זו היתה שעת בוקר מוקדמת. סליחה, אמרתי בוקר? התכוונתי לפנות בוקר. כמעט לילה בכלל. עברנו לשעון חורף ועומרי נשאר על זמן אתונה. לא התחלף אצלו השעון אז הוא קם שעה לפני השעה הגם ככה מוקדמת מדי שהוא קם ביום רגיל.

 "אהההההה……אההההההה" . עומרי בקריאת התעוררתי-בוא-לקחת-אותי-בבקשה-מיד החצי מנומסת חצי פוקדת שלו.

אני כבר לא מתעורר ראשון. סידרנו את המשמרות ואנחנו מתחלקים חצי חצי בהשכמות. החלוקה גרמה למיטל לקבל חזרה את חדות השמיעה בבוקר. זה והפחד מקטנה לצלעות.

אז באותו בוקר זה היה התור שלה אבל השעון חורף דפק הכל והחלטתי לפנק אותה. פעם לפנק היה מלון, ספא, הליכה על החוף בשקיעה, ארוחה רומנטית, זר פרחים. פעם גם לישון לא היה כרוך במאמץ, תכנונים, חישובים, משמרות… פעם.

הגמד אמנם עבר את השלב הקשה ובכל זאת כל תוספת שינה זה פינוק אמיתי. אחד המשפטים הכי רומנטיים שזוג עם ילד יכול לומר אחד לשני זה ״מאמי, תחזרי לישון, אני אקום״  כשזה לא תורך לקום. בכלל, אני חושב שככל שיהיו לנו יותר ילדים ככה יגדלו הסיכויים שימי הולדת נוכל לסגור בהענקת שעות שינה האחד לשניה כמתנה.

אחרי שקמתי והרגשתי טוב עם עצמי על המחווה קלטתי מה השעה. ממש מוקדם!

אוסף את עומרי והולך רדום למקלחת. נעצר ומסתכל על השעון. אני אתקלח עכשיו? אני חייב לישון עוד קצת. יש לי רעיון. הולכים לסלון. מושיב את עומרי על הספה ומדליק טלוויזיה. שם לו סרט מצויר. זה מרתק אותו. יש ביני למיטל הסכמה שלא לטחון לילד טלוויזיה, בטח לא בבוקר אבל אין ברירה. חד פעמי.

עכשיו אני נשכב על הספה מולו. לא מסתיר לו אבל חוסם בגופי את המעבר. ככה אני יכול להרדם ואם הילד מחליט ללכת לאנשהו זה יעיר אותי. בקיצור אחראי. אני נרדם למשך 40 דקות. נגמר הסרט. עומרי מוחא כפיים. אני קם. מתחילים את היום. מושלם.

אני ועומרי כבר בארוחת בוקר. מיטל קמה זורחת. עשיתי לה את היום. נשיקות וחיבוקים. "מאמי איזה גבר אתה, זכיתי. מסכן אתה בטח גמור". עוד חיבוקים ונשיקות. לא נעים לי להגיד לה שהילד ישב מול הטלוויזיה ואני ישנתי. חד פעמי. לא נורא. לא יקרה שוב.

זה קרה שוב למחרת וכל יום במהלך אותו שבוע. לא התאפקתי. זה כמו סמים. אני ישן טוב, הילד מבסוט עלי, מיטל מבסוטה עלי, אני אב השנה…. אז מה אם מכרתי את נשמתי לבייבי איינשטיין. יש מצב שבשבוע הזה עומרי ראה יותר סרטים מצוירים ממה שהוא ראה במרבית חייו.

מיטל היתה כל כך מרוצה ממני שהיא הודיע לי ביום חמישי שהיא מתכוונת לקום להשכמה גם שישי וגם בשבת ואני אוכל להתעורר ביקיצה טבעית כל הסופ"ש.

טוב, לא נעים. זה הרגע הזה שבו אני מבין שהגזמתי. דילמה. מה אני עושה? מספר את האמת או לוקח לי עוד שעות שינה במרמה? כל היום חשבתי איך לספר לה ולא יצא. באמת…לא יצא… בסוף הלכנו לישון כשאני מרגיש כמו רמאי שקרן.

מגיע בוקר. ״אהההההה….אהה הה״. מנסה לקום לפניה…באמת…מנסה…״מאמי תישן, אני קמה״, היא אומרת ואני נשאר לישון. לא ישן טוב. זה לא בסדר. אני צריך לקום להגיד את האמת ולשלוח אותה לישון. קם מהמיטה. קצת נבוך. מוריד את הראש, יוצא מחדר השינה ומכין עצמי לספר לה את האמת על השבוע החולף. כבר ביציאה מהחדר אני שומע צליל מוכר. חשוד. יוצא אל הסלון.

עומרי יושב לו על הספה עם המבט המרוכז\מזוגג והמוכר, מיטל שוכבת לפניו ישנה ובטלוויזיה סרט מצויר. עומרי מסתכל עלי ועושה שלום. אני שולח לו נשיקה באויר וחוזר לחדר.

חוזר לישון. אני כבר אספר לה כשאקום.