Photo: Henrik Petersson
יום שבת בצהריים. מיטל עומרי ואני מחליטים שאין לנו כוח לבשל היום ומזמינים מקום במסעדה.
עם כל הכיף שבמסעדה יש משהו אחד שתמיד קצת מפריע לי – יש לי בעיה עם השירות. זה לא שקשה לעמוד בסטנדרטים שלי או שאני לא מרוצה מהשרות, חלילה. הבעיה היא הפוכה…בערך. לא נוח לי שמשרתים אותי. אין לי בעיה עם זה שאני לא שוטף כלים בסוף הארוחה אבל אני מרגיש נבוך שמכרכרים סביבי ומנקים לי ולוקחים לי וכל הזמן שואלים אם הכל בסדר. מאז שעומרי הגיע לגיל שהוא ממש יושב איתנו בשולחן רמת הכירכור סביבנו הכפילה את עצמה, גם בגלל שהוא בייב-מאגנט וגם כי במסעדות הוא יוצר סביבו מספיק עבודה לעוד זוג הורים.
נראה לי שגם למיטל לא נעים אבל היא מתמודדת עם זה בצורה אקטיבית, היא ממש עוזרת למלצרים. עורמת צלחות, אוספת סכו"ם, מנגבת פירורים ודואגת למנן את הבדיחות שלי עם המלצרים כדי לא לעכב אותם. אחרי 15 שנות מלצרות היא כנראה עושה את זה מהזדהות ולא מאי נוחות. אני, לעומתה, מתמודד עם חוסר הנוחות בצורה פאסיבית. אני קופא במקום ותחושת חוסר נוחות ממש פיסית משתלטת עלי. אני רק רוצה שיסיימו לקחת הזמנה, לנקות שולחן, להניח מגבונים לחים, לבדוק שהכל בסדר או מה שזה לא יהיה ויניחו לי.
איך שאנחנו נכנסים פוגשת אותנו המארחת ולוקחת אותנו לשולחן. זה כבר לא נעים לי. התהלוכה הזאת אחריה בטור דרך כל המסעדה מביכה אותי. זה בסדר, תצביעי, אני כבר אמצא. מגיעים לשולחן ועוברים לאחריות המלצרית שצריכה עכשיו למקם אותנו פיסית בשולחן. תמיד, אבל תמיד כשיש עגלה זה עושה בלאגן. אז מתחילים לנסות למקם אותה בצורה האופטימאלית תוך התחשבות בכל הגורמים בסביבה. ביחס לשולחן, קירבה להורים, מרחק מסועדים אחרים, שלא יחסמו דרכי הגישה של המלצר, שלא יפריע לשולחן ליד, לא בשמש, לא בצל, עם הפנים לאמא, עם הפנים לאבא. כמובן שאין סיכוי שכל האילוצים האלה יעבדו יחד ותמיד נאלץ להתפשר על משהו. אז ממקמים את העגלה ככה שהיא מגבילה את הגישה של המלצרית רק אלי.
השלב הבא זה כיסא לעומרי. מביאים לנו מגביה שמתלבש על הכיסא הרגיל. המדהים הוא שכל פעם שצריך להרכיב את התוספת הזאת לכיסא זה נראה כאילו זו הפעם הראשונה שהם נתקלו בזה. תמיד המלצרית תראה כאילו נתנו לה לפתור קוביה הונגרית שחסר לה ריבוע. זה אמנם לא רחוק מהאמת, תמיד חסר איזה אבזם, אבל אנחנו בטח לא הראשונים לבקש אותו.
בנתיים המארחת רואה שעוד לא התיישבנו אז היא באה לראות מה קורה. האחמ"ש גם קולט את הסיטואציה וגם מגיע. עכשיו יש שלושה אנשי צוות סביבנו שמנסים לחבר את הכיסא ולי לא נעים שאולי שאר הלקוחות לא מקבלים שירות. אני יודע איך לחבר את הכיסא, אני רוצה לחבר את הכיסא אבל העגלה שמיקמנו קודם לא מאפשרת לי לעבור. בנתיים מצטרף עוד מלצר שטוען שהוא יודע, לאחיינית שלו יש כזה, וגם מסתבך. זה כבר שובר אותי ואני מדלג מעל העגלה, מועד על המלצרית ודוחף את העגלה על גברת בשולחן ליד. לא נעים. אני מבקש סליחה, אומר תודה לכולם ומחבר את הכיסא. כולם מתיישבים וההפגנה מתפזרת.
עכשיו כשסיימנו את ההתארגנות בשולחן מתחיל המשחק שלנו ״תפסת מרובה לא תפסת״. אני ומיטל מול עומרי. החוקים הם כאלו – הוא מנסה לאסוף מהשולחן את כל מה שבקרבתו בזמן שאנחנו מנסים להרחיק ממנו כמה שיותר דברים. התוצאה הפעם: עומרי – מזלג, מלחייה ושתי שקיות סוכר. מיטל ואני – פלפל, סכין, כף, כוס זכוכית והכלי עם שאר הסוכר. המלצרית מביאה לנו תפריטים. עומרי גם רוצה אחד. היא קולטת ומביאה עוד תפריט ״שיהיה גם לאבא״ ומסתכלת על עומרי במבט מבודח. הוא מחזיר לה חיוך של שובר לבבות קטן.
אנחנו שקועים בראשונות ועומרי, שהוא ילד מאוד החלטי, כנראה כבר יודע מה הוא רוצה לאכול ומשליך את התפריט על הרצפה. התגובה שלו לתגובה הכועסת שלי על השלכת התפריט היא השלכת המלחייה גם. כמובן שכל מה שנזרק עף מחוץ לטריטוריה שלי שמוקפת בעגלה אז אני לא מצליח להרים את זה. המלצרית הזריזה מגיעה ומרימה את התפריט והמלחייה. אני מתנצל. עכשיו היא כבר פה אז היא מציעה לקחת הזמנה אבל אני עסוק ביירוט החפצים שעומרי משגר אז אני מתנצל שוב ומבקש עוד כמה דקות.
בכלל במהלך כל הארוחה הוא משליך, היא מרימה ואני מתנצל כל כך הרבה פעמים שבשלב מסויים היא מחזירה לנו דברים לשולחן שבכלל לא ידענו שנעלמו ודברים שבכלל לא שייכים לנו מתוך הנחה שכל מה שעל הרצפה כנראה הגיע מאצלנו ואני מתנצל אוטומטית גם כשהיא סתם עוברת לידינו.
אחרי שצלחנו את ההזמנה ועומרי התבאס על המלצרית שלקחה את התפריט – שלפני שניה לא עניין אותו אבל עכשיו כשהיא לקחה אותו זה כל מה שהוא רוצה אז היא משאירה לו את התפריט רק כדי שהוא יזרוק אותו שוב על הרצפה – יש לנו עוד קצת זמן להעביר עד שהאוכל בא.
עומרי מנצל את הזמן הזה כדי לנסות להמיס את הנייר של אריזת הסוכר עם הרוק שלו ואני ומיטל מנצלים את חוסר תשומת הלב שלו כדי לקחת ממנו את המזלג והשקית סוכר השניה שהוא לקח קודם ולדבר קצת בקול של מבוגרים אחד עם השניה.
האוכל מגיע, רגע לפני שעומרי מאבד סבלנות, ומסמן את תחילת השלב הרגוע יחסית בארוחה אם מתעלמים מכמות המפיות שהמלצרית מביאה כל כמה דקות כדי לספוג את כל מה שנשפך סביבו, מהמזלג המזדמן שנופל לרצפה ומהעובדה שחצי מהאוכל שלי עובר אליו וחצי ממה שעובר אליו נמרח לו על הבגדים על הפנים וקצת על השיער.
אבל זה לא משנה כי כשעומרי אוכל אני נהיה מבסוט. רק עכשיו אני מבין את ההתעקשות של ההורים שלנו שנאכל ״אפילו משהו קטן״ כשאנחנו קופצים לבקר. ברור לי למה אמא שלי מתבאסת כשאנחנו מגיעים בהתראה קצרה והיא מספיקה להכין רק סלט, פשטידה, עוף, מרק, תפו"א אפויים, עוד פשטידה וסתם משהו קטן לקינוח. יש משהו מאוד מספק בלראות את הילד שלך אוכל.
באמת, כל עוד שעומרי אוכל לא אכפת לי מכלום. לא מכמה הוא מתלכלך, לא אכפת לי מהמלצרית שסובבת אותנו, לא מחוסר הנעימות מהפוגרום בשולחן ומתחתיו, לא מפריעה לי העובדה שהוא יהיה שבע הרבה לפני שאני אסיים לאכול ואז יתחיל מרדף אחריו במסעדה שיכלול הפרעה לכל השולחנות מסביב ולכל המלצריות שיעברו ויתנו לנו חיוך חצי כועס בזמן שאני מתנצל את עצמי לדעת ולא איכפת לי שכשנברח מהמסעדה אני אשאיר טיפ גדול כהתנצלות אחרונה וכמו לוט בסדום לא אסתכל אחורה על ההרס שהשארנו מהפחד להפוך לנציב מלח.
>>> עומר להט – ,,צ'יפס… וקטשופ… ושניצל!"
>>> ברק שטרית – מסעדת מו ומו – עסקית צהריים, שני הורים רעבים ועגלת תינוק
>>> גבריאל ויינמן – אבא מבקר: מסעדת מו ומו, רחובות
>>> דוד שמעון – יוסף החומוסייה, פרדס חנה – עם ילדים
>>> טל חן – עונג ששי, קפה גרג, מודיעין
>>> אשר יזדי – משפחת יזדי יוצאת לאכול במסעדת קינג ג'ורג', רח' המלך ג'ורג', תל אביב.
>>> אליסף יעקב – הטוב, הרע והמכוער, ביקורת על וופל פקטורי, ירושלים.
לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן
להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן
אבא'שך ערוםכו....? 