רגליים קרות

father-and-son-feet
יש בדרום יפו, לא רחוק מהגן של עומרי, מקום קטן וחמים, רך ונעים, צבעוני ומרופד. מקום בו יש שמחה וצהלה. מקום מלא באהבה וחיבוקים. מקום שכל פעם שאני נכנס אליו אני מרגיש קטן… וחסר אונים. מקום שבו פתאום מתערער לי הביטחון. מקום שבו כל צעד שלי מלווה במבטים של חשדנות. מקום שבו שופטים אותי מבלי שתהיה לי אפשרות להגן על עצמי. מקום בו אני מרגיש על המוקד בכל פעם מחדש.
המקום הזה הוא הג'ימבורי.
שלא תהיה טעות, אני דווקא אוהב להיות בג׳ימבורי. עומרי ואני מגיעים מוקדם כ״כ שאפילו האחראית (בחורה צעירה שיושבת בפינה וקוראת ספר) עוד לא מגיעה ונותנים לנו להכנס לבד.
עומרי מכין לי סלט פירות מפלסטיק במטבח בזמן שאני מתפנק לי בבריכת כדורים.
הבעיה מתחילה כשהמקום מתמלא באמהות.
תמיד כשאני לבדי בחברת אמהות אני מרגיש לא בנוח. אני בעיקר מרגיש שאני במבחן מתמיד וצריך להוכיח את עצמי. להוכיח שאני שולט בעניינים, שאני אבא מעורב, שאין משהו שאמא עושה ואני לא יכול, שאני לא גרוש או אלמן ואין לי ברירה וכשאני אגיע הביתה אני לא אשכח אותו באוטו.
אני לא באמת צריך להוכיח, בבית יודעים מה אני שווה. אבל בג׳ימבורי אני מרגיש קצת כמו הורה מחליף שצריך לדאוג שיקראו לו שוב כשההורה (אמא) האמיתי חולה.
האמא הראשונה שנכנסת תמיד מפתיעה אותי. בעיקר כי אני נהיה מנומנם קצת בחום של בריכת הכדורים. אז אני קם בבהלה, מעיף חצי מהכדורים מחוץ לבריכה ובטון חצי אמין קורא לעומרי ״אז זהו חמוד נמאס לך מהבריכה? אז גם אני אצא״. תוך שאני אוסף את הכדורים מהרצפה.
היא נותנת לי חצי חיוך שלא מצליח להסתיר שהיא חושבת שאני אדיוט. אני מתעלם וממשיך לשחק עם עומרי.
לאט לאט נכנסת עוד אמא עם ילד, עוד אחת עם ילדה ועוד אחת. כולן אומרות אחת לשניה שלום, נראה שהן מכירות ורק אני מקבל מבט בין מופתע למבוהל עם חצי חיוך קר בסופו. גבר בחברת ילדים תמיד יעורר אצלהן חשד כנראה אז אני דואג להראות שאני לא שם סתם ושאחד הילדים ממש שלי. אני גם לא שם כל שבוע (אני משתדל לגוון)  אבל אני ממש מרגיש שאני פולש להן לטריטוריה. עומדות להן בצד ובודקות אותי.
בשלב מסויים נהיה לי חם. לא מהלחץ אלה מהמזגן שמכוון על 32 מעלות! מתחיל להרגיש לי כמו בסאונה יבשה אז אני מחליט לבקש מהאחראית שתוריד קצת את הטמפרטורה. הילדים משתוללים והם עלולים להתייבש וחוצמזה זה בטח יקנה לי נקודות על הערנות והדאגה אצל הלביאות.
ההפך הגמור. זה מה שקרה כשהעזתי לפנות לאחראית ולבקש לווסת את החום. במקום להרגיש כמו זה שזכר להביא מים לסאונה הרגשתי כמו זה ששכח את המגבת. כל המבטים הופנו אלי. אחת האמהות פקדה על האחראית, בלי להתייחס אלי בכלל, שתשאיר את החום כמו שהוא.
רציתי לענות אבל מהמבטים של האחרות היה נראה שזה בדיוק מה שהן רוצות שאני יעשה אז שתקתי.
אני לא בנוי להכנס לגוב הלביאות.
בהמשך נכנסה אמא אחת שאנחנו מכירים ואחרי סבב חיבוקים ונשיקות עם הבנות היא קלטה אותי. חשבתי לעצמי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לפתח שיחה קצרה בקול רם. היא הרי רואה אותי הרבה עם עומרי ואולי היא תזרוק בטעות מילה טובה תוך כדי שיחה.
גם כאן קורה בדיוק ההפך ואחרי שלום שלום קצר היא ישר מתעניינת איך זה שאני לא בעבודה ואיפה מיטל ואם היא חולה או משהו. אני מנסה להזכיר לה שהיום יום שלישי ו…. אבל היא קוטעת אותי ושואלת אם לא קר לעומרי איך שהוא לבוש. מה…? לא…זה בסדר, אני אומר, החום האבהי שלי מספיק לו, זה ומזגן על מצב צלייה מעל הראש שלו! החזרתי לה חצי חיוך וחזרתי לשחק עם עומרי בפינה.
הבאה להכנס היתה אמא לשלושה. כמספר הילדים כך גם מיקומה בהיררכיית הג׳ימבורי. נראה שהאמהות האחרות אומרות לה שלום ביראת כבוד. ככה זה בארץ, אצלנו פז״ם זה הכל. אנחנו תופסים תחת על זה שעלה תחנה אחרינו באוטובוס אז שלושה ילדים?
היא משלחת את ילדיה לשחק וכשאחת הבנות מבקשת ממנה להוריד גם גרביים היא גוערת בה שאין סיכוי ושתסתכל מסביב איך כל הילדים האחרים גם עם גרביים.
הילדה בתגובה מצביעה על עומרי שחולף על פניה ללא גרביים ומכנס מופשל. המבט הכועס שלה מופנה מיד אלי אפילו שאני לא ליד הילד. למה ישר עלי? אני חושב לעצמי בזמן שאני דוחף את הגרביים שבידי לכיס האחורי. בנתיים עומרי מסגיר אותי כשהוא רץ אלי עם בננה מפלסטיק ביד וצועק אבא ננה אבא ננה.
הגברת ניגשת אלי ובנסיון להשמע דואגת אך לא מתנשאת שואלת אותי אם "לא חבל שהילד יתקרר?"
מבלי להתחשב בהיררכיה ובהשלכות אני מחליט לענות לה ש"ילדים לא מתקררים מרגליים חשופות."
היא נראתה מופתעת ונראה לי שלא מהתשובה אלה מעצם זה שעניתי לה בכלל ולא הסכמתי ישר.
"אתה רואה כאן עוד אמהות שנותנות לילדים שלהם להסתובב בלי גרביים?"
"לא אז?"
"אני לא יודעת מה אמא שלך סיפרה לך אבל אני אמא לשלושה. אני וכל האמהות פה יודעות שילד יחף מתקרר."
"אז אני אבא לאחד, דוד לארבעה, אח לשניים ומי שאמר לי את זה זו לא אמא שלי אלה סבא שלי, רופא ילדים. אז תודה אבל אני אקח את הסיכון."
 לפני שהיא מספיקה לענות הטלפון שלי מצלצל, אני אומר סליחה ועונה תוך שאני מרים את עומרי ביד אחת וביד השניה אני אוסף את כל החפצים שלו ומלביש לו מעיל. נראה שהיא מחכה שאני אסיים אבל אני ממשיך בקול מאוד רם לטלפון ״אני לא יכול לטפל בזה…יום שלישי היום…אז זה אומר שאני עם הילד…אז תסדרו עם זה לבד ואני אטפל בזה מחר בבוקר….לא…לא…אז תגיד לו שיתמודד…סליחה לא… אז תגיד לסינים שאני עם הילד״. אני עושה עצמי מנתק בדרכי החוצה ומרגיש שכל העניים נשואות אלי בהערצה (או תמיהה).
רק כשאנחנו כבר בחוץ ורחוקים מספיק מהג׳ימבורי אני משתתק. מהטלפון עונה לי מיטל.
״מה? סינים? מאמי? על מה אתה מדבר? הכל בסדר?״
״אני בג׳ימבורי!״
״אה…הבנתי. אל תיקח אותן ללב. אתה יודע שזה מקנאה.״
״כן, אני יודע״
-פרלמנט האבות של סופר-דאד ו-Xnet
15151_10152198371739726_551574659_n
מודעות פרסומת

דז'ה וו

Final-Composite_00080_1-840x472

קמתי לבוקר רגיל כמו כל הבקרים, שום דבר מיוחד.

מיטל קמה לפני עם עומרי ונתנה לי לישון עוד חצי שעה.
אחרי המקלחת התיישבתי עם שניהם במטבח, הם אכלו א.בוקר, ואני שתיתי קפה.
על אדן החלון נחתה ציפור קטנה ועפה, לקחתי עוד שלוק קפה.
הרמתי את הראש ושוב אותה ציפור נחתה על אדן החלון ועפה באותו אופן…

שיט! דז'ה וו! כולם יודעים למה יש דה ז'ה וו: משהו השתנה במטריקס!!!
הסתכלתי סביב והכל היה נראה רגיל עד שמיטל הוציאה את עומרי מכיסא האוכל שלו.

נחרדתי למראה עיני, לא הגיוני! איך זה קרה? אני זוכר שנפטרתי ממנה לפני חודשים, הייתי בטוח שהיא יצאה מחיינו "פור גוד"…. סביב הרגל של עומרי כרוכה שרשרת ענברים!

 [ הסבר: שרשרת ענברים היא סוג של קמע אימהות (בעיקר אבל גם כמה אבות) נגד כאבי צמיחת השיניים של ילדיהם. שרף מאובן בן מיליוני (לא פחות ולא יותר) שנים בצורת אבנים קטנות על שרשרת שאמורות להקל על הכאב.

יש כאלה שמוכנות להישבע ביקר להם ובשיווא (האל ההודי הכחול שערף לבנו את הראש והחליף אותו בראש של פיל) שזה עובד.

יש כאלה שפחות מאמינות בקמעות אבל שמעו על זה מחברה וחושבות שזה לא יכול להזיק וזה גם יראה טוב ליד החוט האדום ממערת אליהו הנביא.

ויש רבים, אני ביניהם, שבעיקר חוששים שהשרשרת תחנוק את הילד בשנתו או שתקרע והוא ינסה לבלוע חרוז ויחנק – ובכלל אנשים שחרדים מהפסקת הנשימה של ילדיהם.

למרות כל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות האינדונזי ותו התקן של ההילר הראשי של מחוז ראג'אסטן בהודו , אני מעדיף משחות קונבנציונאליות. מה גם שרוב המשתמשים בשרשרת משתמשים גם במשחות רגילות אז…אהמממ]

בקיצור, שאלתי את מיטל בעדינות מה קרה. התכוונתי לשאול "איך לעזאזל מצאת אותה?"
והיא ענתה שכואבות לו השיניים וזה לא יכול להזיק. כן, חשבתי לעצמי, אני באמת לא מכיר אף אחד שבזמן שהוא נחנק משרף מאובן יתבאס מכאבי השיניים שלו….

אני כבר התחלתי לדמיין את הגרוע מכל בזמן שקולו של חברי גבריאל, מתנגד נחרץ למה שהוא מכנה "שרשרת המוות", כבר עלה בראשי "רוצח…רוצח…".
לא מאמין שזה שוב קורה לי! חודשיים של דיונים שבסופם הצלחתי "לאבד" את השרשרת הארורה הזאת ירדו לטמיון.
מאחר והשעה היתה מוקדמת וכבר היינו צריכים לצאת לגן הסכמנו שבנתיים הדבר הזה לא עובר לצוואר (אפשר לשים על הרגל והאנרגיות כבר ימצאו דרכן לפה…המממ) ולא נכנס איתו למיטה בלילה- אז זה עולה למדף מ20:00 בערב עד 6:00 בבוקר-אין דאגה.
כשהגעתי לגן שמחתי לראות את המבט המזועזע של הגננת למראה השרשרת. לא היה נעים לי להפיל את האשמה על מיטל… אבל כמו שאומרים אצלנו – לא נעים מת מזמן (אולי כאבו לו השיניים).

אז הסכמנו, הגננת ואני, שזה מסוכן ואחד הילדים עלול למשוך את זה וזה יקרע והחרוזים יתפזרו ואחד הילדים יספיק לבלוע חרוז וימות!

אז בגן זה נכנס לתיק מ7:30 עד 16:00 כשמיטל אוספת אותו.
אני חוזר מהעבודה ב18:00….זה משאיר שעתיים שרשרת אם היא תתעקש.
אמרתי לעצמי שאני יכול להתמודד עם שעתיים של שרשרת ביום אבל אז היא שוב אבדה…

שידורי המהפכה

bb742af9ab095d5d1a3604a2d4428eea

זו היתה שעת בוקר מוקדמת. סליחה, אמרתי בוקר? התכוונתי לפנות בוקר. כמעט לילה בכלל. עברנו לשעון חורף ועומרי נשאר על זמן אתונה. לא התחלף אצלו השעון אז הוא קם שעה לפני השעה הגם ככה מוקדמת מדי שהוא קם ביום רגיל.

 "אהההההה……אההההההה" . עומרי בקריאת התעוררתי-בוא-לקחת-אותי-בבקשה-מיד החצי מנומסת חצי פוקדת שלו.

אני כבר לא מתעורר ראשון. סידרנו את המשמרות ואנחנו מתחלקים חצי חצי בהשכמות. החלוקה גרמה למיטל לקבל חזרה את חדות השמיעה בבוקר. זה והפחד מקטנה לצלעות.

אז באותו בוקר זה היה התור שלה אבל השעון חורף דפק הכל והחלטתי לפנק אותה. פעם לפנק היה מלון, ספא, הליכה על החוף בשקיעה, ארוחה רומנטית, זר פרחים. פעם גם לישון לא היה כרוך במאמץ, תכנונים, חישובים, משמרות… פעם.

הגמד אמנם עבר את השלב הקשה ובכל זאת כל תוספת שינה זה פינוק אמיתי. אחד המשפטים הכי רומנטיים שזוג עם ילד יכול לומר אחד לשני זה ״מאמי, תחזרי לישון, אני אקום״  כשזה לא תורך לקום. בכלל, אני חושב שככל שיהיו לנו יותר ילדים ככה יגדלו הסיכויים שימי הולדת נוכל לסגור בהענקת שעות שינה האחד לשניה כמתנה.

אחרי שקמתי והרגשתי טוב עם עצמי על המחווה קלטתי מה השעה. ממש מוקדם!

אוסף את עומרי והולך רדום למקלחת. נעצר ומסתכל על השעון. אני אתקלח עכשיו? אני חייב לישון עוד קצת. יש לי רעיון. הולכים לסלון. מושיב את עומרי על הספה ומדליק טלוויזיה. שם לו סרט מצויר. זה מרתק אותו. יש ביני למיטל הסכמה שלא לטחון לילד טלוויזיה, בטח לא בבוקר אבל אין ברירה. חד פעמי.

עכשיו אני נשכב על הספה מולו. לא מסתיר לו אבל חוסם בגופי את המעבר. ככה אני יכול להרדם ואם הילד מחליט ללכת לאנשהו זה יעיר אותי. בקיצור אחראי. אני נרדם למשך 40 דקות. נגמר הסרט. עומרי מוחא כפיים. אני קם. מתחילים את היום. מושלם.

אני ועומרי כבר בארוחת בוקר. מיטל קמה זורחת. עשיתי לה את היום. נשיקות וחיבוקים. "מאמי איזה גבר אתה, זכיתי. מסכן אתה בטח גמור". עוד חיבוקים ונשיקות. לא נעים לי להגיד לה שהילד ישב מול הטלוויזיה ואני ישנתי. חד פעמי. לא נורא. לא יקרה שוב.

זה קרה שוב למחרת וכל יום במהלך אותו שבוע. לא התאפקתי. זה כמו סמים. אני ישן טוב, הילד מבסוט עלי, מיטל מבסוטה עלי, אני אב השנה…. אז מה אם מכרתי את נשמתי לבייבי איינשטיין. יש מצב שבשבוע הזה עומרי ראה יותר סרטים מצוירים ממה שהוא ראה במרבית חייו.

מיטל היתה כל כך מרוצה ממני שהיא הודיע לי ביום חמישי שהיא מתכוונת לקום להשכמה גם שישי וגם בשבת ואני אוכל להתעורר ביקיצה טבעית כל הסופ"ש.

טוב, לא נעים. זה הרגע הזה שבו אני מבין שהגזמתי. דילמה. מה אני עושה? מספר את האמת או לוקח לי עוד שעות שינה במרמה? כל היום חשבתי איך לספר לה ולא יצא. באמת…לא יצא… בסוף הלכנו לישון כשאני מרגיש כמו רמאי שקרן.

מגיע בוקר. ״אהההההה….אהה הה״. מנסה לקום לפניה…באמת…מנסה…״מאמי תישן, אני קמה״, היא אומרת ואני נשאר לישון. לא ישן טוב. זה לא בסדר. אני צריך לקום להגיד את האמת ולשלוח אותה לישון. קם מהמיטה. קצת נבוך. מוריד את הראש, יוצא מחדר השינה ומכין עצמי לספר לה את האמת על השבוע החולף. כבר ביציאה מהחדר אני שומע צליל מוכר. חשוד. יוצא אל הסלון.

עומרי יושב לו על הספה עם המבט המרוכז\מזוגג והמוכר, מיטל שוכבת לפניו ישנה ובטלוויזיה סרט מצויר. עומרי מסתכל עלי ועושה שלום. אני שולח לו נשיקה באויר וחוזר לחדר.

חוזר לישון. אני כבר אספר לה כשאקום.