דברים שאפשר לעשות בשעה

60-minutes

שוב בוקר שמתחיל שעה מוקדם מידי. למה? לא יודע. עוד לא עליתי על זה.  אני מחכה שעומרי יתחיל לדבר באמת ואז אני אשאל אותו מה הקטע.

מה שכן, אני ומיטל מחלקים את ההשכמות אז באמצ"ש יוצא שאחד קם ואחד נשאר לעוד 20-30 דקות שינה. בזמן האחרון כשהתור שלי לקום הילד ישן עד מאוחר ולפעמים אני אפילו צריך להעיר אותו וכשזה התור של מיטל הוא קם בין חצי שעה לשעתים לפני הזמן. בגלל שזה לא פייר ובגלל שאני כזה בעל ואבא נפלא ובגלל שזה הבלוג שלי ואני יכול להאדיר את שמי מבלי לתת למיטל לספר את הצד שלה, קמתי אני אל עומרי.

אז קמנו רק שעה מוקדם יותר מהרגיל. מה שכן, שעה זה המון זמן. שעה בשכר מינימום זה 22 שקל בערך. עכשיו אני מוכן להתחיל לשלם לו משכורת, מעל המינימום, רק שיחזור לישון עוד שעה.

אני ניגש אליו לחדר ומנסה לגרום לו לחזור לישון. אחרי שנה ושבעה חודשים של קריאת מדריכי שינה וגישות הרדמה שונות, יועצי שינה מזדמנים ושיחות על חוסר שינה עם חברים בעלי נסיון כפול משלי פיתחתי לעצמי שיטה  מקורית. אני נכנס בשקט לחדר שלו, מתיישב על כיסא הנדנדה שליד מיטתו, רוכן קדימה , שם את הראש בין הידיים ומלמל בקול חרישי "תישן כבר, תישן נו כבר, אבא עייף, תישן, תישן, תישן". לפעמים זה עובד.

אחרי כמה דקות אני מרים את הראש ורואה את עומרי עומד במיטה ומסתכל עלי. אני מסתכל בשעון ורואה שנותרו בערך ארבעים דקות שינה להציל. זה הזמן שלוקח להגיע מתל אביב לירושלים, זה לא מעט. אני אשכח את ימיני ואדביק את לשוני לחיכי בשביל ארבעים דקות שינה.

מחליט לעשות מעשה, שכל המומחים לענייני שינה וילדים בכלל – אלה שאתה פוגש ברחוב ואומרים לך מה בדיוק את עושה לא נכון עם הילד שלך – טוענים שאסור בתחליט האיסור לעשות, ולוקח אותו למיטה שלנו. אולי הוא ירדם ככה ואולי הוא יעיר את מיטל וזה יבוא לה טוב ההשכמה.

שם אותו במיטה וזה נראה טוב. הוא שם ראש ויש שקט. אני שם ראש ומחכה. כמה דקות של שקט ואז עומרי מתחיל לחרוק שיניים במוצץ. זה נשמע כאילו עומד מעלי ליצן ביומולדת ומכין מלא כלבים מבלונים. רעש מטריף. אני מוציא לו את המוצץ מהפה ומחזיר. ריסטארט. זה עוזר. הוא מפסיק עם זה ומתחיל לדפוק עם הרגליים על המזרן.

אני מסתכל בשעון, יש עוד חצי שעה. שלושים דקות של שינה שאין לזלזל בהן. חצי שעה זה מלא זמן. אפשר לעשות ארוחת ערב גדולה בחצי שעה. אני מוכן לוותר היום על ארוחה בשביל עוד חצי שעה שינה.

מלטף אותו ומנסה להרגיע. שלא ישן אבל שיהיה בשקט ולא יזוז ויעצום עניים…לפחות. זה עוזר קצת והוא נרגע. יש שקט ואני מנסה לחזור לישון. פתאום אני שומע את מיטל ממלמלת משהו. מסתובב אליה ורואה את עומרי יושב לה על הראש. לא מטאפורית, פיזית יושב עליה ואז זורק את הגוף אחורה ונשכב לה על הגב. "בוא אלי חמוד" לוקח אותו ושם אותו עלי. הוא מתגלגל ממני למיטה, מתיישב ומתחיל לדבר בקול רם.

אני מסתכל בשעון שוב. נשארה עוד רבע שעה בערך. רבע שעה זה מקלחת וגילוח של בוקר. אני אלך לעבודה מסריח, לא מגולח…בפיג'מה בשביל לבלות את הדקות היקרות האלה בשינה.

בדיוק בשביל מצבים כאלה יש את נשק יום הדין. אייפון!

אני נותן לילד את המכשיר. זה אמור להחזיק אותו כמה דקות. הילד למד ללחוץ ולהזיז ולהגדיל ולהקטין אבל בעיקר למחוק. 10 דקות הטלפון אצלו וחצי מהאנשים שאני מכיר או שנמחקים או שמקבלים שיחת טלפון עם מילמולים וחירחורי נזלת ב6 בבוקר. אז הטלפון נעול ועומרי רק לוחץ על הקוד. אחרי חמישה שישה נסיונות הטלפון ננעל, מפסיק לעניין, נזרק מעלי ונוחת על הרצפה.

אני קם עצבני, מתיישב על המיטה ולוחש באסרטיביות "עומרי זה אסור! זה לא האייפון 4 המעפאן של אמא זה אייפון 5!". טוב, די נגמר צריך לקום כבר. אני מתכונן לקום ואז עומרי מתקרב אלי, שם ראש על הרגליים שלי ועוצם עניים. אני מביט על האייפון הזרוק בפינת החדר ורואה שיש עוד 3 דקות לשעון המעורר.     שלוש דקות נשמע מעט? שלוש דקות זה המון! מנצ'סטר עשתה בשלוש דקות מהפך מול באיירן ולקחה את גמר ליגת אלופות ב99'. מי אני שאזלזל ב 3 דקות?

עוצם עיניים בישיבה. עומרי נרדם עלי. יופי, עכשיו הוא נרדם? עוברות שלוש דקות והטלפון מתחיל לצפצף. מיטל מסתובבת אלי "מאמי, מה יש לך? יום שישי היום. למה אתה שם שעון מעורר? תכבה אותו לפני שיעיר את הילד".

מודעות פרסומת

שיעור בצניעות

i-will-learn-my-lesson (2)

כאב טרי (יחסית) אני עובר כל הזמן שיעורים. כל הזמן לומד דברים חדשים. לפעמים אני לומד את אותו שיעור כמה פעמים. כנראה בגלל שאני לומד כליום משהו חדש אני שוכח משהו ישן. אין מספיק מקום בקופסא כנראה. שבוע שעבר עומרי העביר לי בפעם המי-יודע-כמה את השיעור על צניעות.

ניסינו לקבוע מפגש של כל החברה בחיפה. זה לא קל כמו פעם. לכולם יש ילדים. לחלקם אפילו כפול ילדים ממני. אז הודעתי שבוע מראש בקבוצת 'וואטס אפ' של החברים ( בימים כתיקונם משמשת בעיקר כפלטפורמה לקיטורים על מכבי חיפה) שאכבד את העיר בנוכחותי בסופ״ש וסגרנו על יום שבת בבוקר ביערות הכרמל.

יום שישי הגיע ועומרי, כמובן, עם חום. הערכת מצב קצרה וההחלטה נופלת- חוזרים הביתה.

עולה בוואטס-אפ ומעדכן את כולם על הברז שאנחנו דופקים ומתנצל. אז אני מגלה שאני לא לבד. כמעט כל החברה עברו שבוע של לילות לבנים של חום, שיניים ושלשולים. ישר התפתחה התכתבות קולחת על כמה הלילה היה קשה וסוג של תחרות על מי ישן פחות ומי סובל יותר. קצת כמו הסצנה שמל גיבסון ורנה רוסו משווים צלקות ב'נשק קטלני 3' רק עם טון יותר בכייני ורחמים עצמיים.

עומרי, למרות החום, דווקא ישן כל הלילה ואני עוד התעוררתי בעשר בבוקר כי זה התור שלי ליקיצה טבעית בסופ"ש. כמובן שלא התאפקתי והתחלתי לתפוס עליהם תחת. כשהציעו לנסות להפגש בכל זאת אני חושב שהמילים המדויקות שלי היו שאני "מוותר על מפגש של מושבת חיידקים וחבורה של כוסיות שרבים מי ישן פחות". בבוקר למחרת הגדלתי ועשיתי כשעניתי שישנתי "בנזונה" בתגובה לאחד החברה שסיפר על הלילה הקשה שעבר.

כל זה כנראה לא חמק מהרדאר של מורי החדש לחיים, (בן השנה וחצי) עומרי .

הלילה שבין שבת לראשון עבר סבבה. עומרי הבריא. בשני בערב השכבתי אותו לישון והוא נרדם בקלות. אחרי כמה שעות גם אני ומיטל הלכנו לישון. הייתי בשלב הזה שמרגישים את השינה נופלת עליך ו…"אבא? אבא? אבא?". זו הקריאה החדשה. הוא כבר לא צועק. הוא שואל. אבא? אתה נמצא? אתה יכול לגשת אלי בבקשה? יש לי איזה עניין. (הוא רק אומר את המילה אבא, השאר זה אינטרפטציה שלי.)

אני קם אליו. הוא בוכה קצת. אני מלטף והוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, עוד לא נכנס למיטה, בכי. חוזר לחדר שלו. מלטף, מדבר ומרגיע. הוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, נשכב במיטה, מחכה כמה דקות, יש שקט, עוצם עיניים. "אאאההההבבבאא" בכי גדול. אני רץ לחדר שלו. עומרי עומד במיטה מסתכל עלי. אני מסתכל עליו חזרה ומבקש שיחזור לישון. הוא בתגובה זורק מוצץ על הרצפה. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עלי חזרה ונותן בי את המבט שאומר "נו, אתה מתכוון להרים לי את זה. ביייץ'?". אני מרים ומחזיר לו. עכשיו הוא מסתכל לי בלבן של העין, מחייך וזורק את עצמו אחורה ודופק את הראש בשלבי המיטה. בכי היסטרי. לוקח אותו על הידיים. עשר דקות הוא נרגע וחוזר למיטה.

ככה זה המשיך שעות, כאילו הילד תכנן את כל הקטע הזה לפרטי פרטים.

 הוא נתן לי להכנס למיטה, להתחמם בפוך, רק אז בוכה ונרגע מיד כשאני בא או שהוא רק נותן לי לצאת מהחדר וקורא לי שוב. כל פעם שאני איתו בחדר הוא עושה לי תרגיל שונה. פעם הוא חמוד וממלמל בערנות ופעם זורק את עצמו מצד לצד ובוכה. זה מרגיש שהוא עושה לי משחקים פסיכולוגים של שוטר טוב ושוטר רע. ומה שנקרא בלעז 'מיינד פאק'.

נשבע שבאחת הפעמים שעזבתי את החדר שלו, במחשבה שהוא כבר נרדם, זה היה נשמע כאילו הוא מצחקק.

בפעם העשירית או יותר נשברתי. נכנסתי אליו לחדר וירדתי על ברכי. התחננתי, די! הבטחתי שלמדתי את הלקח, שאכבד את חברי טרוטי העיניים, שאגלה אמפטיה, שאחזק ויעודד את מחוסרי השינה, שלעולם לא אזכיר את העובדה שישן יותר מארבע שעות רצוף ושרק יתן לי לישון.

עומרי הביט בי בעניים של זקן סיני חכם, חיכה כמה שניות, התעטש עלי, נשכב במיטה וחזר לישון.

בבוקר התעוררתי קצת עייף, עם תובנה חדשה\ישנה ואף סתום.

שידורי המהפכה

bb742af9ab095d5d1a3604a2d4428eea

זו היתה שעת בוקר מוקדמת. סליחה, אמרתי בוקר? התכוונתי לפנות בוקר. כמעט לילה בכלל. עברנו לשעון חורף ועומרי נשאר על זמן אתונה. לא התחלף אצלו השעון אז הוא קם שעה לפני השעה הגם ככה מוקדמת מדי שהוא קם ביום רגיל.

 "אהההההה……אההההההה" . עומרי בקריאת התעוררתי-בוא-לקחת-אותי-בבקשה-מיד החצי מנומסת חצי פוקדת שלו.

אני כבר לא מתעורר ראשון. סידרנו את המשמרות ואנחנו מתחלקים חצי חצי בהשכמות. החלוקה גרמה למיטל לקבל חזרה את חדות השמיעה בבוקר. זה והפחד מקטנה לצלעות.

אז באותו בוקר זה היה התור שלה אבל השעון חורף דפק הכל והחלטתי לפנק אותה. פעם לפנק היה מלון, ספא, הליכה על החוף בשקיעה, ארוחה רומנטית, זר פרחים. פעם גם לישון לא היה כרוך במאמץ, תכנונים, חישובים, משמרות… פעם.

הגמד אמנם עבר את השלב הקשה ובכל זאת כל תוספת שינה זה פינוק אמיתי. אחד המשפטים הכי רומנטיים שזוג עם ילד יכול לומר אחד לשני זה ״מאמי, תחזרי לישון, אני אקום״  כשזה לא תורך לקום. בכלל, אני חושב שככל שיהיו לנו יותר ילדים ככה יגדלו הסיכויים שימי הולדת נוכל לסגור בהענקת שעות שינה האחד לשניה כמתנה.

אחרי שקמתי והרגשתי טוב עם עצמי על המחווה קלטתי מה השעה. ממש מוקדם!

אוסף את עומרי והולך רדום למקלחת. נעצר ומסתכל על השעון. אני אתקלח עכשיו? אני חייב לישון עוד קצת. יש לי רעיון. הולכים לסלון. מושיב את עומרי על הספה ומדליק טלוויזיה. שם לו סרט מצויר. זה מרתק אותו. יש ביני למיטל הסכמה שלא לטחון לילד טלוויזיה, בטח לא בבוקר אבל אין ברירה. חד פעמי.

עכשיו אני נשכב על הספה מולו. לא מסתיר לו אבל חוסם בגופי את המעבר. ככה אני יכול להרדם ואם הילד מחליט ללכת לאנשהו זה יעיר אותי. בקיצור אחראי. אני נרדם למשך 40 דקות. נגמר הסרט. עומרי מוחא כפיים. אני קם. מתחילים את היום. מושלם.

אני ועומרי כבר בארוחת בוקר. מיטל קמה זורחת. עשיתי לה את היום. נשיקות וחיבוקים. "מאמי איזה גבר אתה, זכיתי. מסכן אתה בטח גמור". עוד חיבוקים ונשיקות. לא נעים לי להגיד לה שהילד ישב מול הטלוויזיה ואני ישנתי. חד פעמי. לא נורא. לא יקרה שוב.

זה קרה שוב למחרת וכל יום במהלך אותו שבוע. לא התאפקתי. זה כמו סמים. אני ישן טוב, הילד מבסוט עלי, מיטל מבסוטה עלי, אני אב השנה…. אז מה אם מכרתי את נשמתי לבייבי איינשטיין. יש מצב שבשבוע הזה עומרי ראה יותר סרטים מצוירים ממה שהוא ראה במרבית חייו.

מיטל היתה כל כך מרוצה ממני שהיא הודיע לי ביום חמישי שהיא מתכוונת לקום להשכמה גם שישי וגם בשבת ואני אוכל להתעורר ביקיצה טבעית כל הסופ"ש.

טוב, לא נעים. זה הרגע הזה שבו אני מבין שהגזמתי. דילמה. מה אני עושה? מספר את האמת או לוקח לי עוד שעות שינה במרמה? כל היום חשבתי איך לספר לה ולא יצא. באמת…לא יצא… בסוף הלכנו לישון כשאני מרגיש כמו רמאי שקרן.

מגיע בוקר. ״אהההההה….אהה הה״. מנסה לקום לפניה…באמת…מנסה…״מאמי תישן, אני קמה״, היא אומרת ואני נשאר לישון. לא ישן טוב. זה לא בסדר. אני צריך לקום להגיד את האמת ולשלוח אותה לישון. קם מהמיטה. קצת נבוך. מוריד את הראש, יוצא מחדר השינה ומכין עצמי לספר לה את האמת על השבוע החולף. כבר ביציאה מהחדר אני שומע צליל מוכר. חשוד. יוצא אל הסלון.

עומרי יושב לו על הספה עם המבט המרוכז\מזוגג והמוכר, מיטל שוכבת לפניו ישנה ובטלוויזיה סרט מצויר. עומרי מסתכל עלי ועושה שלום. אני שולח לו נשיקה באויר וחוזר לחדר.

חוזר לישון. אני כבר אספר לה כשאקום.

השכמה

hashkama

השכמה.

השעה שש בבוקר.

 כולם בבית עוד ישנים.

עומרי אמור להתעורר רק עוד חצי שעה.

חצי שעה של שינה זה הרבה בימינו.

עומרי מחליט שהיום לא צריך עוד חצי שעה. אפשר כבר לקום.

תכל'ס, יש לו מלא להספיק היום.

״אההההה…..אהההההההה״. לא מדובר בבכי.

״אהההההה……אהההההההה״, זו צעקה, אבל לא של מצוקה. זה לא מבהיל. ״אהההההה…….אההההההה״. לא כעס. זה יותר כמו קריאה/דרישה. ״אהההההה…..אההההההה״. נשמע כמו… נגיד אשה מבוגרת, לא שומעת כ״כ טוב, באוטובוס, אקורדיון, עם סלים בידיים, היא בדלת הכי אחורית, צועקת לנהג שיפתח מאחורה ״סליחה…..סליחההההה……אהההההה״. אז ככה עומרי נשמע, אותו דבר.

תכל'ס, אני חצי מתעורר מהנשימה שלו בבוקר.

כשהוא נעמד במיטה, מחזיק בשלבי העץ,  לוקח אויר ותנופה, עוד לפני שיוצא הצליל אני כבר עם עין פקוחה.

הצעקות מעירות לגמרי אחרי דקה שתיים.

מיטל לעומת זאת, מאז שעומרי ישן לילות שלמים ולא תלוי יותר בחלב אם, בול עץ. לא זזה.

יש מצב שאנחנו קופצים לה על הראש והיא ישנה.

ככה רוב ההשכמות עלי.

אני יותר פעיל ויעיל ממנה בשעות האלה.

בגלל זה במהלך השבוע אני לרוב זה שקם.

עוד סיבה היא שאני עדיין סוחב איתי את רגשות האשם על חוסר השינה והנוחות שגרמתי לה במשך תשעה חודשים (פלוס ארבע) בעצם הכנסתה להריון.

לא שאני ישנתי להיט במעט המקום שאשתי הגדלה והחבר כרית-נחש שלה השאירו לי במיטה, אבל אני קם, עד היום, במחשבה של ״שתישן, מסכנה, לא ישנה מלא זמן״.

לאחרונה דיברנו על זה, שצריך שהיא תתחיל לקום יותר בבקרים ושהגיע הזמן לחלוקה במהלך השבוע (שישי שבת כבר מחולק- כל אחד מקבל יקיצה טבעית אחת).

היא באמת משתדלת, אבל כנראה שהמנגנון הפנימי שלה השתבש, כך שלפני שעה מסויימת, היא לא שומעת כלום.

אמצע הלילה היא כן קמה אם יש משהו.

בבוקר, רק אלימות היא מבינה.

שש ודקה-

״אהההההה……אהההההה״. אני כבר די ער. מנסה להתעלם. עוד אחד כזה והיא תתעורר. היום התור שלה.

״אהההההה…..אההההההה״. לא עוזר. כלום. לא שומעת. מנסה לעזור לעומרי להעיר את אמא. לא פעולות דרסטיות. משתדל תכלס לא להעיר את עצמי עכשיו. ממממ….המממממממ. לחישות. מאמי….. יפה….. נשמה…..טפיחה קלה, ליטוף. הו, יש תנועה. מסתובבת לצד השני. חמודה. כלום, בול עץ. ממשיך לנסות בעדינות. מאמי…בובה…ליטוף…טפיחה קלה והופ קטנה לצלעות. התעוררה.

אה…מה ? את קמה אליו ? בטוחה ? כי….טוב, תעירי אותי עוד חצי שעה.

חצי גלגול והתמקמות מחדש באלכסון. יאלללה חצי שעת שינה ! נרדם….

ליטוף….טפיחה קלה….משיכה באוזן?….מה?….הופ בעיטה לארובת העין!

היא הביאה אותו למיטה, שימשיך "לישון" איתנו עוד חצי שעה, והוא מתיישב לי על הראש.

רמאות !

טוב נו, בוא עומרי, נתקלח, נכין קפה ונרד על איזה צלחת שיבולת ובננה. מסכנה אמא, לא ישנה מלא זמן….