברחנו. לא חזרנו.

במנוסתי חשבתי לעצמי שמצד אחד אולי קצת הגזמתי, ככה לצעוק על ילד קטן שסך הכל לא התכוון לרע. מצד שני חשבתי… לפחות הוא לא קיבל אחת לראש.

השבוע אנחנו הולכים לים, לשחק עם כלבים.

עובד לשם שינוי

מוקדש לדודה יפית האהובה (מזל טוב)

מוקדש לדודה יפית האהובה (מזל טוב)

בוקר יום חול וכרגיל אני מתעורר מוקדם מידי. ככה זה, השעון הביולוגי שלי לא מאפשר לי לישון אז אני קם ולוקח את השעון הביולוגי איתי למקלחת, מחליף לו חיתול ובגדים, מאכיל אותו ושם אותו בגן.

אחרי זה אני נוסע לעבודה שם אני מבלה ברוב המקרים עד שש בערב. יום אחד בשבוע אני יוצא מוקדם כדי לקחת את עומרי מהגן ועוד יום פה – יום שם אני לוקח חופשים בגלל חגים ומחלות. חוצמזה באמת רוב השבוע אני שם עד שש.

בצהריים אני מקבל טלפון ממיטל. אחותה, יפית, ילדה! היא צריכה להגיע לבית חולים אבל אין לנו סידור לעומרי ואני כבר לקחתי יום קצר אתמול.

לא נורא, אני אומר, אני אצא גם היום מוקדם מהעבודה ואקח אותו מהגן. לכי תהי עם אחותך.

הולך למשרד של הבוסית שלי להודיע לה שאני צריך לזוז. נכנס בנונשלנטיות למשרד ומודיע שאני יוצא עוד שעתיים.

-אני חייב לצאת מוקדם היום. אחות של מיטל ילדה והיא חייבת… ולעומרי אין… ואני צריך… וזהו…יאללה בי.

לרוב לא צריך הרבה יותר מההסבר הקצר הזה אבל הפעם הוא לא הניח את דעתה של מי שמשלמת לי משכורת.

-"תגיד אתה לא חושב שזה קצת מוגזם?"

-מה?

-"זה לא שהיא יולדת, זו אחותה."

-זה מצב מורכב (זה באמת היה מצב מורכב אבל זה לא המקום לפרט)

-"טוב אבל אתה מחסיר יותר מידי ימי עבודה מעבר ליום הקצר שלך."

– יש בעיה עם התפוקה שלי? אני הרי עומד בכל הדד-ליינים שלי תמיד ואפילו יום לפני.

– "נכון אבל אתה לא פה."

– אני לא פה פיזית. בראש אני עובד כל הזמן. באמת אבל, יש לי ילד וזה דורש ממני להחסיר לפעמים. את גם לא משלמת לי על הימים האלה.

– "יש פה עוד אנשים עם ילדים."

– כן, ילדים זה שמחה.

– "מה זה קשור?"

– זה קשור כמו שזה קשור שיש עוד אנשים עם ילדים. אנחנו מדברים עלי ולא על אנשים אחרים. מה אני אעשה שיש חגים ומחלות ובלת״מים וצריך להישאר איתו בבית. סבא וסבתא גרים רחוק ואין לנו הרבה עזרה וזה לא שעם המשכורת שלי אני יכול להרשות לעצמי בייביסיטר כל פעם…..

יאללה, על הדרך אני מסובב את זה והופך את זה לשיחת שכר קצרה ולא רק שהיא תרד מהסיפור הזה של החיסורים אני יוצא מפה עם תוספת. ככה חשבתי אבל התשובה שלה, שכמו כל תשובה יהודית טובה הייתה בעצם שאלה, הפתיעה אותי:

-"ומה עם אשתך? היא לא לוקחת חלק בגידול הילד?"

את רצינית  שזה מה ששאלת עכשיו? – חשבתי לעצמי.

נכון, אני מחסיר יחסית הרבה. זאת אומרת, יחסית לאבא. רוב, אם לא כל, החיסורים שלי קשורים בעומרי והתפיסה בארץ אומרת שאמא תשאר בבית עם הילד או שתמצא לה משרת אם ושהיא תיקח את החופשים למיניהם ושאבא יעבוד ויביא את הכסף. זמן עם הילד כבר יהיה לי בשיחות הארוכות שלנו כשהוא מנסה לשכנע אותי שזה רעיון טוב לתת לו ולחברה שלו את האוטו לסופ"ש באילת כשיצא לרגילה.

אז את עומרי שלחנו לגן במשרה מלאה כבר בגיל שמונה חודשים כי מיטל התחילה את העסק העצמאי שלה, אני התחלתי עבודה חדשה ועומרי לא ממש מצא את עצמו עדיין אז במקום שיסתובב חסר מעש ביפו ויתדרדר לתרבות רעה החלטנו שעדיף מסגרת.

הסגרת זה עד 15:30. לי יש יום קצר אחד. יש עוד 4 ימים בשבוע. בשנה יש 76 ימי עבודה שבהם המסגרת וכל ילדי ישראל בחופש. אנחנו גם הגדלנו לעשות ושלחנו אותו לגן מעורב (לא מאידאולוגיה מדינית חברתית אלא אידאולוגיה כלכלית\מקצועית- היה זול יותר פלוס הגננת הכי טובה בארץ) מה שאומר שחוגגים את החגים של כולם. למרות שנראה שחופשות החגים זו המצאה יהודית. כל השאר עובדים ברוב החגים שלהם.

נוריד מזה 10 ימי חופש שמגיעים לי בחוק ונשארתי עם 66 ימים שמתוכם אני לוקח על עצמי בין 5 ל 10 ימים בהודעה מראש (על חשבוני!), דודה יפית הייתה לוקחת כמה ימים, סבא וסבתא ביחד לוקחים 10 נגיד. זה משאיר חודש! מי איתו בחודש הזה? מיטל!

ואחרי שהוא כבר חוזר מחופש הוא נהיה חולה לעוד איזה יומיים שלושה. הילד מחוסן אבל לא חסין. חלק נכבד מהמשכורת שלי בעצם הולך על זה שהילד יישב בבית כי כשהמסגרת כבר כן פעילה היא הופכת למושבת חיידקים גדולה עם כל הילדים הדביקים והמשתעלים של יפו שמלקקים קוביות מהרצפה ומחליפים ביניהם מחלות כמו בצלחת פטרי. אז מיטל יושבת איתו בבית יום אחד. איזה ילד חולה יום אחד? וגם אם כן אז בגן, שמשם הוא הביא את החיידקים מלכתחילה, מבקשים שישאר עוד 24 שעות בבית להבריא לגמרי. השעתיים הראשונות מתוכם זה בדיוק הזמן שהיה חסר למיטל להידבק!

אז לשאלתך, כן יש לה איזשהו חלק בגידול…..

טוב, חלק קטן מהדברים באמת אמרתי לה אבל רובם היו חלק מהשיחה החוזרת שלנו שהתקיימה רק אצלי בראש ושם הייתי חד וחריף והשארתי אותה ללא מילים וקיבלתי העלאה, קידום ועוד יום קצר אבל סירבתי כי בעצם זכיתי בלוטו ועכשיו אני יכול לעשות מה שאני אוהב ולא לרדוף אחרי הכסף….

ובמציאות אמרתי 'בסדר אני אשתדל', חזרתי למשרד שלי וחשבתי לעצמי שהשאלה הזאת היתה מוזרה, לא במקום, לא מחוברת למציאות אבל גם הייתי די מרוצה שעוד מישהו חוץ ממיטל שם לב לכמות הזמן שאני בעצם משקיע בילד שלי…

 

צעצוע של סיפור (קצר)

Sheep_in_the_big_city_by_L0kii

סבא קנה לעומרי צעצוע חדש- פאזל חיות משק.

מדובר על פאזל מעץ שהילד צריך להתאים את החיה למקומה. מתחת לכל חיה יש חיישן אור. כאשר שמים חיה במקומה החיישן קולט שאין אור ואז יוצא קול של אותה חיה שהכנסת למקום. וכך הציפור מצייצת, הכלב נובח והחמור עושה את הזה שחמור עושה.
עומרי בשלב בחיים שהוא מתלבט מה להיות כשיגדל ונראה שכרגע הוא רוצה להיות מודד מוסמך-אלה שעומדים ברחוב עם טלסקופ מוזר על רגל אחד ומישהו שמנפנף להם מהצד השני.

לעומרי עוד אין את הציוד למדוד את המרחק אז הוא פשוט זורק משהו ואז מחשב את המשקל לעומת עוצמת הזריקה כפול הזמן שלוקח לי למצוא את זה מתחת לספה אם בכלל.
בקיצור, חיית המשק הראשונה לקפח את חייה היתה הכבשה, השם יקום דמה.

בהתחלה לא שמתי לב בכלל שהיא נעלמה.

ערב אחד, כשמיטל היתה בחו״ל, אחרי המקלחת וההרדמה, סידרתי קצת והתיישבתי בסלון. פתאום אני שומע קול עמום ״מהההה….מהההה״.  בהתחלה התעלמתי אבל הקול המשיך "מהההה…..מההההה".
עכשיו זה ישמע טיפשי אני יודע, אבל אני שיערתי שזה בא מבחוץ. אני אמנם גר בצד הטוב של יפו אבל בכל זאת…יפו, עז או כבשה ברחוב לא נשמע לי בלתי סביר בעליל. זה גם היה צליל עמום שלא נשמע כאילו הגיע מתוך הבית.
תכלס עבר כמעט שבוע של פעייה (הקול שעושה הכבשה) לפני שקלטתי שזה בא מהבית. את האמת? לא אני קלטתי. מיטל חזרה מחו"ל ובפעייה הראשונה שנשמעה היא שאלה אם נאבד חלק בפאזל.
בגלל שלא היתה כבשה בחור של הכבשה, כל פעם שהיה פחות אור או שמשהו היה מונח על הפאזל החיישן קלט שחושך והפעיל את הצליל.
כיום אני יכול לומר בצער שכל חיות המשק אינן איתנו עוד. חלקן כנראה נמצאות בפינות שונות ונסתרות בבית וחלקן אולי אפילו מצאו את סופן בצניחה חופשית מהמרפסת. אבל יש משהו נחמד בזה שכשהולכים לישון בלילה ומכבים את האור אז החמור, הכלב, התרנגולת הכבשה והפרה אומרות לנו לילה טוב ומהצלילים בבית אפשר לחשוב שאנחנו חיים בכפר.

Belly-button

0252d9a1b9da2a73738f2607ab550046
עומרי קיבל את משחק המחשב הראשון שלו.
יותר נכון אני קיבלתי את משחק המחשב הראשון שלו.
מיטל התנגדה. לילד יש מספיק מסכים מרצדים מול העיניים.
אולי עדיף שתצא איתו החוצה לשחק בגן שעשועים.
זה לא שהלכתי בכוונה נגדה וקניתי את המשחק, זכיתי בו.
למרבה האירוניה זכיתי בו בטורניר פיפא, שזה משחק מחשב שלי שגם אותו מיטל לא אוהבת.
אז אם כבר המשחק בבית חבל שלא נשחק.
מיטל ביקשה שאבדוק אותו לפני, שנראה שמתאים וכאלה.
בדקתי. מתאים. כאלה. יאללה משחקים.
יום שלישי אוסף את עומרי מהגן. מגיעים הביתה, חטיף של אחה״צ ויאללה למשחק.
מי צריך גן שעשועים כשיש משחק מחשב חדש.
מושיב את עומרי במרכז הסלון והולך להביא את המשחק.
עומרי משחק עם הפופיק שלו בנתיים.
מוציא את הקופסא. הילד מתעניין. הילד אוהב קופסאות. הוא אפילו מפסיק לרגע להתפעל מהפופיק של עצמו ומרים מבט.
מתוך הקופסא אני מוציא מעין מקלדת שמתחברת למחשב ועליה ארבעה כפתורים גדולים- צהוב, אדום, כחול וירוק.
עומרי מכסה את הפופיק, זה סימן שהוא מתעניין.
עכשיו אני מביא את המחשב הנייד, מניח על הרצפה ופותח.
אם יש דבר בעולם שעומרי אוהב יותר מהפופיק שלו (באמת, לילד יש פטיש פופיק) זה מסכים מרצדים וכפתורים.
עכשיו הוא כבר שועט לכיווני על ארבע בנחישות. מפלס דרכו בין ערימות של לגו ג׳מבו ומתיישב.
טוב, מתחילים לשחק. זהו שלא. צריך להתקין משחק ולמלא פרטים ולחכות לטעינה.
עומרי מאבד עניין מהר וחוזר לכפתור האהוב עליו – הפופיק שלו.
זהו! הצלחתי. מתיישבים מול המחשב. עומרי מתרגש. יש מלא משחקים לבחור.
נראים קשים קצת המשחקים…
לא נורא, בוחרים באחד.
יש דבורה נחמדה שמסבירה את החוקים.
דבורה נחמדה, כמו הוראות הרכבה של איקה, אני אפנה אליך כשאני אסתבך!
בוחרים משחק עם טבעות בצבעים וגדלים שונים שצריך למקם על עמוד.
עומרי מתחיל ללחוץ על הכפתור האדום. 'בללולופ' טעות, נסה שוב – אומרת הדבורה.
לוחץ על הצהוב. 'בללולופ' טעות, נסה שוב.
לוחץ על האדום שוב. שוב טעות.
אני מראה לו איך ולוחץ על הכחול. 'דינג דינג' הצלחת!
עומרי לוחץ על האדום. טעות. לוחץ על האדום. טעות. לוחץ על האדום טעות.
אני שוב מראה לו ולוחץ על הירוק. 'דינג דינג' הצלחת! אני לא אשקר, זה מספק.
עומרי לוחץ על האדום. טעות. אדום אדום אדום אדום אדוווווווווווווום.
'בזזזז בזזזז' על המסך מופיע סימן עצור וצלילי מצוקה.
עומרי להרגע בבקשה. בעדינות.
אני לוחץ על צהוב. 'דינג דינג' הצלחת!
עומרי לוחץ על הצהוב. טעות.
אני לוחץ על אדום. 'דינג דינג' הצלחת! המשחק נגמר.
בוא ננסה שוב.
המשחק מתחיל עומרי לוחץ על אדום. 'בללולופ' טעות. לוחץ על אדום. טעות.
אדום אדום צהוב אדום ירוק צהוב ירוק אדום אדוווווווום צהוווווווב 'בזזזזז בזזזזזז' אדום אדום אדום אדום בזזזז אדום צהוווווווווב g f x u I enter delete delet.
דופק על המקלדת בעצבים, היא עפה, המשחק נסגר והמקלדת הרגילה חשופה.
חלונות נפתחים ונסגרים. מחשב עושה צלילי מצוקה.
די!!! זהו עומרי, לא משחקים. זה מחשב של אבא ואתה הורס. מספיק!
עומרי יושב מולי, מסתכל עלי ספק מבוהל ספק מופתע.
המקלדת מנותקת מהמחשב זרוקה בצד.
המחשב עושה קולות של אחרי מלחמה.
אני מתבאס שעומרי לא נהנה מהמשחק.
יושבים בסלון ומסתכלים אחד על השני.
עומרי מתקרב אלי, מרים לי את החולצה ולוחץ לי על הפופיק.
דינג דינג! הצלחת!
יאללה ילד, בוא נצא לגן שעשועים.

סיפור על זליגה

images
אחד הבקרים של שבת.
אני ועומרי קמים לתוך סדר בוקר רגיל – מקלחת, אוכל, החלפת בגדים וחיתול.
אחרי האוכל משכיב אותו על הספה בשביל להחליף לו חיתול.
במאית השניה אני יכול לדעת שלא מדובר פה במשלוח רגיל.
תחושה של רטיבות חצי מוצקה ביד כבר מביאה אותי למסקנה שהיתה לנו פה זליגה.
מבט חטוף מגלה שאכן זליגה… החיתול לא עמד בעומס.
עכשיו העומס על הספה.
עומרי מבסוט. עכשיו גם נמרח.
כיף.
מנסה לצמצם נזקים. אוסף את הילד עם החבילה וקצת מהזליגה ביד.
מדהימה אותי הקלות הבלתי נסבלת שבה אני אוחז בצואה בידיים חשופות.
רצים לאמבטיה.
זוית אחיזה לא נכונה, חוסר תשומת לב והזליגה ממשיכה גם על השטיח.
עוד צעד וגם לרצפה.
נעצר לשניה לאמוד נזקים.
עכשיו גם דרכתי בזה.  יופי.
החיתול נופל. נטפל בזה אחר כך.
ממשיכים בדרכנו, מגיעים לאמבטיה.
ביד אחת עומרי הזולג . ביד השניה מפשיט ממנו את החולצה.
גם החולצה מלאה אז בזמן ההפשטה נמרח גם על הראש שלו.
עכשיו ביד אחת עומרי מרוח וביד שניה הבגד. באמבטיה.
אני אצליח לקלוע את החולצה לכיור? לא. גם את המראה ננקה אח״כ.
יד אחת פנויה לפתוח את הברז בזמן שהוא מוצמד לדופן האמבט כדי לא להחליק.
מים בטמפרטורה מתאימה, התחת שלו מתחת למים שאר הגוף רוכן קדימה.
עם האצבע הוא מצליח לצייר עם מה שנמרח קודם על דופן האמבט. ילד מוכשר.
נקיון יסודי, זרם על טורבו, כמויות מסחריות של סבון.
מסיימים ומתייבשים.
חוזרים לסלון בזהירות, נמנעים מהמוקשים שהשארנו בהלוך.
מתלבשים.
הילד נקי.
אבא אומד נזקים.
הערכות מחדש לקראת המשך טיפול במצב.
מנקה ספה (כיסוי לכביסה), מנקה שטיח, רצפה, עוד רצפה, אמבטיה, מראה, כיור כולל פינוי ידני של מה שלא עובר בפתח הביוב, חולצה של עומרי.
זהו. הכל נקי.
שיט!
איפה החיתול? בסלון….
איפה עומרי? גם….

השכמה

hashkama

השכמה.

השעה שש בבוקר.

 כולם בבית עוד ישנים.

עומרי אמור להתעורר רק עוד חצי שעה.

חצי שעה של שינה זה הרבה בימינו.

עומרי מחליט שהיום לא צריך עוד חצי שעה. אפשר כבר לקום.

תכל'ס, יש לו מלא להספיק היום.

״אההההה…..אהההההההה״. לא מדובר בבכי.

״אהההההה……אהההההההה״, זו צעקה, אבל לא של מצוקה. זה לא מבהיל. ״אהההההה…….אההההההה״. לא כעס. זה יותר כמו קריאה/דרישה. ״אהההההה…..אההההההה״. נשמע כמו… נגיד אשה מבוגרת, לא שומעת כ״כ טוב, באוטובוס, אקורדיון, עם סלים בידיים, היא בדלת הכי אחורית, צועקת לנהג שיפתח מאחורה ״סליחה…..סליחההההה……אהההההה״. אז ככה עומרי נשמע, אותו דבר.

תכל'ס, אני חצי מתעורר מהנשימה שלו בבוקר.

כשהוא נעמד במיטה, מחזיק בשלבי העץ,  לוקח אויר ותנופה, עוד לפני שיוצא הצליל אני כבר עם עין פקוחה.

הצעקות מעירות לגמרי אחרי דקה שתיים.

מיטל לעומת זאת, מאז שעומרי ישן לילות שלמים ולא תלוי יותר בחלב אם, בול עץ. לא זזה.

יש מצב שאנחנו קופצים לה על הראש והיא ישנה.

ככה רוב ההשכמות עלי.

אני יותר פעיל ויעיל ממנה בשעות האלה.

בגלל זה במהלך השבוע אני לרוב זה שקם.

עוד סיבה היא שאני עדיין סוחב איתי את רגשות האשם על חוסר השינה והנוחות שגרמתי לה במשך תשעה חודשים (פלוס ארבע) בעצם הכנסתה להריון.

לא שאני ישנתי להיט במעט המקום שאשתי הגדלה והחבר כרית-נחש שלה השאירו לי במיטה, אבל אני קם, עד היום, במחשבה של ״שתישן, מסכנה, לא ישנה מלא זמן״.

לאחרונה דיברנו על זה, שצריך שהיא תתחיל לקום יותר בבקרים ושהגיע הזמן לחלוקה במהלך השבוע (שישי שבת כבר מחולק- כל אחד מקבל יקיצה טבעית אחת).

היא באמת משתדלת, אבל כנראה שהמנגנון הפנימי שלה השתבש, כך שלפני שעה מסויימת, היא לא שומעת כלום.

אמצע הלילה היא כן קמה אם יש משהו.

בבוקר, רק אלימות היא מבינה.

שש ודקה-

״אהההההה……אהההההה״. אני כבר די ער. מנסה להתעלם. עוד אחד כזה והיא תתעורר. היום התור שלה.

״אהההההה…..אההההההה״. לא עוזר. כלום. לא שומעת. מנסה לעזור לעומרי להעיר את אמא. לא פעולות דרסטיות. משתדל תכלס לא להעיר את עצמי עכשיו. ממממ….המממממממ. לחישות. מאמי….. יפה….. נשמה…..טפיחה קלה, ליטוף. הו, יש תנועה. מסתובבת לצד השני. חמודה. כלום, בול עץ. ממשיך לנסות בעדינות. מאמי…בובה…ליטוף…טפיחה קלה והופ קטנה לצלעות. התעוררה.

אה…מה ? את קמה אליו ? בטוחה ? כי….טוב, תעירי אותי עוד חצי שעה.

חצי גלגול והתמקמות מחדש באלכסון. יאלללה חצי שעת שינה ! נרדם….

ליטוף….טפיחה קלה….משיכה באוזן?….מה?….הופ בעיטה לארובת העין!

היא הביאה אותו למיטה, שימשיך "לישון" איתנו עוד חצי שעה, והוא מתיישב לי על הראש.

רמאות !

טוב נו, בוא עומרי, נתקלח, נכין קפה ונרד על איזה צלחת שיבולת ובננה. מסכנה אמא, לא ישנה מלא זמן….

הערת שוליים

הערת שוליים 2
מכירים את התופעה הזאת שאנשים זרים ברחוב מעירים לכם על אופן השימוש שלכם בילדכם ?
"תלביש אותו, קר לו", "תפשיט אותו, חם לו", "למה אתה שם אותו במנשא הזה? הוא לא נושם!". כולם ברחוב פתאום אמא שלך.
אז אני לא הכרתי.
כלומר, לא מקרוב, רק מסיפורים של חברים ואפילו של אשתי.
אני, לא יודע איך, מעולם לא נתקלתי בשומרונים הטובים הללו.
עד לפני שבועיים בערך, באיזה יום שישי.
טיילתי לי ליד הבית עם הכלבה ביד והילד במנשא על הגב.
עשינו טיול ארוך וקצת גלשנו לשעת האוכל.
אצל עומרי שעת האוכל היא קדושה.
בנימוס של ילד חצי אשכנזי, הוא הודיע לי שהגזמתי והתחיל להתלונן קצת ולבכות.
מכיוון שעם עומרי ואוכל לא מתעסקים, שמתי פעמיי לכיוון הבית לשחוט לו איזו בננה ושיבולת שועל לארוחת צהריים.
בדרך, מאחורי, אני שומע קול שמאוד הזכיר לי מורה שהיתה לי בכיתה ז': "הילד בוכה".
בהתחלה לא התייחסתי.
מאז העצה שקיבלתי מאחי הגדול, בדרך לבקו"ם, אני לא מסתובב למישהו שצועק "חייל !", אלא אם קרא בשמי במפורש.
"הילד בוכה, אתה לא שומע ?", נשמע שוב קול של רותי המורה מאחורי.
כנגד כל האינסטינקטים שלי… הסתובבתי לראות מה העניין.
"אתה לא שומע ? הילד בוכה !" אמרה אישה חמורת סבר שהחזיקה בבעלה שנראה גם הוא קצת חמור.
"מה ?", שאלתי כאילו לא שמעתי אותה בפעמיים הקודמות.
"הילד שלך בוכה. אתה לא שומע ?", חזרה החמורה על עצמה והצביעה על הגב שלי.
"איזה ילד ?" שאלתי בתמיהה.
היא היססה רגע, כי לא הבינה ושוב הצביעה לי על הגב, "מה, מה איזה ילד ? זה !".
עכשיו היא כבר עמדה ממש לידי.
"מה…?" עשיתי את עצמי לא מבין.
היא כבר התעצבנה… "הילד ! על הגב שלך ! הוא בוכה !".
(בשלב זה, עומרי כבר הפסיק לבכות ונראה לי שגם לו כבר התחילה לעלות הסנטה מריה על המשוגעת הזו…)
הצצתי אחורה, כאילו מחפש לראות מה על הגב שלי, וכשראיתי את עומרי עשיתי עצמי נבהל,  "אוי ! איכס ! מה זה ?", התחלתי לעשות תנועות של אדם שאמרו לו שיש לו ג'וק על הגב, "מה זה ? שיט ! אוי… כמה זמן אני מסתובב עם זה על הגב… ? אוי… שיט, מה זה? אוף, עכשיו כביסה ו… אוי נו!", וככה, תוך כדי הליכה מהירה וקולות בהלה וגועל, התרחקתי מהמשוגעת והודתי לה שהעירה את תשומת ליבי לדבר הזה שנדבק לי לגב.
הספקתי רק לראות את מבטה המופתע בזמן שהתרחקתי. אולי כוונותיה היו טובות ואולי, כמו המורה שלי מכיתה ז', היא רק רצתה לגעור במישהו.
בכל מקרה אני חושב שאם זרים ברחוב לוקחים על עצמם לחנך אותי לשיטתם אז לי מותר לחנך אותם חזרה לשטותי.