מוקדש לדודה יפית האהובה (מזל טוב)

בוקר יום חול וכרגיל אני מתעורר מוקדם מידי. ככה זה, השעון הביולוגי שלי לא מאפשר לי לישון אז אני קם ולוקח את השעון הביולוגי איתי למקלחת, מחליף לו חיתול ובגדים, מאכיל אותו ושם אותו בגן.

אחרי זה אני נוסע לעבודה שם אני מבלה ברוב המקרים עד שש בערב. יום אחד בשבוע אני יוצא מוקדם כדי לקחת את עומרי מהגן ועוד יום פה – יום שם אני לוקח חופשים בגלל חגים ומחלות. חוצמזה באמת רוב השבוע אני שם עד שש.

בצהריים אני מקבל טלפון ממיטל. אחותה, יפית, ילדה! היא צריכה להגיע לבית חולים אבל אין לנו סידור לעומרי ואני כבר לקחתי יום קצר אתמול.

לא נורא, אני אומר, אני אצא גם היום מוקדם מהעבודה ואקח אותו מהגן. לכי תהי עם אחותך.

הולך למשרד של הבוסית שלי להודיע לה שאני צריך לזוז. נכנס בנונשלנטיות למשרד ומודיע שאני יוצא עוד שעתיים.

-אני חייב לצאת מוקדם היום. אחות של מיטל ילדה והיא חייבת… ולעומרי אין… ואני צריך… וזהו…יאללה בי.

לרוב לא צריך הרבה יותר מההסבר הקצר הזה אבל הפעם הוא לא הניח את דעתה של מי שמשלמת לי משכורת.

-"תגיד אתה לא חושב שזה קצת מוגזם?"

-מה?

-"זה לא שהיא יולדת, זו אחותה."

-זה מצב מורכב (זה באמת היה מצב מורכב אבל זה לא המקום לפרט)

-"טוב אבל אתה מחסיר יותר מידי ימי עבודה מעבר ליום הקצר שלך."

– יש בעיה עם התפוקה שלי? אני הרי עומד בכל הדד-ליינים שלי תמיד ואפילו יום לפני.

– "נכון אבל אתה לא פה."

– אני לא פה פיזית. בראש אני עובד כל הזמן. באמת אבל, יש לי ילד וזה דורש ממני להחסיר לפעמים. את גם לא משלמת לי על הימים האלה.

– "יש פה עוד אנשים עם ילדים."

– כן, ילדים זה שמחה.

– "מה זה קשור?"

– זה קשור כמו שזה קשור שיש עוד אנשים עם ילדים. אנחנו מדברים עלי ולא על אנשים אחרים. מה אני אעשה שיש חגים ומחלות ובלת״מים וצריך להישאר איתו בבית. סבא וסבתא גרים רחוק ואין לנו הרבה עזרה וזה לא שעם המשכורת שלי אני יכול להרשות לעצמי בייביסיטר כל פעם…..

יאללה, על הדרך אני מסובב את זה והופך את זה לשיחת שכר קצרה ולא רק שהיא תרד מהסיפור הזה של החיסורים אני יוצא מפה עם תוספת. ככה חשבתי אבל התשובה שלה, שכמו כל תשובה יהודית טובה הייתה בעצם שאלה, הפתיעה אותי:

-"ומה עם אשתך? היא לא לוקחת חלק בגידול הילד?"

את רצינית  שזה מה ששאלת עכשיו? – חשבתי לעצמי.

נכון, אני מחסיר יחסית הרבה. זאת אומרת, יחסית לאבא. רוב, אם לא כל, החיסורים שלי קשורים בעומרי והתפיסה בארץ אומרת שאמא תשאר בבית עם הילד או שתמצא לה משרת אם ושהיא תיקח את החופשים למיניהם ושאבא יעבוד ויביא את הכסף. זמן עם הילד כבר יהיה לי בשיחות הארוכות שלנו כשהוא מנסה לשכנע אותי שזה רעיון טוב לתת לו ולחברה שלו את האוטו לסופ"ש באילת כשיצא לרגילה.

אז את עומרי שלחנו לגן במשרה מלאה כבר בגיל שמונה חודשים כי מיטל התחילה את העסק העצמאי שלה, אני התחלתי עבודה חדשה ועומרי לא ממש מצא את עצמו עדיין אז במקום שיסתובב חסר מעש ביפו ויתדרדר לתרבות רעה החלטנו שעדיף מסגרת.

הסגרת זה עד 15:30. לי יש יום קצר אחד. יש עוד 4 ימים בשבוע. בשנה יש 76 ימי עבודה שבהם המסגרת וכל ילדי ישראל בחופש. אנחנו גם הגדלנו לעשות ושלחנו אותו לגן מעורב (לא מאידאולוגיה מדינית חברתית אלא אידאולוגיה כלכלית\מקצועית- היה זול יותר פלוס הגננת הכי טובה בארץ) מה שאומר שחוגגים את החגים של כולם. למרות שנראה שחופשות החגים זו המצאה יהודית. כל השאר עובדים ברוב החגים שלהם.

נוריד מזה 10 ימי חופש שמגיעים לי בחוק ונשארתי עם 66 ימים שמתוכם אני לוקח על עצמי בין 5 ל 10 ימים בהודעה מראש (על חשבוני!), דודה יפית הייתה לוקחת כמה ימים, סבא וסבתא ביחד לוקחים 10 נגיד. זה משאיר חודש! מי איתו בחודש הזה? מיטל!

ואחרי שהוא כבר חוזר מחופש הוא נהיה חולה לעוד איזה יומיים שלושה. הילד מחוסן אבל לא חסין. חלק נכבד מהמשכורת שלי בעצם הולך על זה שהילד יישב בבית כי כשהמסגרת כבר כן פעילה היא הופכת למושבת חיידקים גדולה עם כל הילדים הדביקים והמשתעלים של יפו שמלקקים קוביות מהרצפה ומחליפים ביניהם מחלות כמו בצלחת פטרי. אז מיטל יושבת איתו בבית יום אחד. איזה ילד חולה יום אחד? וגם אם כן אז בגן, שמשם הוא הביא את החיידקים מלכתחילה, מבקשים שישאר עוד 24 שעות בבית להבריא לגמרי. השעתיים הראשונות מתוכם זה בדיוק הזמן שהיה חסר למיטל להידבק!

אז לשאלתך, כן יש לה איזשהו חלק בגידול…..

טוב, חלק קטן מהדברים באמת אמרתי לה אבל רובם היו חלק מהשיחה החוזרת שלנו שהתקיימה רק אצלי בראש ושם הייתי חד וחריף והשארתי אותה ללא מילים וקיבלתי העלאה, קידום ועוד יום קצר אבל סירבתי כי בעצם זכיתי בלוטו ועכשיו אני יכול לעשות מה שאני אוהב ולא לרדוף אחרי הכסף….

ובמציאות אמרתי 'בסדר אני אשתדל', חזרתי למשרד שלי וחשבתי לעצמי שהשאלה הזאת היתה מוזרה, לא במקום, לא מחוברת למציאות אבל גם הייתי די מרוצה שעוד מישהו חוץ ממיטל שם לב לכמות הזמן שאני בעצם משקיע בילד שלי…

סבא קנה לעומרי צעצוע חדש- פאזל חיות משק.

מדובר על פאזל מעץ שהילד צריך להתאים את החיה למקומה. מתחת לכל חיה יש חיישן אור. כאשר שמים חיה במקומה החיישן קולט שאין אור ואז יוצא קול של אותה חיה שהכנסת למקום. וכך הציפור מצייצת, הכלב נובח והחמור עושה את הזה שחמור עושה.
עומרי בשלב בחיים שהוא מתלבט מה להיות כשיגדל ונראה שכרגע הוא רוצה להיות מודד מוסמך-אלה שעומדים ברחוב עם טלסקופ מוזר על רגל אחד ומישהו שמנפנף להם מהצד השני.

לעומרי עוד אין את הציוד למדוד את המרחק אז הוא פשוט זורק משהו ואז מחשב את המשקל לעומת עוצמת הזריקה כפול הזמן שלוקח לי למצוא את זה מתחת לספה אם בכלל.
בקיצור, חיית המשק הראשונה לקפח את חייה היתה הכבשה, השם יקום דמה.

בהתחלה לא שמתי לב בכלל שהיא נעלמה.

ערב אחד, כשמיטל היתה בחו״ל, אחרי המקלחת וההרדמה, סידרתי קצת והתיישבתי בסלון. פתאום אני שומע קול עמום ״מהההה….מהההה״.  בהתחלה התעלמתי אבל הקול המשיך "מהההה…..מההההה".
עכשיו זה ישמע טיפשי אני יודע, אבל אני שיערתי שזה בא מבחוץ. אני אמנם גר בצד הטוב של יפו אבל בכל זאת…יפו, עז או כבשה ברחוב לא נשמע לי בלתי סביר בעליל. זה גם היה צליל עמום שלא נשמע כאילו הגיע מתוך הבית.
תכלס עבר כמעט שבוע של פעייה (הקול שעושה הכבשה) לפני שקלטתי שזה בא מהבית. את האמת? לא אני קלטתי. מיטל חזרה מחו"ל ובפעייה הראשונה שנשמעה היא שאלה אם נאבד חלק בפאזל.
בגלל שלא היתה כבשה בחור של הכבשה, כל פעם שהיה פחות אור או שמשהו היה מונח על הפאזל החיישן קלט שחושך והפעיל את הצליל.
כיום אני יכול לומר בצער שכל חיות המשק אינן איתנו עוד. חלקן כנראה נמצאות בפינות שונות ונסתרות בבית וחלקן אולי אפילו מצאו את סופן בצניחה חופשית מהמרפסת. אבל יש משהו נחמד בזה שכשהולכים לישון בלילה ומכבים את האור אז החמור, הכלב, התרנגולת הכבשה והפרה אומרות לנו לילה טוב ומהצלילים בבית אפשר לחשוב שאנחנו חיים בכפר.

אחד הבקרים של שבת.

אני ועומרי קמים לתוך סדר בוקר רגיל – מקלחת, אוכל, החלפת בגדים וחיתול.
אחרי האוכל משכיב אותו על הספה בשביל להחליף לו חיתול.
במאית השניה אני יכול לדעת שלא מדובר פה במשלוח רגיל.
תחושה של רטיבות חצי מוצקה ביד כבר מביאה אותי למסקנה שהיתה לנו פה זליגה.
מבט חטוף מגלה שאכן זליגה… החיתול לא עמד בעומס.

עכשיו העומס על הספה.

עומרי מבסוט. עכשיו גם נמרח.

כיף.
מנסה לצמצם נזקים. אוסף את הילד עם החבילה וקצת מהזליגה ביד.

מדהימה אותי הקלות הבלתי נסבלת שבה אני אוחז בצואה בידיים חשופות.
רצים לאמבטיה.
זוית אחיזה לא נכונה, חוסר תשומת לב והזליגה ממשיכה גם על השטיח.

עוד צעד וגם לרצפה.
נעצר לשניה לאמוד נזקים.

עכשיו גם דרכתי בזה.  יופי.

החיתול נופל. נטפל בזה אחר כך.
ממשיכים בדרכנו, מגיעים לאמבטיה.
ביד אחת עומרי הזולג . ביד השניה מפשיט ממנו את החולצה.
גם החולצה מלאה אז בזמן ההפשטה נמרח גם על הראש שלו.
עכשיו ביד אחת עומרי מרוח וביד שניה הבגד. באמבטיה.
אני אצליח לקלוע את החולצה לכיור? לא. גם את המראה ננקה אח״כ.
יד אחת פנויה לפתוח את הברז בזמן שהוא מוצמד לדופן האמבט כדי לא להחליק.
מים בטמפרטורה מתאימה, התחת שלו מתחת למים שאר הגוף רוכן קדימה.

עם האצבע הוא מצליח לצייר עם מה שנמרח קודם על דופן האמבט. ילד מוכשר.
נקיון יסודי, זרם על טורבו, כמויות מסחריות של סבון.

מסיימים ומתייבשים.
חוזרים לסלון בזהירות, נמנעים מהמוקשים שהשארנו בהלוך.

מתלבשים.
הילד נקי.

אבא אומד נזקים.

הערכות מחדש לקראת המשך טיפול במצב.
מנקה ספה (כיסוי לכביסה), מנקה שטיח, רצפה, עוד רצפה, אמבטיה, מראה, כיור כולל פינוי ידני של מה שלא עובר בפתח הביוב, חולצה של עומרי.

זהו. הכל נקי.
שיט!

איפה החיתול? בסלון….

איפה עומרי? גם….