דז'ה וו

Final-Composite_00080_1-840x472

קמתי לבוקר רגיל כמו כל הבקרים, שום דבר מיוחד.

מיטל קמה לפני עם עומרי ונתנה לי לישון עוד חצי שעה.
אחרי המקלחת התיישבתי עם שניהם במטבח, הם אכלו א.בוקר, ואני שתיתי קפה.
על אדן החלון נחתה ציפור קטנה ועפה, לקחתי עוד שלוק קפה.
הרמתי את הראש ושוב אותה ציפור נחתה על אדן החלון ועפה באותו אופן…

שיט! דז'ה וו! כולם יודעים למה יש דה ז'ה וו: משהו השתנה במטריקס!!!
הסתכלתי סביב והכל היה נראה רגיל עד שמיטל הוציאה את עומרי מכיסא האוכל שלו.

נחרדתי למראה עיני, לא הגיוני! איך זה קרה? אני זוכר שנפטרתי ממנה לפני חודשים, הייתי בטוח שהיא יצאה מחיינו "פור גוד"…. סביב הרגל של עומרי כרוכה שרשרת ענברים!

 [ הסבר: שרשרת ענברים היא סוג של קמע אימהות (בעיקר אבל גם כמה אבות) נגד כאבי צמיחת השיניים של ילדיהם. שרף מאובן בן מיליוני (לא פחות ולא יותר) שנים בצורת אבנים קטנות על שרשרת שאמורות להקל על הכאב.

יש כאלה שמוכנות להישבע ביקר להם ובשיווא (האל ההודי הכחול שערף לבנו את הראש והחליף אותו בראש של פיל) שזה עובד.

יש כאלה שפחות מאמינות בקמעות אבל שמעו על זה מחברה וחושבות שזה לא יכול להזיק וזה גם יראה טוב ליד החוט האדום ממערת אליהו הנביא.

ויש רבים, אני ביניהם, שבעיקר חוששים שהשרשרת תחנוק את הילד בשנתו או שתקרע והוא ינסה לבלוע חרוז ויחנק – ובכלל אנשים שחרדים מהפסקת הנשימה של ילדיהם.

למרות כל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות האינדונזי ותו התקן של ההילר הראשי של מחוז ראג'אסטן בהודו , אני מעדיף משחות קונבנציונאליות. מה גם שרוב המשתמשים בשרשרת משתמשים גם במשחות רגילות אז…אהמממ]

בקיצור, שאלתי את מיטל בעדינות מה קרה. התכוונתי לשאול "איך לעזאזל מצאת אותה?"
והיא ענתה שכואבות לו השיניים וזה לא יכול להזיק. כן, חשבתי לעצמי, אני באמת לא מכיר אף אחד שבזמן שהוא נחנק משרף מאובן יתבאס מכאבי השיניים שלו….

אני כבר התחלתי לדמיין את הגרוע מכל בזמן שקולו של חברי גבריאל, מתנגד נחרץ למה שהוא מכנה "שרשרת המוות", כבר עלה בראשי "רוצח…רוצח…".
לא מאמין שזה שוב קורה לי! חודשיים של דיונים שבסופם הצלחתי "לאבד" את השרשרת הארורה הזאת ירדו לטמיון.
מאחר והשעה היתה מוקדמת וכבר היינו צריכים לצאת לגן הסכמנו שבנתיים הדבר הזה לא עובר לצוואר (אפשר לשים על הרגל והאנרגיות כבר ימצאו דרכן לפה…המממ) ולא נכנס איתו למיטה בלילה- אז זה עולה למדף מ20:00 בערב עד 6:00 בבוקר-אין דאגה.
כשהגעתי לגן שמחתי לראות את המבט המזועזע של הגננת למראה השרשרת. לא היה נעים לי להפיל את האשמה על מיטל… אבל כמו שאומרים אצלנו – לא נעים מת מזמן (אולי כאבו לו השיניים).

אז הסכמנו, הגננת ואני, שזה מסוכן ואחד הילדים עלול למשוך את זה וזה יקרע והחרוזים יתפזרו ואחד הילדים יספיק לבלוע חרוז וימות!

אז בגן זה נכנס לתיק מ7:30 עד 16:00 כשמיטל אוספת אותו.
אני חוזר מהעבודה ב18:00….זה משאיר שעתיים שרשרת אם היא תתעקש.
אמרתי לעצמי שאני יכול להתמודד עם שעתיים של שרשרת ביום אבל אז היא שוב אבדה…

מודעות פרסומת

באמא'שך…

חנה חושי          צילום: מתוך ווקיפדיה

חנה חושי צילום: מתוך ווקיפדיה

יום חמישי, 30 לינואר, כ״ט בשבט. עומרי חוזר מהגן ובידו יצירת אמנות פרי ידו עם מכתב עטוף בסרט, חמשיר על משפחה. משהו על כמה שהוא אוהב את המשפחה וכל זה (הוא עוד לא מדבר אז אני בספק אם הוא כתב והדפיס את המכתב). כמובן שכל זה לכבוד יום המשפחה. לא יום האם, יום המשפחה. כך הסתבר לי, שיום המשפחה החליף את יום האם המיתולוגי.
יום האם זה היום ההוא שהגיע לעולם מיוון העתיקה, דרך הכנסייה הנוצרית, התפתח לאירוע מסחרי עם שלל מרצ׳נדייס בארה״ב ואומץ ע״י אשתו של ראש עריית חיפה, אשה שהיתה נשואה לאדם ששמו הפרטי היה אבא (?), שנתנה אותו לנשות ישראל כדי שיהיה להן עוד סיבה לכעוס על אבא ששכח גם את התאריך הזה ושוב לא חגג לה (שזה מוזר כי זה יום האם, שהילד יקח אותך למסעדה).
יום המשפחה, מסתבר, הוא מוטציה של יום האם שנרקחה במרתפי משרד החינוך לצורך יצירת שוויון במשפחה. ישבו מיטב המוחות וחשבו איך נותנים במה לאבא. הרי לא יתכן שיהיה יום חג רק לאמא. צריך שגם אבא יקבל יום חג, ומונדיאל זה אמנם חודש שלם אבל רק פעם בארבע שנים. צריך משהו שיחבר אותו למשפחה. שלא ירגיש אאוט סיידר שרק הולך לעבודה ומביא כסף ומגבונים לחים מידי פעם.
הקברניטים כנראה הבינו שיום האב זה לא קונספט ריאלי, שתקציבי גני הילדים לא יעמדו בכמות כפולה של דבקים ופסטה יבשה וזה עלול למוטט את מערכת החינוך הציבורית כולה.
אז במקום להוסיף את יום האב ביטלו את יום האם. גאוני!
זה בטוח יצור שיוויון ואידיליה משפחתית. זה כמו אחים שנולדו באותו חודש וההורים מחליטים לאחד ימי הולדת…ומתנות. היה לי חבר כזה בבי״ס. הימי הולדת שלו היו מהאירועים העצובים שיצא לי לקחת בהם חלק.
אז במקום יום שמסמל שיוויון קיבלנו יום שמסמל תסכול. אמא מתוסכלת שלקחו לה את היום, אבא מתוסכל כי כשאמא מתוסכלת היא לא נשארת לבד והילד מתוסכל מהטעם של הדבק על הפסטה היבשה שהיתה מודבקת על הציור מהגן.
אז למי זה היה טוב בכלל? למה להחליף סוס מנצח? יום האם זו קלאסיקה. שנים גדלנו על ה״חג״ הזה. יש כבר שירים, יש מרצ׳נדייס, יש תשתית. ובוא נודה – אחרי הבחילות, הכפלת משקל, כאבי הגב, הנפיחות בציצי, הורמונים מוטרפים, כאבי תופת, תפרים, החלמה, דיכאון, פטמות כואבות, עייפות מצטברת, חודשיים של בידוד והעובדה שהילד יגיד רק אבא עד גיל שנה וחצי שנתיים וגם אז יגיד מימה או אמי במקום אמא – מגיע להן את היום שלהן.
אז אני מבין שלהרים עכשיו יום חדש לגמרי רק לאבות זה סיפור מהתחת. זה לא משהו שעושים מהיום למחר. זה בטח ידרוש ועדה מיוחדת בכנסת ואז הצבעה ראשונה ושנייה ופוליטיקה פנימית ומה יגידו על זה האמריקאים ומי אלה האמריקאים האלה שיחליטו עלינו בכלל וכו וכו.
זה בסדר, לי יש סבלנות, אני יכול לחכות. זה לא מאוד דחוף לי יום האב.
יש דברים שאפשר לקדם בנתיים, כל מיני דברים קטנים כאלה. כמו למשל:
בתחילת שנה כשהגננת נותנת דף קשר הייתי שמח אם היא פשוט היתה נותנת לי אותו ולא מוודאת שאני מעביר אותו לאמא.
כשאנחנו יושבים ביחד בטיפת חלב זה היה נחמד אם האחות היתה פונה גם אלי עם השאלות – אני יודע את התשובות, למדתי.
כשעומרי בוכה בגן שעשועים ואני ניגש אליו אז לא צריך לשאול אותי אם אני אבא שלו ואם אני צריך עזרה. אני אבא שלו ואני מסתדר.
כשאני בקניון (לא קורה הרבה אבל כש…) וצריך להחליף לו חיתול זה יהיה פחות מביך אם אני לא אצטרך להכנס לעמדת החתלה בשירותי נשים.
שזה לא ישמע מוזר שאני מבקש יום קצר בעבודה כדי לבלות עם הילד ושלא ישאלו מה קרה לאשתי אם אני זה שנשאר איתו בבית כשהוא חולה.
תכלס, לקדם את יום האב זה בכלל אינטרס של האמהות.
חוצמזה שזה יחזיר להן את יום האם זה עוד צעד לעבר הלגיטימציה של השוויון ההורי
כי הרי אנחנו גם מגדלים את ילדים שלנו, מטפלים בהם, מחנכים אותם, מלמדים אותם להתגלגל, לעמוד, ללכת, לרכב על אופניים, ליפול מהאופניים, לעמוד על שלהם, לוותר, לכבד, לקלל את השופט, לנהוג, לגלוש, למצוא מקום חניה טוב, לאהוב, להתמודד עם לב שבור, איך להתנהג לאשה וכן, גם שאין כמו אמא!
אז יאללה בנות, תנו יד. אולי תוותרו על אחד מימי האהבה שלכן, העברי או הלועזי, לטובת יום האב?

שחור ולבן

black_hole_image

בוקר יום שישי. מתכוננים ליציאה לצימר עם חברים.

ארוחת בוקר מוכנה. מיטל מושיבה את עומרי על כיסא רגיל. אני שונא שהיא עושה את זה כמו שאני שונא שהיא מושיבה אותו על השיש כשהיא במטבח. זה לא שאני לא סומך עליה, היא פאקינג סופראמא אבל מה לעשות, אותי זה מלחיץ. מספיקה חצי שניה כדי ליפול לרצפה. הכיסא כיסא איקאה עם משענת לא משענת, פתוחה כזאת. כיסא עם ארבעה כיווני נפילה.

אז יושבים על הכיסא ואוכלים ואני משתדל להסתיר את חוסר הנוחות שלי מהסיטואציה. מנסה ללמוד לשחרר. והנה החצי שניה מגיעה. תנועה לא נכונה על הכיסא והילד בדרך לרצפה מגובה 43 ס״מ. אבל לא סתם אמרתי סופראמא, מיטל תופסת אותו ביד אחת ואת השקשוקה שעפה לו מהיד ביד השניה. אפילו הרצפה לא התלכלכה. בכל מקרה זה הספיק לי כדי לבקש בטון המתכוון באמת שלי שחאלס, לא מושיבים את הילד על כיסא רגיל יותר. לפחות לא עד שהוא מתייצב.
מיטל הסכימה איתי עקרונית רק במקום להגיד ״צודק״ תיארה איך היא מביאה אותו מהגן וצריכה גם לבשל ולטפל בבית ואין ברירה אלה להושיב אותו בכיסא. הסכמתי והצבעתי על כיסא האוכל היעודי שסבא קנה במיטב כספו, זה עם הרצועות. איכשהו נרשמה התעלמות מההערה שלי ובמקום זה נאמר לי: ״כשאתה מביא אותו מהגן ביום הקצר שלך אז הכל מתוקתק ונשאר לך רק לבלות איתו. אני צריכה לנקות ולבשל ולעשות הכל תוך כדי״.
-מה?!? השבוע הוצאתי אותו והכנתי שניצלים בלי לשים אותו על כיסא המוות.

-תודה באמת שהכנת שנצלים.

-מה?!?
סטופ!!!!! פריז. בשלב זה הכל קופא. מיטל עם עומרי ביד עומדים במקום. טיפת השקשוקה שנזלה לו מהפה נעצרה באויר. מחוגי השעון שעל הקיר עמדו מלכת. הכל קופא. רק אני לא קפוא. לחדר נכנסים איש בחליפה שחורה ואיש בחליפה לבנה. שניהם נראים כמוני. ראיתי מספיק סרטים מצוירים בחיי כדי להבין מה קורה פה.
האני בשחור פונה אלי ראשון: תקשיב גבר, אל תתן לה לבלבל אותך. יש לך פה נקודה להוכיח. אתה צודק פה ואתה רוצה לשמוע את המילים. היא כמעט הרגה לך ת׳ילד בנאדם!
אני: נראה שהיא הבינה את הפואנטה שלי. והיא לא כמעט הרגה אף אחד
אני בשחור: את המילים היא אמרה?
אני: לא.
אני בשחור: אז זיבי אתה יורד מזה.
אני: כן…? כן…..תכלס
אני בלבן נכנס לשיחה: אתה מבין שהנקודה שלך היא כבר לא העניין ושאתה נכנס לקרב אבוד, נכון?
אני: לא. למה?
אני בלבן: אתה יש לך נקודה. קטנה ועגולה וחשובה רק לך. אתה מאוד רוצה להוכיח את הנקודה שלך ולצאת צודק. בגלל שהנקודה שלך, חשובה לך ככל שתהיה, קטנה ועגולה וברורה לכל. קל לך להתמקד בה.
אני: נו.
אני בלבן: גם לה יש נקודה אבל שלה שונה מהותית משלך. היא גדולה הרבה יותר. היא מכילה בתוכה עוד מלא נקודות קטנות. וכל נקודה בנויה מנקודות קטנות אפילו יותר ובכלל לא כולן עגולות.
אם הנקודה שלך תתנגש בשלה היא תיבלע בתוכה במקרה הטוב או תשחרר את כל הנקודות שלה במקרה הרע. ואתה תאבד מיקוד והלך עליך
אני בשחור: אמרו לך פעם שאתה קוקסינל? מה אתה רוצה?
אני בלבן: אתה יודע שקוקסינל זה בכלל פרת משה רבינו בצרפתית
אני בשחור: אתה רק מחזק את דברי.
אני: טוב, אפשר הסבר פחות מדעי?
אני בלבן: אותך מעניין להוכיח שהושבת הילד על הכיסא הזה מסוכנת. בעצם זה שהוא כמעט נפל זה הובן. היא לעומת זאת קיבלה את הטריגר לדבר על הדברים שמטרידים אותה מעבר לזה. ברור לך שלה יש הרבה יותר דברים כאלה רק מעצם היותה אישה. היא כבר מדברת על חלוקת עבודה בבית וכל מילה לא במקום שלך מעכשיו תפתח עוד נושא שלא היית מוכן אליו. ההתדרדרות יכולה להיות כל כך מהירה ולא הגיונית שהיא אפילו לא תהיה קשורה בעקיפין לנושא המקורי. אתה התחלת ויכוח על כיסא ואם לא תעצור את זה עכשיו אתה בקלות יכול למצוא את עצמך מנסה להסביר לאישה בוכה למה אתה לא מספיק מחובר לרגשות שלך.
אני: אז מה אתה מציע?
אני בלבן: שתרד מזה ומהר, תוותר על ה״אתה צודק״ שאתה כל כך אוהב לשמוע. זה לא קרה, זה לא יקרה….זה לא קורה.
אני: טוב אולי אתה צודק. אולי זה לא שווה את זה.
אני בלבן: יפה אמרת. מאוד בוגר.
אני בשחור: ואולי שניכם פרות משה רבנו. מקרה אבוד. אני הולך מפה.
שני החברה נעלמים. תיקתוק השעון. טיפה של שקשוקה פוגשת רצפה.
-….אבל השבוע הייתי איתו לבד והכנתי שניצלים.
-אני גם מכינה אוכל גם מנקה ומסדרת וגם משלמת חשבונות וכל השיט של הבית. אתה בכלל יודע כמה היה חשבון חשמל החודש?
-תכלס מאמי, צודקת. אין לי מה להגיד.

-מה?

-צודקת, צודקת. אין לי מה להגיד.
-יופי, אני שמחה.
-טוב…. אה…אני רק מבקש שלא תשימי אותו על הכיסא הזה יותר, סבבה?
סבבה. אז מתי אמרנו לכולם שנפגשים בצימר?

עוד סיפור זליגה (על טעם ועל ריח)

images

6:37 בבוקר- "אבא? אבא? אבא? אבא? אבא". מתחילים את הבוקר.

קיבלתי שבע דקות על חשבון הברון הקטן. זה יהיה בוקר עלהכיפק.

פיהוקים קלים, התגרדויות של בוקר, עצירה לאסוף את הגמד והולכים להתקלח.

עומרי יושב מחוץ לאמבטיה עם הצעצועים ואני במקלחת. מידי פעם מסיט וילון לראות מה הוא זומם.

מסיט, הוא מכניס קוביות לקופסא.

מסיט, הוא מוציא את הקוביות.

מסיט, הוא שוכב על הבטן עם הפנים לדלת המראה של הארון. מוציא לשון ועושה פרצופים.

אחרי כמה דקות עולה ריח חזק של חבילה של בוקר. משהו טוב.

מסיט, עומרי עשית? אין תשובה מן הסתם, הוא עסוק מול המראה.

עומרי בוא אלי. עומרי. עומרי בוא אתה נכנס איתי למקלחת. עומרי.

הוא מתיישב ומסתכל עלי.

טוב, אני אסיים להתקלח. לא. מה זה הריח הזה? איייף. הילד צריך שטיפה.

עומרי בוא לכאן בבקשה.

מסתכל עלי. מסתכל למטה ושולח יד לבין הרגליים. לא שוב!

טוב, לפחות הפעם הידיים שלו מלאות בזה ולא שלי.

עומרי לא לזוז. מסתכל מחייך ודופק עם היד על השטיח. לא השטיח שוב!

עומרי גש הנה. הוא מחייך ושולח יד לאסוף עוד.

עומרי! הוא מוחא כפיים. לא שוב הרצפה! הסל כביסה!

נו עומרי. הוא דופק עם הידיים על המראה של הארון. לא שוב המראה!

טוב יוצא החוצה נוטף מים כדי לאסוף את הגמד נוטף הקקי.

הוא מסתכל עלי, מסתכל על היד שלו ודוחף לפה….אייייכס לא שוב ה…. אה, רגע כזה עוד לא היה לנו.

אוסף אותו מהרצפה. מכניס אותו ככה עםהבגדים והכל יחד איתי לאמבטיה. לקח מהפעם הקודמת.

מורידים את הבגדים והחיתול באמבטיה. איזה ריח יא חביבי יא עומרי. מה אכלת?

שוטף לו את כל הגוף. הוא מלפני ופתח הביוב מאחורי כל מה שיורד ממנו עובר דרכי בדרך לביוב…עוד לקח לפעם הבאה.

אתנחתא פילוסופית – למה אנחנו טורחים לאכול תירס אם הוא לא מתעקל?

מסיימים, מתנגבים, מתלבשים.יושבים לאכול ארוחת בוקר.

איייף הריח הזה לא עובר בקלות. אה…החיתול עוד באמבטיה. זורק לפח. ממשיכים להתארגן לגן. כלום לא עוזר. זה פשוט ריח חזק. שם את החיתול בשקית, קושר ומחזיר לפח. עוזר קצת. יאללה הולכים לאוטו. זורקים את הזבל עם הקקי בדרך. לא להאמין איזה ריח. מזל שלא פגשנו שכנים.

נכנסים לאוטו. שיהיה בריא הילד הזה, איזה אפטר שוק. אני כבר לא יודע אם זה באמת ריח שנשאר או שאני כבר מדמיין. פותח חלונות, שיהיה. נעים בחוץ. מגיעים לגן. מעביר אותו לגננת מנשק אותו לשלום והולך.

פתאום קריאה ״אבא של עומרי, בוא רגע בבקשה״. מסתובב וחוזר. ״מה יש לילד בשיער?״

שיייייייייייט.

שיעור בצניעות

i-will-learn-my-lesson (2)

כאב טרי (יחסית) אני עובר כל הזמן שיעורים. כל הזמן לומד דברים חדשים. לפעמים אני לומד את אותו שיעור כמה פעמים. כנראה בגלל שאני לומד כליום משהו חדש אני שוכח משהו ישן. אין מספיק מקום בקופסא כנראה. שבוע שעבר עומרי העביר לי בפעם המי-יודע-כמה את השיעור על צניעות.

ניסינו לקבוע מפגש של כל החברה בחיפה. זה לא קל כמו פעם. לכולם יש ילדים. לחלקם אפילו כפול ילדים ממני. אז הודעתי שבוע מראש בקבוצת 'וואטס אפ' של החברים ( בימים כתיקונם משמשת בעיקר כפלטפורמה לקיטורים על מכבי חיפה) שאכבד את העיר בנוכחותי בסופ״ש וסגרנו על יום שבת בבוקר ביערות הכרמל.

יום שישי הגיע ועומרי, כמובן, עם חום. הערכת מצב קצרה וההחלטה נופלת- חוזרים הביתה.

עולה בוואטס-אפ ומעדכן את כולם על הברז שאנחנו דופקים ומתנצל. אז אני מגלה שאני לא לבד. כמעט כל החברה עברו שבוע של לילות לבנים של חום, שיניים ושלשולים. ישר התפתחה התכתבות קולחת על כמה הלילה היה קשה וסוג של תחרות על מי ישן פחות ומי סובל יותר. קצת כמו הסצנה שמל גיבסון ורנה רוסו משווים צלקות ב'נשק קטלני 3' רק עם טון יותר בכייני ורחמים עצמיים.

עומרי, למרות החום, דווקא ישן כל הלילה ואני עוד התעוררתי בעשר בבוקר כי זה התור שלי ליקיצה טבעית בסופ"ש. כמובן שלא התאפקתי והתחלתי לתפוס עליהם תחת. כשהציעו לנסות להפגש בכל זאת אני חושב שהמילים המדויקות שלי היו שאני "מוותר על מפגש של מושבת חיידקים וחבורה של כוסיות שרבים מי ישן פחות". בבוקר למחרת הגדלתי ועשיתי כשעניתי שישנתי "בנזונה" בתגובה לאחד החברה שסיפר על הלילה הקשה שעבר.

כל זה כנראה לא חמק מהרדאר של מורי החדש לחיים, (בן השנה וחצי) עומרי .

הלילה שבין שבת לראשון עבר סבבה. עומרי הבריא. בשני בערב השכבתי אותו לישון והוא נרדם בקלות. אחרי כמה שעות גם אני ומיטל הלכנו לישון. הייתי בשלב הזה שמרגישים את השינה נופלת עליך ו…"אבא? אבא? אבא?". זו הקריאה החדשה. הוא כבר לא צועק. הוא שואל. אבא? אתה נמצא? אתה יכול לגשת אלי בבקשה? יש לי איזה עניין. (הוא רק אומר את המילה אבא, השאר זה אינטרפטציה שלי.)

אני קם אליו. הוא בוכה קצת. אני מלטף והוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, עוד לא נכנס למיטה, בכי. חוזר לחדר שלו. מלטף, מדבר ומרגיע. הוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, נשכב במיטה, מחכה כמה דקות, יש שקט, עוצם עיניים. "אאאההההבבבאא" בכי גדול. אני רץ לחדר שלו. עומרי עומד במיטה מסתכל עלי. אני מסתכל עליו חזרה ומבקש שיחזור לישון. הוא בתגובה זורק מוצץ על הרצפה. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עלי חזרה ונותן בי את המבט שאומר "נו, אתה מתכוון להרים לי את זה. ביייץ'?". אני מרים ומחזיר לו. עכשיו הוא מסתכל לי בלבן של העין, מחייך וזורק את עצמו אחורה ודופק את הראש בשלבי המיטה. בכי היסטרי. לוקח אותו על הידיים. עשר דקות הוא נרגע וחוזר למיטה.

ככה זה המשיך שעות, כאילו הילד תכנן את כל הקטע הזה לפרטי פרטים.

 הוא נתן לי להכנס למיטה, להתחמם בפוך, רק אז בוכה ונרגע מיד כשאני בא או שהוא רק נותן לי לצאת מהחדר וקורא לי שוב. כל פעם שאני איתו בחדר הוא עושה לי תרגיל שונה. פעם הוא חמוד וממלמל בערנות ופעם זורק את עצמו מצד לצד ובוכה. זה מרגיש שהוא עושה לי משחקים פסיכולוגים של שוטר טוב ושוטר רע. ומה שנקרא בלעז 'מיינד פאק'.

נשבע שבאחת הפעמים שעזבתי את החדר שלו, במחשבה שהוא כבר נרדם, זה היה נשמע כאילו הוא מצחקק.

בפעם העשירית או יותר נשברתי. נכנסתי אליו לחדר וירדתי על ברכי. התחננתי, די! הבטחתי שלמדתי את הלקח, שאכבד את חברי טרוטי העיניים, שאגלה אמפטיה, שאחזק ויעודד את מחוסרי השינה, שלעולם לא אזכיר את העובדה שישן יותר מארבע שעות רצוף ושרק יתן לי לישון.

עומרי הביט בי בעניים של זקן סיני חכם, חיכה כמה שניות, התעטש עלי, נשכב במיטה וחזר לישון.

בבוקר התעוררתי קצת עייף, עם תובנה חדשה\ישנה ואף סתום.

שידורי המהפכה

bb742af9ab095d5d1a3604a2d4428eea

זו היתה שעת בוקר מוקדמת. סליחה, אמרתי בוקר? התכוונתי לפנות בוקר. כמעט לילה בכלל. עברנו לשעון חורף ועומרי נשאר על זמן אתונה. לא התחלף אצלו השעון אז הוא קם שעה לפני השעה הגם ככה מוקדמת מדי שהוא קם ביום רגיל.

 "אהההההה……אההההההה" . עומרי בקריאת התעוררתי-בוא-לקחת-אותי-בבקשה-מיד החצי מנומסת חצי פוקדת שלו.

אני כבר לא מתעורר ראשון. סידרנו את המשמרות ואנחנו מתחלקים חצי חצי בהשכמות. החלוקה גרמה למיטל לקבל חזרה את חדות השמיעה בבוקר. זה והפחד מקטנה לצלעות.

אז באותו בוקר זה היה התור שלה אבל השעון חורף דפק הכל והחלטתי לפנק אותה. פעם לפנק היה מלון, ספא, הליכה על החוף בשקיעה, ארוחה רומנטית, זר פרחים. פעם גם לישון לא היה כרוך במאמץ, תכנונים, חישובים, משמרות… פעם.

הגמד אמנם עבר את השלב הקשה ובכל זאת כל תוספת שינה זה פינוק אמיתי. אחד המשפטים הכי רומנטיים שזוג עם ילד יכול לומר אחד לשני זה ״מאמי, תחזרי לישון, אני אקום״  כשזה לא תורך לקום. בכלל, אני חושב שככל שיהיו לנו יותר ילדים ככה יגדלו הסיכויים שימי הולדת נוכל לסגור בהענקת שעות שינה האחד לשניה כמתנה.

אחרי שקמתי והרגשתי טוב עם עצמי על המחווה קלטתי מה השעה. ממש מוקדם!

אוסף את עומרי והולך רדום למקלחת. נעצר ומסתכל על השעון. אני אתקלח עכשיו? אני חייב לישון עוד קצת. יש לי רעיון. הולכים לסלון. מושיב את עומרי על הספה ומדליק טלוויזיה. שם לו סרט מצויר. זה מרתק אותו. יש ביני למיטל הסכמה שלא לטחון לילד טלוויזיה, בטח לא בבוקר אבל אין ברירה. חד פעמי.

עכשיו אני נשכב על הספה מולו. לא מסתיר לו אבל חוסם בגופי את המעבר. ככה אני יכול להרדם ואם הילד מחליט ללכת לאנשהו זה יעיר אותי. בקיצור אחראי. אני נרדם למשך 40 דקות. נגמר הסרט. עומרי מוחא כפיים. אני קם. מתחילים את היום. מושלם.

אני ועומרי כבר בארוחת בוקר. מיטל קמה זורחת. עשיתי לה את היום. נשיקות וחיבוקים. "מאמי איזה גבר אתה, זכיתי. מסכן אתה בטח גמור". עוד חיבוקים ונשיקות. לא נעים לי להגיד לה שהילד ישב מול הטלוויזיה ואני ישנתי. חד פעמי. לא נורא. לא יקרה שוב.

זה קרה שוב למחרת וכל יום במהלך אותו שבוע. לא התאפקתי. זה כמו סמים. אני ישן טוב, הילד מבסוט עלי, מיטל מבסוטה עלי, אני אב השנה…. אז מה אם מכרתי את נשמתי לבייבי איינשטיין. יש מצב שבשבוע הזה עומרי ראה יותר סרטים מצוירים ממה שהוא ראה במרבית חייו.

מיטל היתה כל כך מרוצה ממני שהיא הודיע לי ביום חמישי שהיא מתכוונת לקום להשכמה גם שישי וגם בשבת ואני אוכל להתעורר ביקיצה טבעית כל הסופ"ש.

טוב, לא נעים. זה הרגע הזה שבו אני מבין שהגזמתי. דילמה. מה אני עושה? מספר את האמת או לוקח לי עוד שעות שינה במרמה? כל היום חשבתי איך לספר לה ולא יצא. באמת…לא יצא… בסוף הלכנו לישון כשאני מרגיש כמו רמאי שקרן.

מגיע בוקר. ״אהההההה….אהה הה״. מנסה לקום לפניה…באמת…מנסה…״מאמי תישן, אני קמה״, היא אומרת ואני נשאר לישון. לא ישן טוב. זה לא בסדר. אני צריך לקום להגיד את האמת ולשלוח אותה לישון. קם מהמיטה. קצת נבוך. מוריד את הראש, יוצא מחדר השינה ומכין עצמי לספר לה את האמת על השבוע החולף. כבר ביציאה מהחדר אני שומע צליל מוכר. חשוד. יוצא אל הסלון.

עומרי יושב לו על הספה עם המבט המרוכז\מזוגג והמוכר, מיטל שוכבת לפניו ישנה ובטלוויזיה סרט מצויר. עומרי מסתכל עלי ועושה שלום. אני שולח לו נשיקה באויר וחוזר לחדר.

חוזר לישון. אני כבר אספר לה כשאקום.

בגן השעשועים

af118db2e0a8b722196d498088429873

שבוע שעבר ביום הקצר שלי בעבודה לקחתי את עומרי לאחד הגנים בתל אביב.

כיליד יפו, עומרי רגיל  ללכת עם אבא בעיקר לים ליד הבית והחלטתי הפעם לקחת אותו למגרש משחקים בעיר הגדולה. מתקלחים, מתגלחים, שמים בגדים נקיים וקובעים עם חברים שגרים באבן גבירול באחד הגנים בסביבה.

עכשיו, ביפו, בים, אין הרבה אינטראקציה עם ילדים אחרים. זה לא שאין עוד ילדים בים אבל אין מתקנים שצריך להתחלק בהם. יש הרבה חול והרבה מים ואפחד לא מפריע לאפחד. מקסימום איזה כלב כמעט דורס לך את הילד בדרך לצלחת מעופפת. בכלל בחוף ביפו יש לפעמים יותר כלבים מאנשים.

באינטראקציה של כלב זר וילד שלי ההיררכיה ברורה לי לגמרי, הכלב יקבל אחת לראש לפני שמשהו יקרה לילד. גם לי (כבעלים לכלבה בעצמי) וגם לבעלים של הכלב זה ברור (לרוב).

בגן שעשועים לעומת זאת יש מלא ילדים בכל הגדלים והצורות, האינטראקציה חוגגת וההיררכיה משתוללת. מצד אחד, ברור שמבחינת כל הורה בגינה, כל ילד אחר נמצא בהיררכיה נמוכה מהילד שלו. מצד שני, אף אחד שם לא ממש מתנהג ככה כולם מאוד קורקטיים.

בגינה, כשילד דורס ילד אחר בדרך לצלחת מעופפת הוא מקבל הסבר על זהירות ומשחק יפה עם ילדים אחרים ומתנצל. ראיתי שם אפילו אמא שגרמה לשני הילדים להתנצל. למה שילד שישב בסבבה שלו יתנצל בפני איזה ילד שמנמן ולא יציב שכמעט מעך לו את הראש? אבל תכלס, ככה צריך, ילדים נו.

אז לתוך בליל האינטראקציה הזאת נכנסנו אני ועומרי.

עלינו על אחד המתקנים האלה שהם גשר עם מדרגות ומגלשות. עומרי לא מהמתגלשים הנלהבים. הוא גם עדיין לא מהמטפסים הנמרצים ולא מהזוחלים הלהוטים. עומרי הוא מהמתבוננים. תופס פינה על המתקן, צופה ולומד. אני עומד מחוץ למתקן ומתבונן עליו.

כל הזמן הזה ילדים עוברים מעליו מתחתיו ומצדדיו. הוא בשלו, מסתכל צוחק בוחן את הסביבה. אני בשלי, בעיקר דואג שלא דורכים עליו.

בשלב מסוים ניגשו אליו שני ילדים גדולים (יחסית), נראו נחמדים. הם טענו שהם אריות ואפילו הוכיחו לנו את זה ע״י נהימות ושאגות. עומרי מאוד עניין אותם והם התחילו לשאוג עליו ולעשות לו פרצופים מה שגרם לו לצחוק מאוד.

אחד האריות שרצה כנראה לראות את עומרי מקרוב שלח את הטלפיים שלו לרגל של עומרי ומשך לכיוונו. הפעולה הפשוטה הזו אומנם קירבה את הרגל שלו לאריה אבל שאר הגוף ביצע פעולה הפוכה ונזרק אחורה. הראש שלו נחבט ברצפת הברזל של הגשר (לא מצאו חומר קשה יותר למתקני ילדים?) ולא היה רחוק מלהתגלגל במדרגות על הרצפה.

אספתי את ילדי המתייפח על הידיים ופניתי לאריה. רציתי להסביר לו שעומרי עדיין קטן ושצריך לשחק איתו בעדינות. רציתי לבקש ממנו שיבקש מעומרי סליחה ושהוא לא התכוון וכל החרא הזה.

באמת שרציתי אבל במקום זה יצא לי:  ״מה אתה סתום?!? מה יש לך מי מושך ככה תינוק? זה נראה לך כמו צעצוע…? לך מפה!!״

דממה….האריה הקטן הסתכל עלי עם עיניים נוצצות ושפתיים רועדות. מהר מאוד הבנתי את עצמי וגם קלטתי שאמא לביאה בדרך. אמהות של ילדים אחרים מלחיצות אותי אז בלי לחשוב פעמיים….ברחנו. לא חזרנו.

במנוסתי חשבתי לעצמי שמצד אחד אולי קצת הגזמתי, ככה לצעוק על ילד קטן שסך הכל לא התכוון לרע. מצד שני חשבתי… לפחות הוא לא קיבל אחת לראש.

השבוע אנחנו הולכים לים, לשחק עם כלבים.