השכמה.

השעה שש בבוקר.

 כולם בבית עוד ישנים.

עומרי אמור להתעורר רק עוד חצי שעה.

חצי שעה של שינה זה הרבה בימינו.

עומרי מחליט שהיום לא צריך עוד חצי שעה. אפשר כבר לקום.

תכל'ס, יש לו מלא להספיק היום.

״אההההה…..אהההההההה״. לא מדובר בבכי.

״אהההההה……אהההההההה״, זו צעקה, אבל לא של מצוקה. זה לא מבהיל. ״אהההההה…….אההההההה״. לא כעס. זה יותר כמו קריאה/דרישה. ״אהההההה…..אההההההה״. נשמע כמו… נגיד אשה מבוגרת, לא שומעת כ״כ טוב, באוטובוס, אקורדיון, עם סלים בידיים, היא בדלת הכי אחורית, צועקת לנהג שיפתח מאחורה ״סליחה…..סליחההההה……אהההההה״. אז ככה עומרי נשמע, אותו דבר.

תכל'ס, אני חצי מתעורר מהנשימה שלו בבוקר.

כשהוא נעמד במיטה, מחזיק בשלבי העץ,  לוקח אויר ותנופה, עוד לפני שיוצא הצליל אני כבר עם עין פקוחה.

הצעקות מעירות לגמרי אחרי דקה שתיים.

מיטל לעומת זאת, מאז שעומרי ישן לילות שלמים ולא תלוי יותר בחלב אם, בול עץ. לא זזה.

יש מצב שאנחנו קופצים לה על הראש והיא ישנה.

ככה רוב ההשכמות עלי.

אני יותר פעיל ויעיל ממנה בשעות האלה.

בגלל זה במהלך השבוע אני לרוב זה שקם.

עוד סיבה היא שאני עדיין סוחב איתי את רגשות האשם על חוסר השינה והנוחות שגרמתי לה במשך תשעה חודשים (פלוס ארבע) בעצם הכנסתה להריון.

לא שאני ישנתי להיט במעט המקום שאשתי הגדלה והחבר כרית-נחש שלה השאירו לי במיטה, אבל אני קם, עד היום, במחשבה של ״שתישן, מסכנה, לא ישנה מלא זמן״.

לאחרונה דיברנו על זה, שצריך שהיא תתחיל לקום יותר בבקרים ושהגיע הזמן לחלוקה במהלך השבוע (שישי שבת כבר מחולק- כל אחד מקבל יקיצה טבעית אחת).

היא באמת משתדלת, אבל כנראה שהמנגנון הפנימי שלה השתבש, כך שלפני שעה מסויימת, היא לא שומעת כלום.

אמצע הלילה היא כן קמה אם יש משהו.

בבוקר, רק אלימות היא מבינה.

שש ודקה-

״אהההההה……אהההההה״. אני כבר די ער. מנסה להתעלם. עוד אחד כזה והיא תתעורר. היום התור שלה.

״אהההההה…..אההההההה״. לא עוזר. כלום. לא שומעת. מנסה לעזור לעומרי להעיר את אמא. לא פעולות דרסטיות. משתדל תכלס לא להעיר את עצמי עכשיו. ממממ….המממממממ. לחישות. מאמי….. יפה….. נשמה…..טפיחה קלה, ליטוף. הו, יש תנועה. מסתובבת לצד השני. חמודה. כלום, בול עץ. ממשיך לנסות בעדינות. מאמי…בובה…ליטוף…טפיחה קלה והופ קטנה לצלעות. התעוררה.

אה…מה ? את קמה אליו ? בטוחה ? כי….טוב, תעירי אותי עוד חצי שעה.

חצי גלגול והתמקמות מחדש באלכסון. יאלללה חצי שעת שינה ! נרדם….

ליטוף….טפיחה קלה….משיכה באוזן?….מה?….הופ בעיטה לארובת העין!

היא הביאה אותו למיטה, שימשיך "לישון" איתנו עוד חצי שעה, והוא מתיישב לי על הראש.

רמאות !

טוב נו, בוא עומרי, נתקלח, נכין קפה ונרד על איזה צלחת שיבולת ובננה. מסכנה אמא, לא ישנה מלא זמן….

מכירים את התופעה הזאת שאנשים זרים ברחוב מעירים לכם על אופן השימוש שלכם בילדכם ?

"תלביש אותו, קר לו", "תפשיט אותו, חם לו", "למה אתה שם אותו במנשא הזה? הוא לא נושם!". כולם ברחוב פתאום אמא שלך.

אז אני לא הכרתי.

כלומר, לא מקרוב, רק מסיפורים של חברים ואפילו של אשתי.

אני, לא יודע איך, מעולם לא נתקלתי בשומרונים הטובים הללו.

עד לפני שבועיים בערך, באיזה יום שישי.

טיילתי לי ליד הבית עם הכלבה ביד והילד במנשא על הגב.

עשינו טיול ארוך וקצת גלשנו לשעת האוכל.

אצל עומרי שעת האוכל היא קדושה.

בנימוס של ילד חצי אשכנזי, הוא הודיע לי שהגזמתי והתחיל להתלונן קצת ולבכות.

מכיוון שעם עומרי ואוכל לא מתעסקים, שמתי פעמיי לכיוון הבית לשחוט לו איזו בננה ושיבולת שועל לארוחת צהריים.

בדרך, מאחורי, אני שומע קול שמאוד הזכיר לי מורה שהיתה לי בכיתה ז': "הילד בוכה".

בהתחלה לא התייחסתי.

מאז העצה שקיבלתי מאחי הגדול, בדרך לבקו"ם, אני לא מסתובב למישהו שצועק "חייל !", אלא אם קרא בשמי במפורש.

"הילד בוכה, אתה לא שומע ?", נשמע שוב קול של רותי המורה מאחורי.

כנגד כל האינסטינקטים שלי… הסתובבתי לראות מה העניין.

"אתה לא שומע ? הילד בוכה !" אמרה אישה חמורת סבר שהחזיקה בבעלה שנראה גם הוא קצת חמור.

"מה ?", שאלתי כאילו לא שמעתי אותה בפעמיים הקודמות.

"הילד שלך בוכה. אתה לא שומע ?", חזרה החמורה על עצמה והצביעה על הגב שלי.

"איזה ילד ?" שאלתי בתמיהה.

היא היססה רגע, כי לא הבינה ושוב הצביעה לי על הגב, "מה, מה איזה ילד ? זה !".

עכשיו היא כבר עמדה ממש לידי.

"מה…?" עשיתי את עצמי לא מבין.

היא כבר התעצבנה… "הילד ! על הגב שלך ! הוא בוכה !".

(בשלב זה, עומרי כבר הפסיק לבכות ונראה לי שגם לו כבר התחילה לעלות הסנטה מריה על המשוגעת הזו…)

הצצתי אחורה, כאילו מחפש לראות מה על הגב שלי, וכשראיתי את עומרי עשיתי עצמי נבהל,  "אוי ! איכס ! מה זה ?", התחלתי לעשות תנועות של אדם שאמרו לו שיש לו ג'וק על הגב, "מה זה ? שיט ! אוי… כמה זמן אני מסתובב עם זה על הגב… ? אוי… שיט, מה זה? אוף, עכשיו כביסה ו… אוי נו!", וככה, תוך כדי הליכה מהירה וקולות בהלה וגועל, התרחקתי מהמשוגעת והודתי לה שהעירה את תשומת ליבי לדבר הזה שנדבק לי לגב.

הספקתי רק לראות את מבטה המופתע בזמן שהתרחקתי. אולי כוונותיה היו טובות ואולי, כמו המורה שלי מכיתה ז', היא רק רצתה לגעור במישהו.

בכל מקרה אני חושב שאם זרים ברחוב לוקחים על עצמם לחנך אותי לשיטתם אז לי מותר לחנך אותם חזרה לשטותי.