בוקר יום שישי. מתכוננים ליציאה לצימר עם חברים.

ארוחת בוקר מוכנה. מיטל מושיבה את עומרי על כיסא רגיל. אני שונא שהיא עושה את זה כמו שאני שונא שהיא מושיבה אותו על השיש כשהיא במטבח. זה לא שאני לא סומך עליה, היא פאקינג סופראמא אבל מה לעשות, אותי זה מלחיץ. מספיקה חצי שניה כדי ליפול לרצפה. הכיסא כיסא איקאה עם משענת לא משענת, פתוחה כזאת. כיסא עם ארבעה כיווני נפילה.

אז יושבים על הכיסא ואוכלים ואני משתדל להסתיר את חוסר הנוחות שלי מהסיטואציה. מנסה ללמוד לשחרר. והנה החצי שניה מגיעה. תנועה לא נכונה על הכיסא והילד בדרך לרצפה מגובה 43 ס״מ. אבל לא סתם אמרתי סופראמא, מיטל תופסת אותו ביד אחת ואת השקשוקה שעפה לו מהיד ביד השניה. אפילו הרצפה לא התלכלכה. בכל מקרה זה הספיק לי כדי לבקש בטון המתכוון באמת שלי שחאלס, לא מושיבים את הילד על כיסא רגיל יותר. לפחות לא עד שהוא מתייצב.
מיטל הסכימה איתי עקרונית רק במקום להגיד ״צודק״ תיארה איך היא מביאה אותו מהגן וצריכה גם לבשל ולטפל בבית ואין ברירה אלה להושיב אותו בכיסא. הסכמתי והצבעתי על כיסא האוכל היעודי שסבא קנה במיטב כספו, זה עם הרצועות. איכשהו נרשמה התעלמות מההערה שלי ובמקום זה נאמר לי: ״כשאתה מביא אותו מהגן ביום הקצר שלך אז הכל מתוקתק ונשאר לך רק לבלות איתו. אני צריכה לנקות ולבשל ולעשות הכל תוך כדי״.
-מה?!? השבוע הוצאתי אותו והכנתי שניצלים בלי לשים אותו על כיסא המוות.

-תודה באמת שהכנת שנצלים.

-מה?!?
סטופ!!!!! פריז. בשלב זה הכל קופא. מיטל עם עומרי ביד עומדים במקום. טיפת השקשוקה שנזלה לו מהפה נעצרה באויר. מחוגי השעון שעל הקיר עמדו מלכת. הכל קופא. רק אני לא קפוא. לחדר נכנסים איש בחליפה שחורה ואיש בחליפה לבנה. שניהם נראים כמוני. ראיתי מספיק סרטים מצוירים בחיי כדי להבין מה קורה פה.
האני בשחור פונה אלי ראשון: תקשיב גבר, אל תתן לה לבלבל אותך. יש לך פה נקודה להוכיח. אתה צודק פה ואתה רוצה לשמוע את המילים. היא כמעט הרגה לך ת׳ילד בנאדם!
אני: נראה שהיא הבינה את הפואנטה שלי. והיא לא כמעט הרגה אף אחד
אני בשחור: את המילים היא אמרה?
אני: לא.
אני בשחור: אז זיבי אתה יורד מזה.
אני: כן…? כן…..תכלס
אני בלבן נכנס לשיחה: אתה מבין שהנקודה שלך היא כבר לא העניין ושאתה נכנס לקרב אבוד, נכון?
אני: לא. למה?
אני בלבן: אתה יש לך נקודה. קטנה ועגולה וחשובה רק לך. אתה מאוד רוצה להוכיח את הנקודה שלך ולצאת צודק. בגלל שהנקודה שלך, חשובה לך ככל שתהיה, קטנה ועגולה וברורה לכל. קל לך להתמקד בה.
אני: נו.
אני בלבן: גם לה יש נקודה אבל שלה שונה מהותית משלך. היא גדולה הרבה יותר. היא מכילה בתוכה עוד מלא נקודות קטנות. וכל נקודה בנויה מנקודות קטנות אפילו יותר ובכלל לא כולן עגולות.
אם הנקודה שלך תתנגש בשלה היא תיבלע בתוכה במקרה הטוב או תשחרר את כל הנקודות שלה במקרה הרע. ואתה תאבד מיקוד והלך עליך
אני בשחור: אמרו לך פעם שאתה קוקסינל? מה אתה רוצה?
אני בלבן: אתה יודע שקוקסינל זה בכלל פרת משה רבינו בצרפתית
אני בשחור: אתה רק מחזק את דברי.
אני: טוב, אפשר הסבר פחות מדעי?
אני בלבן: אותך מעניין להוכיח שהושבת הילד על הכיסא הזה מסוכנת. בעצם זה שהוא כמעט נפל זה הובן. היא לעומת זאת קיבלה את הטריגר לדבר על הדברים שמטרידים אותה מעבר לזה. ברור לך שלה יש הרבה יותר דברים כאלה רק מעצם היותה אישה. היא כבר מדברת על חלוקת עבודה בבית וכל מילה לא במקום שלך מעכשיו תפתח עוד נושא שלא היית מוכן אליו. ההתדרדרות יכולה להיות כל כך מהירה ולא הגיונית שהיא אפילו לא תהיה קשורה בעקיפין לנושא המקורי. אתה התחלת ויכוח על כיסא ואם לא תעצור את זה עכשיו אתה בקלות יכול למצוא את עצמך מנסה להסביר לאישה בוכה למה אתה לא מספיק מחובר לרגשות שלך.
אני: אז מה אתה מציע?
אני בלבן: שתרד מזה ומהר, תוותר על ה״אתה צודק״ שאתה כל כך אוהב לשמוע. זה לא קרה, זה לא יקרה….זה לא קורה.
אני: טוב אולי אתה צודק. אולי זה לא שווה את זה.
אני בלבן: יפה אמרת. מאוד בוגר.
אני בשחור: ואולי שניכם פרות משה רבנו. מקרה אבוד. אני הולך מפה.
שני החברה נעלמים. תיקתוק השעון. טיפה של שקשוקה פוגשת רצפה.
-….אבל השבוע הייתי איתו לבד והכנתי שניצלים.
-אני גם מכינה אוכל גם מנקה ומסדרת וגם משלמת חשבונות וכל השיט של הבית. אתה בכלל יודע כמה היה חשבון חשמל החודש?
-תכלס מאמי, צודקת. אין לי מה להגיד.

-מה?

-צודקת, צודקת. אין לי מה להגיד.
-יופי, אני שמחה.
-טוב…. אה…אני רק מבקש שלא תשימי אותו על הכיסא הזה יותר, סבבה?
סבבה. אז מתי אמרנו לכולם שנפגשים בצימר?

6:37 בבוקר- "אבא? אבא? אבא? אבא? אבא". מתחילים את הבוקר.

קיבלתי שבע דקות על חשבון הברון הקטן. זה יהיה בוקר עלהכיפק.

פיהוקים קלים, התגרדויות של בוקר, עצירה לאסוף את הגמד והולכים להתקלח.

עומרי יושב מחוץ לאמבטיה עם הצעצועים ואני במקלחת. מידי פעם מסיט וילון לראות מה הוא זומם.

מסיט, הוא מכניס קוביות לקופסא.

מסיט, הוא מוציא את הקוביות.

מסיט, הוא שוכב על הבטן עם הפנים לדלת המראה של הארון. מוציא לשון ועושה פרצופים.

אחרי כמה דקות עולה ריח חזק של חבילה של בוקר. משהו טוב.

מסיט, עומרי עשית? אין תשובה מן הסתם, הוא עסוק מול המראה.

עומרי בוא אלי. עומרי. עומרי בוא אתה נכנס איתי למקלחת. עומרי.

הוא מתיישב ומסתכל עלי.

טוב, אני אסיים להתקלח. לא. מה זה הריח הזה? איייף. הילד צריך שטיפה.

עומרי בוא לכאן בבקשה.

מסתכל עלי. מסתכל למטה ושולח יד לבין הרגליים. לא שוב!

טוב, לפחות הפעם הידיים שלו מלאות בזה ולא שלי.

עומרי לא לזוז. מסתכל מחייך ודופק עם היד על השטיח. לא השטיח שוב!

עומרי גש הנה. הוא מחייך ושולח יד לאסוף עוד.

עומרי! הוא מוחא כפיים. לא שוב הרצפה! הסל כביסה!

נו עומרי. הוא דופק עם הידיים על המראה של הארון. לא שוב המראה!

טוב יוצא החוצה נוטף מים כדי לאסוף את הגמד נוטף הקקי.

הוא מסתכל עלי, מסתכל על היד שלו ודוחף לפה….אייייכס לא שוב ה…. אה, רגע כזה עוד לא היה לנו.

אוסף אותו מהרצפה. מכניס אותו ככה עםהבגדים והכל יחד איתי לאמבטיה. לקח מהפעם הקודמת.

מורידים את הבגדים והחיתול באמבטיה. איזה ריח יא חביבי יא עומרי. מה אכלת?

שוטף לו את כל הגוף. הוא מלפני ופתח הביוב מאחורי כל מה שיורד ממנו עובר דרכי בדרך לביוב…עוד לקח לפעם הבאה.

אתנחתא פילוסופית – למה אנחנו טורחים לאכול תירס אם הוא לא מתעקל?

מסיימים, מתנגבים, מתלבשים.יושבים לאכול ארוחת בוקר.

איייף הריח הזה לא עובר בקלות. אה…החיתול עוד באמבטיה. זורק לפח. ממשיכים להתארגן לגן. כלום לא עוזר. זה פשוט ריח חזק. שם את החיתול בשקית, קושר ומחזיר לפח. עוזר קצת. יאללה הולכים לאוטו. זורקים את הזבל עם הקקי בדרך. לא להאמין איזה ריח. מזל שלא פגשנו שכנים.

נכנסים לאוטו. שיהיה בריא הילד הזה, איזה אפטר שוק. אני כבר לא יודע אם זה באמת ריח שנשאר או שאני כבר מדמיין. פותח חלונות, שיהיה. נעים בחוץ. מגיעים לגן. מעביר אותו לגננת מנשק אותו לשלום והולך.

פתאום קריאה ״אבא של עומרי, בוא רגע בבקשה״. מסתובב וחוזר. ״מה יש לילד בשיער?״

שיייייייייייט.

כאב טרי (יחסית) אני עובר כל הזמן שיעורים. כל הזמן לומד דברים חדשים. לפעמים אני לומד את אותו שיעור כמה פעמים. כנראה בגלל שאני לומד כליום משהו חדש אני שוכח משהו ישן. אין מספיק מקום בקופסא כנראה. שבוע שעבר עומרי העביר לי בפעם המי-יודע-כמה את השיעור על צניעות.

ניסינו לקבוע מפגש של כל החברה בחיפה. זה לא קל כמו פעם. לכולם יש ילדים. לחלקם אפילו כפול ילדים ממני. אז הודעתי שבוע מראש בקבוצת 'וואטס אפ' של החברים ( בימים כתיקונם משמשת בעיקר כפלטפורמה לקיטורים על מכבי חיפה) שאכבד את העיר בנוכחותי בסופ״ש וסגרנו על יום שבת בבוקר ביערות הכרמל.

יום שישי הגיע ועומרי, כמובן, עם חום. הערכת מצב קצרה וההחלטה נופלת- חוזרים הביתה.

עולה בוואטס-אפ ומעדכן את כולם על הברז שאנחנו דופקים ומתנצל. אז אני מגלה שאני לא לבד. כמעט כל החברה עברו שבוע של לילות לבנים של חום, שיניים ושלשולים. ישר התפתחה התכתבות קולחת על כמה הלילה היה קשה וסוג של תחרות על מי ישן פחות ומי סובל יותר. קצת כמו הסצנה שמל גיבסון ורנה רוסו משווים צלקות ב'נשק קטלני 3' רק עם טון יותר בכייני ורחמים עצמיים.

עומרי, למרות החום, דווקא ישן כל הלילה ואני עוד התעוררתי בעשר בבוקר כי זה התור שלי ליקיצה טבעית בסופ"ש. כמובן שלא התאפקתי והתחלתי לתפוס עליהם תחת. כשהציעו לנסות להפגש בכל זאת אני חושב שהמילים המדויקות שלי היו שאני "מוותר על מפגש של מושבת חיידקים וחבורה של כוסיות שרבים מי ישן פחות". בבוקר למחרת הגדלתי ועשיתי כשעניתי שישנתי "בנזונה" בתגובה לאחד החברה שסיפר על הלילה הקשה שעבר.

כל זה כנראה לא חמק מהרדאר של מורי החדש לחיים, (בן השנה וחצי) עומרי .

הלילה שבין שבת לראשון עבר סבבה. עומרי הבריא. בשני בערב השכבתי אותו לישון והוא נרדם בקלות. אחרי כמה שעות גם אני ומיטל הלכנו לישון. הייתי בשלב הזה שמרגישים את השינה נופלת עליך ו…"אבא? אבא? אבא?". זו הקריאה החדשה. הוא כבר לא צועק. הוא שואל. אבא? אתה נמצא? אתה יכול לגשת אלי בבקשה? יש לי איזה עניין. (הוא רק אומר את המילה אבא, השאר זה אינטרפטציה שלי.)

אני קם אליו. הוא בוכה קצת. אני מלטף והוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, עוד לא נכנס למיטה, בכי. חוזר לחדר שלו. מלטף, מדבר ומרגיע. הוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, נשכב במיטה, מחכה כמה דקות, יש שקט, עוצם עיניים. "אאאההההבבבאא" בכי גדול. אני רץ לחדר שלו. עומרי עומד במיטה מסתכל עלי. אני מסתכל עליו חזרה ומבקש שיחזור לישון. הוא בתגובה זורק מוצץ על הרצפה. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עלי חזרה ונותן בי את המבט שאומר "נו, אתה מתכוון להרים לי את זה. ביייץ'?". אני מרים ומחזיר לו. עכשיו הוא מסתכל לי בלבן של העין, מחייך וזורק את עצמו אחורה ודופק את הראש בשלבי המיטה. בכי היסטרי. לוקח אותו על הידיים. עשר דקות הוא נרגע וחוזר למיטה.

ככה זה המשיך שעות, כאילו הילד תכנן את כל הקטע הזה לפרטי פרטים.

 הוא נתן לי להכנס למיטה, להתחמם בפוך, רק אז בוכה ונרגע מיד כשאני בא או שהוא רק נותן לי לצאת מהחדר וקורא לי שוב. כל פעם שאני איתו בחדר הוא עושה לי תרגיל שונה. פעם הוא חמוד וממלמל בערנות ופעם זורק את עצמו מצד לצד ובוכה. זה מרגיש שהוא עושה לי משחקים פסיכולוגים של שוטר טוב ושוטר רע. ומה שנקרא בלעז 'מיינד פאק'.

נשבע שבאחת הפעמים שעזבתי את החדר שלו, במחשבה שהוא כבר נרדם, זה היה נשמע כאילו הוא מצחקק.

בפעם העשירית או יותר נשברתי. נכנסתי אליו לחדר וירדתי על ברכי. התחננתי, די! הבטחתי שלמדתי את הלקח, שאכבד את חברי טרוטי העיניים, שאגלה אמפטיה, שאחזק ויעודד את מחוסרי השינה, שלעולם לא אזכיר את העובדה שישן יותר מארבע שעות רצוף ושרק יתן לי לישון.

עומרי הביט בי בעניים של זקן סיני חכם, חיכה כמה שניות, התעטש עלי, נשכב במיטה וחזר לישון.

בבוקר התעוררתי קצת עייף, עם תובנה חדשה\ישנה ואף סתום.