שפה יפה

multilingual

שעת ערב, כל המשפחה (שלושה במספר) יושבים לאכול ביחד.
בזמן שעומרי מורח על עצמו סלק ודוחף מלפפונים לאף מיטל פונה אלי:
-"דה בוי קולד מי ביצ' טודיי"
-"מה?"
-"הי דידנט קול מי באט היא סייד ביצ'"
-"אר יו שור?"
השיחה מתנהלת באנגלית כי עומרי לא יודע אנגלית אז אני אתרגם.
תרגום: "הילד שלך אמר היום זונה"
-"בטוחה?"
-"כן"
-"אולי הוא אמר יונה? אנחנו רואים מלא יונים כשאנחנו על האופניים בדרך מהגן"
-"לא לא. הוא שם דגש על הז'. אי אפשר לטעות"
-"מאיפה הוא למד את המילה הזאת?"
-"לא יודעת. חשבתי אולי אתה יודע"
עומרי פונה אלי עם חיוך גדול "אבא, זונה!"
-"אהה, עומרי מה זה?"
-"אבא, זונה, איכס, זונה"

נזרקתי לרגע אחורה בזמן לפעם הראשונה שאני אמרתי את המילה הזאת.
זה היה בגיל הרבה יותר מאוחר ממנו, הוא כולה בן שנתיים.
ברור לי שאין לו מושג מה זו המילה ושהוא חוזר על משהו ששמע, אבל זה ישר הזכיר לי את אותו הבוקר בים.
אני הייתי בן חמש או שש. היינו בים עם אמא שלי והיא עשתה משהו שעיצבן אותי (סביר שההפך הוא הנכון) אז קראתי לה זונה…
לא ידעתי בדיוק מה המשמעות של המילה אבל ידעתי שזו קללה וזה היה השימוש הראשון שלי בה. הראשון והאחרון.
אמא שלי לא צעקה, לא התעצבנה ולא הפליקה (מעולם דרך אגב).
היא התסכלה עלי במבט כ"כ נעלב ונפגע שרציתי שיבוא גל וישטוף אותי לים.
הסתובבה, הלכה ואני הייתי בטוח באותו רגע שזהו, שהיא לא תרצה להיות אמא שלי יותר אחרי זה ושאני אצטרך לגור אצל השכנים מעכשיו (שמה למדתי את המילה אז כנראה אצלם זה מקובל).
מיותר לציין שאמא שלי לא ויתרה עלי ושגם סלחה לי שלוש דקות מאוחר יותר אבל המבט שלה וההרגשה שלי גרמו לי שלא להשתמש במילה הזאת אף פעם.
ממני הילד לא שמע את המילה זונה!

-״איכס, זונה…אבא״
-״עומרי! לא אומרים את זה. נו נו נו!״
-״נו נו נו אבא. זונה, איכס״
טוב, מאיפה הילד למד את את המילה זונה ומה קשור איכס?
אולי הוא למד מילד בגן את המילה זונה ואז הגננת הסבירה לו שזה איכס? קשה לי להאמין.
אולי המגורים ביפו משפיעים? לא סביר. צפון יפו הפך ליותר צפון תל אביב מצפון תל אביב.
-״איכס, זונה, איכס, זונה, איכס,איכס״
״עומרי! די עם זה. בוא, בוא נלך לסדר את החדר״ אולי זה יסיח את דעתו מהמילה הזאת בזמן שאני חושב איך נגמלים ממנה.

הולכים אליו לחדר ומתחילים לסדר ביחד.
אני מסדר ועומרי עומד עם איזה צעצוע פנס באמצע החדר וממשיך לצעוק איכס וזונה.
בלי להתעצבן אני מתעלם מהקריאות גנאי ומבקש שישים את הפנס במקום.
"לא. שלי. נו נו נו אבא"
אני שונא שהוא אומר לי נו נו נו. מבקש ממנו שוב לשים את הפנס במקום. הוא שוב מסרב.
מנסה בעדינות לקחת ממנו את הפנס ולשים במקום בעצמי.
״לא. אבא. תן לי. שלי. נו נו נו אבא״.
אחרי שאני מוציא לו את הזונה מהראש אנחנו מתחילים לעבוד על הנו נו נו הזה.

עכשיו הוא עם הפנס ביד רוקד ומתחיל לשיר ״איכס זונה איכס זונה איכס…״
״עומרי! די. אני לא מרשה. תן לי את הפנס. שים אותו חזרה במקום״
אני מנסה לקחת לו את הפנס, הוא מתעצבן וזורק אותו על הרצפה.
סססאמק! אין לי כוח לזה…הפנס מתחיל לנגן.
"–פור שמיר גן ליכט ואן שפט זון אך ליכט פור שטוגן…—"
הפנס מתנה מסבא של עומרי. הוא הביא אותו כשטייל בבלגיה אז אנחנו לא ממש מבינים על מה השירים.
עומרי שומע את הפנס מנגן ומתחיל לרקוד ולשיר איתו
״זונה איכס… זונה איכס… זונ ה ליכס… זון אך ליכט…״
סססאמק, איזה אהבל אני! הילד לא מקלל הוא שר בפלמית!
אחרי בדיקת גוגל קצרה הבנתי ש״זון״ זה שמש, ״ליכט״ זה אור ויש שם איזה מילת קישור שדפקה את העסק וגרמה לזה להשמע כמו ״זונה איכס״.

אני נרגע אבל רק קצת. בכל זאת הילד נשמע עדיין כאילו הוא אומר איכס זונה
טוב, אם הוא כל כך אוהב את הפנס המנגן אני לפחות יעבוד איתו על הגייה נכונה מחר.
בנתיים אני מוותר על סידור החדר והולכים להתקלח.
כמובן שבדרך אני דורך על הפנס שנזרק לפני רגע ונופל… סססאמק!

צהריים שלמחרת אני מגיע לאסוף את עומרי מהגן. הגננת עוצרת אותי בכניסה:
-״שלום אבא של עומרי (לאמא שלו אגב היא קוראת מיטל) אני יכולה רגע?״
-״כן, בטח. הכל בסדר?״
-״כן כן. אין מה לדאוג. אני פשוט רוצה לבקש שתשימו לב איך מדברים ליד עומרי.
הוא בגיל כזה שהוא סופג וסופג. כל מה שאומרים לידו נתפס.
הוא אולי לא מבין את כל המילים אבל הוא חוזר עליהם ו…״
-״זה בסדר. אין צורך לדאוג. עומרי לומד פלמית!״
-״מה?״
-״יש לו איזה צעצוע מבלגיה ששר והוא חוזר אחרי המילים.
בגלל שהוא לא מבטא אותם נכון זה נשמע כאילו הוא אומר ׳איכס זונה׳״
-״מה? לא…זה לא…״
-״כן כן. גם אני חשבתי ככה. לא הבנתי מי לימד אותו איכס זונה.
איכס זה עוד בסדר אבל זונה הוא לא למד בבית. אתמול עליתי על זה.
הוא אומר בעצם ׳ליכט׳ ו׳זון׳. זה אור ושמש בפלמית, גרמנית, בלגית כלשהו״
-״אה..אה..זה נחמד שאתם מלמדים אותו שפה אבל אני לא שמעתי אותו אומר משהו שנשמע כמו…ככה…בכלל״
-״באמת? כי…אה. אז אני לא מבין מה הבעיה…״
-״הבעיה היא שעומרי הסתובב כל הבוקר וצעק שוב ושוב ׳סססאמק סססאמק סססאמק׳…״

 

מודעות פרסומת

לא זה לא…

Konrad Kirpluk / Via behance.net

שעת ערב, אני חוזר מהעבודה. מיטל ועומרי כבר יושבים לאכול ארוחת ערב. עומרי קורא לי בשמחה ואני עושה לו את מופע הריקוד המסורתי כשאני בא הביתה, קורע אותו מצחוק, ומתיישב איתם לאכול. בשלב מסויים אני נזכר ששכחתי לכבות משהו במחשב בעבודה. יש לי אפליקציה באייפד שמאפשרת לי לשלוט במחשב אז אני רץ למקום המסתור של האייפד על המדף, למרות האיסור על אייפד בזמן האוכל, במחשבה שעומרי עסוק באוכל ולא ישים לב. אני גם משאיר אותו על המדף ככה שלא רואים את האייפד ממש.

איך שאני מתקרב למדף עומרי עוזב את כל מה שיש לו ביד (ובזמן האוכל יש לו מלא דברים בידיים) ומסתובב אלי. "אבא? אייפד?". אני מסתובב אליו כמו גנב בדירה שנדלק בה האור פתאום ורואה אותו מסתכל עלי בחיוך ומצביע "אבא? אייפד?" ואת מיטל מסתכלת עלי במבט ה"יופי אבא…אייפד".  אני מחזיר למיטל את מבט ה "שתי דקות ואני מסיים"  וממשיך עם האייפד.

"אבא? אייפד?".

"לא עומרי, זה לא אייפד". אני מסתיר את המכשיר אבל המבט שלי עדיין במסך.

"כן אבא, אייפד". עומרי מתעקש

"לא זה לא עומרי".

"כן…כן… אבא. אייפד".

"לא, זה לא אייפד"

"מאמי" מיטל קוטעת את השיחה העמוקה. "הילד קולט אותך, אל תשקר לו".

"אני לא משקר לו."

"באמת? אתה מתעסק עם האייפד ואומר לא שזה לא אייפד"

"אני לא משקר, זה הג'דיי-מיינד-טריק". (jedi mind trick)

"המה-מיינד-טריק?".

"ג'דיי".

"מה? זה נקרא לשקר".

"לא זה לא".

"שקר זה שקר"

"לא זה לא"

"עלי הקקה מיינד-טריק שלך לא עובד".

"כן, הוא כן עובד".

"דייי!"

"אבאאא…אייפדדדד!"

"את חושבת שאת יכולה לעשות את זה אחרת?"

"לתקן את הטעות שלך אתה מתכוון? כן בוא תראה"

מיטל מסובבת את עומרי אליה ופונה אליו בקול רך ונעים אבל גם אסרטיבי וממוקד ומתחילה להסביר לו שעכשיו אנחנו אוכלים ארוחת ערב ובזמן שאוכלים לא משחקים עם האייפד. לכל דבר יש זמן. אחרי האוכל נלך להתקלח ואז לישון. היא הסבירה לו שאת עשר דקות האייפד היומיות שלו הוא יקבל כבר מחר.

עומרי נראה מאוד מרוכז במה שמיטל הסבירה לו ואני ניצלתי את הריכוז שלו כדי להתרחק מהאייפד ולחזור לשבת איתם בשולחן. עומרי חיכה בסבלנות שמיטל תסיים ואז פנה אליה באותו טון רך ונעים אבל אסרטיבי וממוקד "מאמי (ככה הוא אומר אמא), כן…" מסתובב חזרה אלי "אבא? אייפד? כן, אייפד".

מיטל מסובבת אותו חזרה אליה "עומרי, אנחנו לא משחקים עם האייפד עכשיו. אנחנו אוכלים"

"מאמי? אייפד? כן. אייפד. אייפד מאמי"

"עכשיו אוכלים. היה לך מספיק אייפד היום"

"מאמי? ביי (הוא מנפנף לה לשלום ממש). אבא. אייפד"

"לא!"

עכשיו עומרי כבר נכנס לטנטרום אייפד. לא בכי הסטרי אבל התבכיינות. "אייפד אייפד אבא אייפד מאמי אבא אייפד אייפד".

"עומצ'וק, בסדר. תאכל ונלך לאייפד"

"אייפד מאמי?"

"כן. תאכל הכל ואז לפני המקלחת אייפד"

"זהו נשברת?" אני שואל

"לא. לא נשברתי. הוא לא יקבל את האייפד" עכשיו אנחנו כבר מדברים באנגלית

"מה? וזה לא נקרא לשקר?"

"לא. אני אתן לו את האייפד אחרי האוכל אם הוא עדיין ירצה"

"אז כן נשברת. הוא יקבל את האייפד אחרי האוכל"

"הוא כבר לא ירצה אותו עד אז"

"אה…בטח. עומרי יוותר על האייפד. אחרי זה הוא יוותר גם על מוצץ, בקבוק וחיתול ביחד"

"בוא נראה"

עומרי חזר לאכול כאשר אני קולט אותו מידי פעם מביט לעבר המדף. כל פעם שהוא מסתכל מיטל מתחילה לדבר איתו על הגן ועל מה הם עשו היום. בין ביס לביס ותוך כדי שיחה היא דואגת גם לדבר איתו על מילים חדשות שהוא למד ומילים שהוא מכיר ואוהב (חוץ מאייפד) כמו: פילפילון, גילגול, חתולי, פופיק, אור, תנור… היא לא מרפה ממנו לרגע עד שבסוף השיחה, והארוחה, כל מה שהילד רוצה זה ללכת בהליכת פיל להדליק את האור והתנור במקלחת כדי שיוכל לראות את הפופיק שלו במראה. משם הדרך לתוך האמבטיה היתה קצרה והאייפד נשכח לגמרי.

עומרי הלך לישון ומיטל ואני יושבים בסלון ביחד על הספה. אני לוקח את האייפד וחוזר לעיסוקי. אחרי כמה דקות מיטל שואלת מה עם הסרט שהבטחתי. אני שקוע באייפד.

"אתה עובד?"

"הא…אה..לא, לא בדיוק"

"לא אמרנו שרואים סרט?"

"אה…כן, כן…רגע"

"אתה משחק פיפא?"

"לא"

"אתה משחק פיפא"

"לא אני לא"

"אני רואה שאתה משחק פיפא"

"לא את לא"

"אתה עם מבט מזוגג וחצי לשון בחוץ ואני רואה את המסך"

"לא את לא"

"על ילד בן שנתיים לא עבד הג'דיי-שקר שלך" חוטפת לי את האייפד מהיד "תעשה הליכת פיל למטבח תדליק את האור והקומקום, תעשה לנו קפה ובוא לראות סרט. אם עוד תרצה את האייפד אח"כ תקבל"

"טוב, רוצה לראות מלחמת הכוכבים?"

"לא אוהבת"

"כן, את כן…"

צעצוע של סיפור (קצר)

Sheep_in_the_big_city_by_L0kii

סבא קנה לעומרי צעצוע חדש- פאזל חיות משק.

מדובר על פאזל מעץ שהילד צריך להתאים את החיה למקומה. מתחת לכל חיה יש חיישן אור. כאשר שמים חיה במקומה החיישן קולט שאין אור ואז יוצא קול של אותה חיה שהכנסת למקום. וכך הציפור מצייצת, הכלב נובח והחמור עושה את הזה שחמור עושה.
עומרי בשלב בחיים שהוא מתלבט מה להיות כשיגדל ונראה שכרגע הוא רוצה להיות מודד מוסמך-אלה שעומדים ברחוב עם טלסקופ מוזר על רגל אחד ומישהו שמנפנף להם מהצד השני.

לעומרי עוד אין את הציוד למדוד את המרחק אז הוא פשוט זורק משהו ואז מחשב את המשקל לעומת עוצמת הזריקה כפול הזמן שלוקח לי למצוא את זה מתחת לספה אם בכלל.
בקיצור, חיית המשק הראשונה לקפח את חייה היתה הכבשה, השם יקום דמה.

בהתחלה לא שמתי לב בכלל שהיא נעלמה.

ערב אחד, כשמיטל היתה בחו״ל, אחרי המקלחת וההרדמה, סידרתי קצת והתיישבתי בסלון. פתאום אני שומע קול עמום ״מהההה….מהההה״.  בהתחלה התעלמתי אבל הקול המשיך "מהההה…..מההההה".
עכשיו זה ישמע טיפשי אני יודע, אבל אני שיערתי שזה בא מבחוץ. אני אמנם גר בצד הטוב של יפו אבל בכל זאת…יפו, עז או כבשה ברחוב לא נשמע לי בלתי סביר בעליל. זה גם היה צליל עמום שלא נשמע כאילו הגיע מתוך הבית.
תכלס עבר כמעט שבוע של פעייה (הקול שעושה הכבשה) לפני שקלטתי שזה בא מהבית. את האמת? לא אני קלטתי. מיטל חזרה מחו"ל ובפעייה הראשונה שנשמעה היא שאלה אם נאבד חלק בפאזל.
בגלל שלא היתה כבשה בחור של הכבשה, כל פעם שהיה פחות אור או שמשהו היה מונח על הפאזל החיישן קלט שחושך והפעיל את הצליל.
כיום אני יכול לומר בצער שכל חיות המשק אינן איתנו עוד. חלקן כנראה נמצאות בפינות שונות ונסתרות בבית וחלקן אולי אפילו מצאו את סופן בצניחה חופשית מהמרפסת. אבל יש משהו נחמד בזה שכשהולכים לישון בלילה ומכבים את האור אז החמור, הכלב, התרנגולת הכבשה והפרה אומרות לנו לילה טוב ומהצלילים בבית אפשר לחשוב שאנחנו חיים בכפר.

Belly-button

0252d9a1b9da2a73738f2607ab550046
עומרי קיבל את משחק המחשב הראשון שלו.
יותר נכון אני קיבלתי את משחק המחשב הראשון שלו.
מיטל התנגדה. לילד יש מספיק מסכים מרצדים מול העיניים.
אולי עדיף שתצא איתו החוצה לשחק בגן שעשועים.
זה לא שהלכתי בכוונה נגדה וקניתי את המשחק, זכיתי בו.
למרבה האירוניה זכיתי בו בטורניר פיפא, שזה משחק מחשב שלי שגם אותו מיטל לא אוהבת.
אז אם כבר המשחק בבית חבל שלא נשחק.
מיטל ביקשה שאבדוק אותו לפני, שנראה שמתאים וכאלה.
בדקתי. מתאים. כאלה. יאללה משחקים.
יום שלישי אוסף את עומרי מהגן. מגיעים הביתה, חטיף של אחה״צ ויאללה למשחק.
מי צריך גן שעשועים כשיש משחק מחשב חדש.
מושיב את עומרי במרכז הסלון והולך להביא את המשחק.
עומרי משחק עם הפופיק שלו בנתיים.
מוציא את הקופסא. הילד מתעניין. הילד אוהב קופסאות. הוא אפילו מפסיק לרגע להתפעל מהפופיק של עצמו ומרים מבט.
מתוך הקופסא אני מוציא מעין מקלדת שמתחברת למחשב ועליה ארבעה כפתורים גדולים- צהוב, אדום, כחול וירוק.
עומרי מכסה את הפופיק, זה סימן שהוא מתעניין.
עכשיו אני מביא את המחשב הנייד, מניח על הרצפה ופותח.
אם יש דבר בעולם שעומרי אוהב יותר מהפופיק שלו (באמת, לילד יש פטיש פופיק) זה מסכים מרצדים וכפתורים.
עכשיו הוא כבר שועט לכיווני על ארבע בנחישות. מפלס דרכו בין ערימות של לגו ג׳מבו ומתיישב.
טוב, מתחילים לשחק. זהו שלא. צריך להתקין משחק ולמלא פרטים ולחכות לטעינה.
עומרי מאבד עניין מהר וחוזר לכפתור האהוב עליו – הפופיק שלו.
זהו! הצלחתי. מתיישבים מול המחשב. עומרי מתרגש. יש מלא משחקים לבחור.
נראים קשים קצת המשחקים…
לא נורא, בוחרים באחד.
יש דבורה נחמדה שמסבירה את החוקים.
דבורה נחמדה, כמו הוראות הרכבה של איקה, אני אפנה אליך כשאני אסתבך!
בוחרים משחק עם טבעות בצבעים וגדלים שונים שצריך למקם על עמוד.
עומרי מתחיל ללחוץ על הכפתור האדום. 'בללולופ' טעות, נסה שוב – אומרת הדבורה.
לוחץ על הצהוב. 'בללולופ' טעות, נסה שוב.
לוחץ על האדום שוב. שוב טעות.
אני מראה לו איך ולוחץ על הכחול. 'דינג דינג' הצלחת!
עומרי לוחץ על האדום. טעות. לוחץ על האדום. טעות. לוחץ על האדום טעות.
אני שוב מראה לו ולוחץ על הירוק. 'דינג דינג' הצלחת! אני לא אשקר, זה מספק.
עומרי לוחץ על האדום. טעות. אדום אדום אדום אדום אדוווווווווווווום.
'בזזזז בזזזז' על המסך מופיע סימן עצור וצלילי מצוקה.
עומרי להרגע בבקשה. בעדינות.
אני לוחץ על צהוב. 'דינג דינג' הצלחת!
עומרי לוחץ על הצהוב. טעות.
אני לוחץ על אדום. 'דינג דינג' הצלחת! המשחק נגמר.
בוא ננסה שוב.
המשחק מתחיל עומרי לוחץ על אדום. 'בללולופ' טעות. לוחץ על אדום. טעות.
אדום אדום צהוב אדום ירוק צהוב ירוק אדום אדוווווווום צהוווווווב 'בזזזזז בזזזזזז' אדום אדום אדום אדום בזזזז אדום צהוווווווווב g f x u I enter delete delet.
דופק על המקלדת בעצבים, היא עפה, המשחק נסגר והמקלדת הרגילה חשופה.
חלונות נפתחים ונסגרים. מחשב עושה צלילי מצוקה.
די!!! זהו עומרי, לא משחקים. זה מחשב של אבא ואתה הורס. מספיק!
עומרי יושב מולי, מסתכל עלי ספק מבוהל ספק מופתע.
המקלדת מנותקת מהמחשב זרוקה בצד.
המחשב עושה קולות של אחרי מלחמה.
אני מתבאס שעומרי לא נהנה מהמשחק.
יושבים בסלון ומסתכלים אחד על השני.
עומרי מתקרב אלי, מרים לי את החולצה ולוחץ לי על הפופיק.
דינג דינג! הצלחת!
יאללה ילד, בוא נצא לגן שעשועים.