כאב טרי (יחסית) אני עובר כל הזמן שיעורים. כל הזמן לומד דברים חדשים. לפעמים אני לומד את אותו שיעור כמה פעמים. כנראה בגלל שאני לומד כליום משהו חדש אני שוכח משהו ישן. אין מספיק מקום בקופסא כנראה. שבוע שעבר עומרי העביר לי בפעם המי-יודע-כמה את השיעור על צניעות.

ניסינו לקבוע מפגש של כל החברה בחיפה. זה לא קל כמו פעם. לכולם יש ילדים. לחלקם אפילו כפול ילדים ממני. אז הודעתי שבוע מראש בקבוצת 'וואטס אפ' של החברים ( בימים כתיקונם משמשת בעיקר כפלטפורמה לקיטורים על מכבי חיפה) שאכבד את העיר בנוכחותי בסופ״ש וסגרנו על יום שבת בבוקר ביערות הכרמל.

יום שישי הגיע ועומרי, כמובן, עם חום. הערכת מצב קצרה וההחלטה נופלת- חוזרים הביתה.

עולה בוואטס-אפ ומעדכן את כולם על הברז שאנחנו דופקים ומתנצל. אז אני מגלה שאני לא לבד. כמעט כל החברה עברו שבוע של לילות לבנים של חום, שיניים ושלשולים. ישר התפתחה התכתבות קולחת על כמה הלילה היה קשה וסוג של תחרות על מי ישן פחות ומי סובל יותר. קצת כמו הסצנה שמל גיבסון ורנה רוסו משווים צלקות ב'נשק קטלני 3' רק עם טון יותר בכייני ורחמים עצמיים.

עומרי, למרות החום, דווקא ישן כל הלילה ואני עוד התעוררתי בעשר בבוקר כי זה התור שלי ליקיצה טבעית בסופ"ש. כמובן שלא התאפקתי והתחלתי לתפוס עליהם תחת. כשהציעו לנסות להפגש בכל זאת אני חושב שהמילים המדויקות שלי היו שאני "מוותר על מפגש של מושבת חיידקים וחבורה של כוסיות שרבים מי ישן פחות". בבוקר למחרת הגדלתי ועשיתי כשעניתי שישנתי "בנזונה" בתגובה לאחד החברה שסיפר על הלילה הקשה שעבר.

כל זה כנראה לא חמק מהרדאר של מורי החדש לחיים, (בן השנה וחצי) עומרי .

הלילה שבין שבת לראשון עבר סבבה. עומרי הבריא. בשני בערב השכבתי אותו לישון והוא נרדם בקלות. אחרי כמה שעות גם אני ומיטל הלכנו לישון. הייתי בשלב הזה שמרגישים את השינה נופלת עליך ו…"אבא? אבא? אבא?". זו הקריאה החדשה. הוא כבר לא צועק. הוא שואל. אבא? אתה נמצא? אתה יכול לגשת אלי בבקשה? יש לי איזה עניין. (הוא רק אומר את המילה אבא, השאר זה אינטרפטציה שלי.)

אני קם אליו. הוא בוכה קצת. אני מלטף והוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, עוד לא נכנס למיטה, בכי. חוזר לחדר שלו. מלטף, מדבר ומרגיע. הוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, נשכב במיטה, מחכה כמה דקות, יש שקט, עוצם עיניים. "אאאההההבבבאא" בכי גדול. אני רץ לחדר שלו. עומרי עומד במיטה מסתכל עלי. אני מסתכל עליו חזרה ומבקש שיחזור לישון. הוא בתגובה זורק מוצץ על הרצפה. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עלי חזרה ונותן בי את המבט שאומר "נו, אתה מתכוון להרים לי את זה. ביייץ'?". אני מרים ומחזיר לו. עכשיו הוא מסתכל לי בלבן של העין, מחייך וזורק את עצמו אחורה ודופק את הראש בשלבי המיטה. בכי היסטרי. לוקח אותו על הידיים. עשר דקות הוא נרגע וחוזר למיטה.

ככה זה המשיך שעות, כאילו הילד תכנן את כל הקטע הזה לפרטי פרטים.

 הוא נתן לי להכנס למיטה, להתחמם בפוך, רק אז בוכה ונרגע מיד כשאני בא או שהוא רק נותן לי לצאת מהחדר וקורא לי שוב. כל פעם שאני איתו בחדר הוא עושה לי תרגיל שונה. פעם הוא חמוד וממלמל בערנות ופעם זורק את עצמו מצד לצד ובוכה. זה מרגיש שהוא עושה לי משחקים פסיכולוגים של שוטר טוב ושוטר רע. ומה שנקרא בלעז 'מיינד פאק'.

נשבע שבאחת הפעמים שעזבתי את החדר שלו, במחשבה שהוא כבר נרדם, זה היה נשמע כאילו הוא מצחקק.

בפעם העשירית או יותר נשברתי. נכנסתי אליו לחדר וירדתי על ברכי. התחננתי, די! הבטחתי שלמדתי את הלקח, שאכבד את חברי טרוטי העיניים, שאגלה אמפטיה, שאחזק ויעודד את מחוסרי השינה, שלעולם לא אזכיר את העובדה שישן יותר מארבע שעות רצוף ושרק יתן לי לישון.

עומרי הביט בי בעניים של זקן סיני חכם, חיכה כמה שניות, התעטש עלי, נשכב במיטה וחזר לישון.

בבוקר התעוררתי קצת עייף, עם תובנה חדשה\ישנה ואף סתום.