זו היתה שעת בוקר מוקדמת. סליחה, אמרתי בוקר? התכוונתי לפנות בוקר. כמעט לילה בכלל. עברנו לשעון חורף ועומרי נשאר על זמן אתונה. לא התחלף אצלו השעון אז הוא קם שעה לפני השעה הגם ככה מוקדמת מדי שהוא קם ביום רגיל.

 "אהההההה……אההההההה" . עומרי בקריאת התעוררתי-בוא-לקחת-אותי-בבקשה-מיד החצי מנומסת חצי פוקדת שלו.

אני כבר לא מתעורר ראשון. סידרנו את המשמרות ואנחנו מתחלקים חצי חצי בהשכמות. החלוקה גרמה למיטל לקבל חזרה את חדות השמיעה בבוקר. זה והפחד מקטנה לצלעות.

אז באותו בוקר זה היה התור שלה אבל השעון חורף דפק הכל והחלטתי לפנק אותה. פעם לפנק היה מלון, ספא, הליכה על החוף בשקיעה, ארוחה רומנטית, זר פרחים. פעם גם לישון לא היה כרוך במאמץ, תכנונים, חישובים, משמרות… פעם.

הגמד אמנם עבר את השלב הקשה ובכל זאת כל תוספת שינה זה פינוק אמיתי. אחד המשפטים הכי רומנטיים שזוג עם ילד יכול לומר אחד לשני זה ״מאמי, תחזרי לישון, אני אקום״  כשזה לא תורך לקום. בכלל, אני חושב שככל שיהיו לנו יותר ילדים ככה יגדלו הסיכויים שימי הולדת נוכל לסגור בהענקת שעות שינה האחד לשניה כמתנה.

אחרי שקמתי והרגשתי טוב עם עצמי על המחווה קלטתי מה השעה. ממש מוקדם!

אוסף את עומרי והולך רדום למקלחת. נעצר ומסתכל על השעון. אני אתקלח עכשיו? אני חייב לישון עוד קצת. יש לי רעיון. הולכים לסלון. מושיב את עומרי על הספה ומדליק טלוויזיה. שם לו סרט מצויר. זה מרתק אותו. יש ביני למיטל הסכמה שלא לטחון לילד טלוויזיה, בטח לא בבוקר אבל אין ברירה. חד פעמי.

עכשיו אני נשכב על הספה מולו. לא מסתיר לו אבל חוסם בגופי את המעבר. ככה אני יכול להרדם ואם הילד מחליט ללכת לאנשהו זה יעיר אותי. בקיצור אחראי. אני נרדם למשך 40 דקות. נגמר הסרט. עומרי מוחא כפיים. אני קם. מתחילים את היום. מושלם.

אני ועומרי כבר בארוחת בוקר. מיטל קמה זורחת. עשיתי לה את היום. נשיקות וחיבוקים. "מאמי איזה גבר אתה, זכיתי. מסכן אתה בטח גמור". עוד חיבוקים ונשיקות. לא נעים לי להגיד לה שהילד ישב מול הטלוויזיה ואני ישנתי. חד פעמי. לא נורא. לא יקרה שוב.

זה קרה שוב למחרת וכל יום במהלך אותו שבוע. לא התאפקתי. זה כמו סמים. אני ישן טוב, הילד מבסוט עלי, מיטל מבסוטה עלי, אני אב השנה…. אז מה אם מכרתי את נשמתי לבייבי איינשטיין. יש מצב שבשבוע הזה עומרי ראה יותר סרטים מצוירים ממה שהוא ראה במרבית חייו.

מיטל היתה כל כך מרוצה ממני שהיא הודיע לי ביום חמישי שהיא מתכוונת לקום להשכמה גם שישי וגם בשבת ואני אוכל להתעורר ביקיצה טבעית כל הסופ"ש.

טוב, לא נעים. זה הרגע הזה שבו אני מבין שהגזמתי. דילמה. מה אני עושה? מספר את האמת או לוקח לי עוד שעות שינה במרמה? כל היום חשבתי איך לספר לה ולא יצא. באמת…לא יצא… בסוף הלכנו לישון כשאני מרגיש כמו רמאי שקרן.

מגיע בוקר. ״אהההההה….אהה הה״. מנסה לקום לפניה…באמת…מנסה…״מאמי תישן, אני קמה״, היא אומרת ואני נשאר לישון. לא ישן טוב. זה לא בסדר. אני צריך לקום להגיד את האמת ולשלוח אותה לישון. קם מהמיטה. קצת נבוך. מוריד את הראש, יוצא מחדר השינה ומכין עצמי לספר לה את האמת על השבוע החולף. כבר ביציאה מהחדר אני שומע צליל מוכר. חשוד. יוצא אל הסלון.

עומרי יושב לו על הספה עם המבט המרוכז\מזוגג והמוכר, מיטל שוכבת לפניו ישנה ובטלוויזיה סרט מצויר. עומרי מסתכל עלי ועושה שלום. אני שולח לו נשיקה באויר וחוזר לחדר.

חוזר לישון. אני כבר אספר לה כשאקום.

שבוע שעבר ביום הקצר שלי בעבודה לקחתי את עומרי לאחד הגנים בתל אביב.

כיליד יפו, עומרי רגיל  ללכת עם אבא בעיקר לים ליד הבית והחלטתי הפעם לקחת אותו למגרש משחקים בעיר הגדולה. מתקלחים, מתגלחים, שמים בגדים נקיים וקובעים עם חברים שגרים באבן גבירול באחד הגנים בסביבה.

עכשיו, ביפו, בים, אין הרבה אינטראקציה עם ילדים אחרים. זה לא שאין עוד ילדים בים אבל אין מתקנים שצריך להתחלק בהם. יש הרבה חול והרבה מים ואפחד לא מפריע לאפחד. מקסימום איזה כלב כמעט דורס לך את הילד בדרך לצלחת מעופפת. בכלל בחוף ביפו יש לפעמים יותר כלבים מאנשים.

באינטראקציה של כלב זר וילד שלי ההיררכיה ברורה לי לגמרי, הכלב יקבל אחת לראש לפני שמשהו יקרה לילד. גם לי (כבעלים לכלבה בעצמי) וגם לבעלים של הכלב זה ברור (לרוב).

בגן שעשועים לעומת זאת יש מלא ילדים בכל הגדלים והצורות, האינטראקציה חוגגת וההיררכיה משתוללת. מצד אחד, ברור שמבחינת כל הורה בגינה, כל ילד אחר נמצא בהיררכיה נמוכה מהילד שלו. מצד שני, אף אחד שם לא ממש מתנהג ככה כולם מאוד קורקטיים.

בגינה, כשילד דורס ילד אחר בדרך לצלחת מעופפת הוא מקבל הסבר על זהירות ומשחק יפה עם ילדים אחרים ומתנצל. ראיתי שם אפילו אמא שגרמה לשני הילדים להתנצל. למה שילד שישב בסבבה שלו יתנצל בפני איזה ילד שמנמן ולא יציב שכמעט מעך לו את הראש? אבל תכלס, ככה צריך, ילדים נו.

אז לתוך בליל האינטראקציה הזאת נכנסנו אני ועומרי.

עלינו על אחד המתקנים האלה שהם גשר עם מדרגות ומגלשות. עומרי לא מהמתגלשים הנלהבים. הוא גם עדיין לא מהמטפסים הנמרצים ולא מהזוחלים הלהוטים. עומרי הוא מהמתבוננים. תופס פינה על המתקן, צופה ולומד. אני עומד מחוץ למתקן ומתבונן עליו.

כל הזמן הזה ילדים עוברים מעליו מתחתיו ומצדדיו. הוא בשלו, מסתכל צוחק בוחן את הסביבה. אני בשלי, בעיקר דואג שלא דורכים עליו.

בשלב מסוים ניגשו אליו שני ילדים גדולים (יחסית), נראו נחמדים. הם טענו שהם אריות ואפילו הוכיחו לנו את זה ע״י נהימות ושאגות. עומרי מאוד עניין אותם והם התחילו לשאוג עליו ולעשות לו פרצופים מה שגרם לו לצחוק מאוד.

אחד האריות שרצה כנראה לראות את עומרי מקרוב שלח את הטלפיים שלו לרגל של עומרי ומשך לכיוונו. הפעולה הפשוטה הזו אומנם קירבה את הרגל שלו לאריה אבל שאר הגוף ביצע פעולה הפוכה ונזרק אחורה. הראש שלו נחבט ברצפת הברזל של הגשר (לא מצאו חומר קשה יותר למתקני ילדים?) ולא היה רחוק מלהתגלגל במדרגות על הרצפה.

אספתי את ילדי המתייפח על הידיים ופניתי לאריה. רציתי להסביר לו שעומרי עדיין קטן ושצריך לשחק איתו בעדינות. רציתי לבקש ממנו שיבקש מעומרי סליחה ושהוא לא התכוון וכל החרא הזה.

באמת שרציתי אבל במקום זה יצא לי:  ״מה אתה סתום?!? מה יש לך מי מושך ככה תינוק? זה נראה לך כמו צעצוע…? לך מפה!!״

דממה….האריה הקטן הסתכל עלי עם עיניים נוצצות ושפתיים רועדות. מהר מאוד הבנתי את עצמי וגם קלטתי שאמא לביאה בדרך. אמהות של ילדים אחרים מלחיצות אותי אז בלי לחשוב פעמיים….ברחנו. לא חזרנו.

במנוסתי חשבתי לעצמי שמצד אחד אולי קצת הגזמתי, ככה לצעוק על ילד קטן שסך הכל לא התכוון לרע. מצד שני חשבתי… לפחות הוא לא קיבל אחת לראש.

השבוע אנחנו הולכים לים, לשחק עם כלבים.