פעם ראשונה

411ced47f145ab3b70d25a0d5bc4afff

 יש לנו גן שעשועים קטן ליד הבית. אני ועומרי אוהבים ללכת אליו לפעמים. לא גן מפואר. צנוע יחסית. שלוש  מגלשות, שתי נדנדות, ומעין בית פטריה שאפשר לשבת בתוכו.                                                     עומרי הכי בעניין של המגלשה הקטנה. רוב הביקור שלנו סובב אותה. הוא בעיקר עולה אותה בכיוון  ההפוך. מלמטה למעלה.                                                                                                        הגננת שלו אמרה לי פעם שזה בגלל שהוא ילד מיוחד שעושה דברים אחרת.                                          אני אומר שזה בגלל שהוא קטן מידי בכדי לעלות על הסולם.                                                        עומרי באמת מיוחד, בזה היא צודקת, אבל זה לא נראה לי מה שמייחד אותו.

 הסיבה האמיתית שהוא מעדיף לעלות מאשר להתגלש היא שהוא לא ממש מצליח להתגלש אף פעם.    עד לא מזמן היה קיץ ועומרי הסתובב עם מכנס קצר ובלי גרביים ומסתבר שחיכוך של העור החשוף  במגלשה לא מאפשר התגלשות. הוא היה גורר את עצמו עד לאמצע המגלשה שם היה נתקע ומתבאס.      ככה קרה שבזמן שכל הילדים מתגלשים רגיל עומרי עולה על המגלשה מלמטה ומפריע למי שמגיע  מלמעלה.                                                                                                                                אני משתדל מצד אחד לעצור ילדים מלהתגלש עליו ומצד שני להרים אותו באויר רגע לפני שמתגלשים עליו.

 אחה"צ חורפי אחד הביא איתו רוח קרירה של הזדמנות חדשה. היום לראשונה נתגלש, החלטתי.            הנחתי שמאחר ועכשיו עומרי לבוש מכף רגל ועד ראש ללא טפח חשוף אחד, רמת החיכוך עם המגלשה  תרד פלאים וסוף סוף בני בכורי, בבת עיני, יצליח לראשונה בחייו להתגלש.                                          בי אחזה ההתרגשות. עכשיו רק נותר לשכנע את עומרי להתרגש איתי. הרי נסיון חייו לימד אותו רק  אכזבה מנסיונות ההתגלשות.

 הגענו אל הגן ועומרי רץ למגלשה שלו והתחיל לטפס. אני רץ אחריו ושואל אותו אם הוא רוצה לנסות  להתגלש.                                                                                                                                  כל השיכנועים שלי וההתלהבות הגלויה נענו במשיכת כתפיים, התעלמות והמשך טיפוס. הילד איבד אמון  בכוח הכבידה.

 בנתיים בקצה השני של הגן נכנסים בשער שני ילדים, אח ואחות, ועושים דרכם למגלשה.                        הוא ילד בלונדיני חמוד אבל קצת באטרף, מתרוצץ עם ידיים באויר ושאגות כאילו עכשיו קיבל עירוי טרופית  לורידים. עוצר רק כדי לעדכן את הנוכחים מה הוא עושה עכשיו "ברררראההה בררראהה, אני הולך  להתגלש!"                                                                                                                                אחותו, דומה לו, בתוספת משקפיים עבים נורא משתרכת אחריו ברגליים כושלות נתקעת בכל עצם וילד  שנקרים בדרכה. כל נפילה שלה הופכת לדרמה של בכי בזמן שאחיה רץ לטפל בה ולהרים אותה חזרה על  הרגליים.

עד שהקרקס הנודד של האחים מצליח למצוא דרכו למגלשה עומרי כבר מגיע למעלה המגלשה ומבקש שאני אוריד אותו מהצד של הסולם.                                                                                                   אני מנסה שוב לשכנע אותו לרדת דרך המגלשה אבל הוא לא מעוניין אז אני מוריד אותו לסיבוב נוסף.

בנתיים השד הטזמני השואג כבר הגיע למגלשה והתחיל לטפס בסולם, עומרי בתחילת הטיפוס מהצד השני והאחות רצה לכיוון עד שנשמע בום גדול ובכי שמבשרים שהיא נכנסה בעמוד של הנדנדות בדרך.     "ברררראאההה, אני בא, בראאאה, חכי". תוך שניה הפסיכופט הקטן כבר במורד המגלשה עם הפנים קדימה בדרך לעזור לאחותו. אני מרים את עומרי בשניה האחרונה ומונע התנגשות.

 המהומה ליד עמוד הנדנדות נותנת לעומרי כמה דקות שקט והוא חוזר לטפס במעלה המגלשה כאילו  כלום  לא קרה.                                                                                                                              הוא מגיע שוב לפסגת המגלשה ועושה דרכו לסולם כדי שאני אוריד אותו חזרה. "ברררראההה, אני עולה,  בררררראה". בלי ששמנו לב הפצצת אנרגיה סיים לטפל באחותו והוא כבר עולה בסולם.

  עומרי נלחץ קצת מהאינטנסיביות של הילד ללא הפסקה הזה, מסתובב אחורה ועושה דרכו חזרה לכיוון     המגלשה ומתיישב בקצה שלה.                                                                                                      הילד אטרף כבר עומד מאחורי עומרי בחוסר סבלנות. "ברררראההה, נו, תתגלש, ברררראהההה".       אני לא יודע מה פשר השאגה אבל נראה שהיא עוזרת לו לשחרר את המילים או משהו.                     עומרי נלחץ ממנו ורוצה להסתובב. ״ברררראההה תתגלש זה כיף!״.                                               אני בקצה קורא לו לבוא. עומרי חושש. הילד מאחוריו כבר תכף מפרכס מזה שהפסקנו לו את התנועה.  "ברררררראאאאאאההההה"

  בנתיים האחות מגיעה מהצד, נכנסת עם הראש במגלשה ונופלת אחורה.                                  ״ברררראההה תיזהרי אני בא״. עכשיו הוא כבר לחוץ לרדת לטפל באחותו.                                       היא שוכבת על הרצפה בוכה. הוא מחפש דרך לעקוף את עומרי. אני לא מתערב.                                   כל הסיטואציה לא נראית לעומרי. עכשיו הוא רק מחפש דרך להתרחק מילד הפלא מאחוריו.                     בתנועות של גרירת ישבן הוא מתחיל להתקדם לכיווני, או יותר נכון להתרחק מכיוונו כשהוא מביט מאחוריו   בחשש.                                                                                                                                   בלי לשים לב עומרי מגיע לשיפוע ו…ווווווושששש….שיער מתבדר ברוח, ידיים מונפות אינסנקטיבית באויר ומבט מפוחד שהופך בבת אחת לחיוך גדול נמרח על פנים. עומרי מתגלש במהירות עד למטה.             בקצה אני תופס אותו, הוא צוחק, מבסוט עד השמיים ואני מאושר שהילד התגלש כמו שצריך סופסוף.   ככה יושבים שנינו בתחתית המגלשה מבסוטים…"ברררראאאאהההה" בשניה האחרונה מרים את עומרי, ילד טרפת מתגלש ומגיע אל אחותו הבוכיה ועומרי צועק "אאאאאוווופפפפם" (עוד פעם).

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “פעם ראשונה

  1. נהניתי וצחקתי מאד. כשרון כתיבה מדהים. אבל נשארתי מודאגת מהאחות של הפסיכי…… דחוף לבדיקת רופא!
    מתברר שרק טראומה קשה הצליחה להעביר לעמרי את המסר על המגלשה. שימשיך כך!
    רוחלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s