לא זה לא…

Konrad Kirpluk / Via behance.net

שעת ערב, אני חוזר מהעבודה. מיטל ועומרי כבר יושבים לאכול ארוחת ערב. עומרי קורא לי בשמחה ואני עושה לו את מופע הריקוד המסורתי כשאני בא הביתה, קורע אותו מצחוק, ומתיישב איתם לאכול. בשלב מסויים אני נזכר ששכחתי לכבות משהו במחשב בעבודה. יש לי אפליקציה באייפד שמאפשרת לי לשלוט במחשב אז אני רץ למקום המסתור של האייפד על המדף, למרות האיסור על אייפד בזמן האוכל, במחשבה שעומרי עסוק באוכל ולא ישים לב. אני גם משאיר אותו על המדף ככה שלא רואים את האייפד ממש.

איך שאני מתקרב למדף עומרי עוזב את כל מה שיש לו ביד (ובזמן האוכל יש לו מלא דברים בידיים) ומסתובב אלי. "אבא? אייפד?". אני מסתובב אליו כמו גנב בדירה שנדלק בה האור פתאום ורואה אותו מסתכל עלי בחיוך ומצביע "אבא? אייפד?" ואת מיטל מסתכלת עלי במבט ה"יופי אבא…אייפד".  אני מחזיר למיטל את מבט ה "שתי דקות ואני מסיים"  וממשיך עם האייפד.

"אבא? אייפד?".

"לא עומרי, זה לא אייפד". אני מסתיר את המכשיר אבל המבט שלי עדיין במסך.

"כן אבא, אייפד". עומרי מתעקש

"לא זה לא עומרי".

"כן…כן… אבא. אייפד".

"לא, זה לא אייפד"

"מאמי" מיטל קוטעת את השיחה העמוקה. "הילד קולט אותך, אל תשקר לו".

"אני לא משקר לו."

"באמת? אתה מתעסק עם האייפד ואומר לא שזה לא אייפד"

"אני לא משקר, זה הג'דיי-מיינד-טריק". (jedi mind trick)

"המה-מיינד-טריק?".

"ג'דיי".

"מה? זה נקרא לשקר".

"לא זה לא".

"שקר זה שקר"

"לא זה לא"

"עלי הקקה מיינד-טריק שלך לא עובד".

"כן, הוא כן עובד".

"דייי!"

"אבאאא…אייפדדדד!"

"את חושבת שאת יכולה לעשות את זה אחרת?"

"לתקן את הטעות שלך אתה מתכוון? כן בוא תראה"

מיטל מסובבת את עומרי אליה ופונה אליו בקול רך ונעים אבל גם אסרטיבי וממוקד ומתחילה להסביר לו שעכשיו אנחנו אוכלים ארוחת ערב ובזמן שאוכלים לא משחקים עם האייפד. לכל דבר יש זמן. אחרי האוכל נלך להתקלח ואז לישון. היא הסבירה לו שאת עשר דקות האייפד היומיות שלו הוא יקבל כבר מחר.

עומרי נראה מאוד מרוכז במה שמיטל הסבירה לו ואני ניצלתי את הריכוז שלו כדי להתרחק מהאייפד ולחזור לשבת איתם בשולחן. עומרי חיכה בסבלנות שמיטל תסיים ואז פנה אליה באותו טון רך ונעים אבל אסרטיבי וממוקד "מאמי (ככה הוא אומר אמא), כן…" מסתובב חזרה אלי "אבא? אייפד? כן, אייפד".

מיטל מסובבת אותו חזרה אליה "עומרי, אנחנו לא משחקים עם האייפד עכשיו. אנחנו אוכלים"

"מאמי? אייפד? כן. אייפד. אייפד מאמי"

"עכשיו אוכלים. היה לך מספיק אייפד היום"

"מאמי? ביי (הוא מנפנף לה לשלום ממש). אבא. אייפד"

"לא!"

עכשיו עומרי כבר נכנס לטנטרום אייפד. לא בכי הסטרי אבל התבכיינות. "אייפד אייפד אבא אייפד מאמי אבא אייפד אייפד".

"עומצ'וק, בסדר. תאכל ונלך לאייפד"

"אייפד מאמי?"

"כן. תאכל הכל ואז לפני המקלחת אייפד"

"זהו נשברת?" אני שואל

"לא. לא נשברתי. הוא לא יקבל את האייפד" עכשיו אנחנו כבר מדברים באנגלית

"מה? וזה לא נקרא לשקר?"

"לא. אני אתן לו את האייפד אחרי האוכל אם הוא עדיין ירצה"

"אז כן נשברת. הוא יקבל את האייפד אחרי האוכל"

"הוא כבר לא ירצה אותו עד אז"

"אה…בטח. עומרי יוותר על האייפד. אחרי זה הוא יוותר גם על מוצץ, בקבוק וחיתול ביחד"

"בוא נראה"

עומרי חזר לאכול כאשר אני קולט אותו מידי פעם מביט לעבר המדף. כל פעם שהוא מסתכל מיטל מתחילה לדבר איתו על הגן ועל מה הם עשו היום. בין ביס לביס ותוך כדי שיחה היא דואגת גם לדבר איתו על מילים חדשות שהוא למד ומילים שהוא מכיר ואוהב (חוץ מאייפד) כמו: פילפילון, גילגול, חתולי, פופיק, אור, תנור… היא לא מרפה ממנו לרגע עד שבסוף השיחה, והארוחה, כל מה שהילד רוצה זה ללכת בהליכת פיל להדליק את האור והתנור במקלחת כדי שיוכל לראות את הפופיק שלו במראה. משם הדרך לתוך האמבטיה היתה קצרה והאייפד נשכח לגמרי.

עומרי הלך לישון ומיטל ואני יושבים בסלון ביחד על הספה. אני לוקח את האייפד וחוזר לעיסוקי. אחרי כמה דקות מיטל שואלת מה עם הסרט שהבטחתי. אני שקוע באייפד.

"אתה עובד?"

"הא…אה..לא, לא בדיוק"

"לא אמרנו שרואים סרט?"

"אה…כן, כן…רגע"

"אתה משחק פיפא?"

"לא"

"אתה משחק פיפא"

"לא אני לא"

"אני רואה שאתה משחק פיפא"

"לא את לא"

"אתה עם מבט מזוגג וחצי לשון בחוץ ואני רואה את המסך"

"לא את לא"

"על ילד בן שנתיים לא עבד הג'דיי-שקר שלך" חוטפת לי את האייפד מהיד "תעשה הליכת פיל למטבח תדליק את האור והקומקום, תעשה לנו קפה ובוא לראות סרט. אם עוד תרצה את האייפד אח"כ תקבל"

"טוב, רוצה לראות מלחמת הכוכבים?"

"לא אוהבת"

"כן, את כן…"

מודעות פרסומת

רגליים קרות

father-and-son-feet
יש בדרום יפו, לא רחוק מהגן של עומרי, מקום קטן וחמים, רך ונעים, צבעוני ומרופד. מקום בו יש שמחה וצהלה. מקום מלא באהבה וחיבוקים. מקום שכל פעם שאני נכנס אליו אני מרגיש קטן… וחסר אונים. מקום שבו פתאום מתערער לי הביטחון. מקום שבו כל צעד שלי מלווה במבטים של חשדנות. מקום שבו שופטים אותי מבלי שתהיה לי אפשרות להגן על עצמי. מקום בו אני מרגיש על המוקד בכל פעם מחדש.
המקום הזה הוא הג'ימבורי.
שלא תהיה טעות, אני דווקא אוהב להיות בג׳ימבורי. עומרי ואני מגיעים מוקדם כ״כ שאפילו האחראית (בחורה צעירה שיושבת בפינה וקוראת ספר) עוד לא מגיעה ונותנים לנו להכנס לבד.
עומרי מכין לי סלט פירות מפלסטיק במטבח בזמן שאני מתפנק לי בבריכת כדורים.
הבעיה מתחילה כשהמקום מתמלא באמהות.
תמיד כשאני לבדי בחברת אמהות אני מרגיש לא בנוח. אני בעיקר מרגיש שאני במבחן מתמיד וצריך להוכיח את עצמי. להוכיח שאני שולט בעניינים, שאני אבא מעורב, שאין משהו שאמא עושה ואני לא יכול, שאני לא גרוש או אלמן ואין לי ברירה וכשאני אגיע הביתה אני לא אשכח אותו באוטו.
אני לא באמת צריך להוכיח, בבית יודעים מה אני שווה. אבל בג׳ימבורי אני מרגיש קצת כמו הורה מחליף שצריך לדאוג שיקראו לו שוב כשההורה (אמא) האמיתי חולה.
האמא הראשונה שנכנסת תמיד מפתיעה אותי. בעיקר כי אני נהיה מנומנם קצת בחום של בריכת הכדורים. אז אני קם בבהלה, מעיף חצי מהכדורים מחוץ לבריכה ובטון חצי אמין קורא לעומרי ״אז זהו חמוד נמאס לך מהבריכה? אז גם אני אצא״. תוך שאני אוסף את הכדורים מהרצפה.
היא נותנת לי חצי חיוך שלא מצליח להסתיר שהיא חושבת שאני אדיוט. אני מתעלם וממשיך לשחק עם עומרי.
לאט לאט נכנסת עוד אמא עם ילד, עוד אחת עם ילדה ועוד אחת. כולן אומרות אחת לשניה שלום, נראה שהן מכירות ורק אני מקבל מבט בין מופתע למבוהל עם חצי חיוך קר בסופו. גבר בחברת ילדים תמיד יעורר אצלהן חשד כנראה אז אני דואג להראות שאני לא שם סתם ושאחד הילדים ממש שלי. אני גם לא שם כל שבוע (אני משתדל לגוון)  אבל אני ממש מרגיש שאני פולש להן לטריטוריה. עומדות להן בצד ובודקות אותי.
בשלב מסויים נהיה לי חם. לא מהלחץ אלה מהמזגן שמכוון על 32 מעלות! מתחיל להרגיש לי כמו בסאונה יבשה אז אני מחליט לבקש מהאחראית שתוריד קצת את הטמפרטורה. הילדים משתוללים והם עלולים להתייבש וחוצמזה זה בטח יקנה לי נקודות על הערנות והדאגה אצל הלביאות.
ההפך הגמור. זה מה שקרה כשהעזתי לפנות לאחראית ולבקש לווסת את החום. במקום להרגיש כמו זה שזכר להביא מים לסאונה הרגשתי כמו זה ששכח את המגבת. כל המבטים הופנו אלי. אחת האמהות פקדה על האחראית, בלי להתייחס אלי בכלל, שתשאיר את החום כמו שהוא.
רציתי לענות אבל מהמבטים של האחרות היה נראה שזה בדיוק מה שהן רוצות שאני יעשה אז שתקתי.
אני לא בנוי להכנס לגוב הלביאות.
בהמשך נכנסה אמא אחת שאנחנו מכירים ואחרי סבב חיבוקים ונשיקות עם הבנות היא קלטה אותי. חשבתי לעצמי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לפתח שיחה קצרה בקול רם. היא הרי רואה אותי הרבה עם עומרי ואולי היא תזרוק בטעות מילה טובה תוך כדי שיחה.
גם כאן קורה בדיוק ההפך ואחרי שלום שלום קצר היא ישר מתעניינת איך זה שאני לא בעבודה ואיפה מיטל ואם היא חולה או משהו. אני מנסה להזכיר לה שהיום יום שלישי ו…. אבל היא קוטעת אותי ושואלת אם לא קר לעומרי איך שהוא לבוש. מה…? לא…זה בסדר, אני אומר, החום האבהי שלי מספיק לו, זה ומזגן על מצב צלייה מעל הראש שלו! החזרתי לה חצי חיוך וחזרתי לשחק עם עומרי בפינה.
הבאה להכנס היתה אמא לשלושה. כמספר הילדים כך גם מיקומה בהיררכיית הג׳ימבורי. נראה שהאמהות האחרות אומרות לה שלום ביראת כבוד. ככה זה בארץ, אצלנו פז״ם זה הכל. אנחנו תופסים תחת על זה שעלה תחנה אחרינו באוטובוס אז שלושה ילדים?
היא משלחת את ילדיה לשחק וכשאחת הבנות מבקשת ממנה להוריד גם גרביים היא גוערת בה שאין סיכוי ושתסתכל מסביב איך כל הילדים האחרים גם עם גרביים.
הילדה בתגובה מצביעה על עומרי שחולף על פניה ללא גרביים ומכנס מופשל. המבט הכועס שלה מופנה מיד אלי אפילו שאני לא ליד הילד. למה ישר עלי? אני חושב לעצמי בזמן שאני דוחף את הגרביים שבידי לכיס האחורי. בנתיים עומרי מסגיר אותי כשהוא רץ אלי עם בננה מפלסטיק ביד וצועק אבא ננה אבא ננה.
הגברת ניגשת אלי ובנסיון להשמע דואגת אך לא מתנשאת שואלת אותי אם "לא חבל שהילד יתקרר?"
מבלי להתחשב בהיררכיה ובהשלכות אני מחליט לענות לה ש"ילדים לא מתקררים מרגליים חשופות."
היא נראתה מופתעת ונראה לי שלא מהתשובה אלה מעצם זה שעניתי לה בכלל ולא הסכמתי ישר.
"אתה רואה כאן עוד אמהות שנותנות לילדים שלהם להסתובב בלי גרביים?"
"לא אז?"
"אני לא יודעת מה אמא שלך סיפרה לך אבל אני אמא לשלושה. אני וכל האמהות פה יודעות שילד יחף מתקרר."
"אז אני אבא לאחד, דוד לארבעה, אח לשניים ומי שאמר לי את זה זו לא אמא שלי אלה סבא שלי, רופא ילדים. אז תודה אבל אני אקח את הסיכון."
 לפני שהיא מספיקה לענות הטלפון שלי מצלצל, אני אומר סליחה ועונה תוך שאני מרים את עומרי ביד אחת וביד השניה אני אוסף את כל החפצים שלו ומלביש לו מעיל. נראה שהיא מחכה שאני אסיים אבל אני ממשיך בקול מאוד רם לטלפון ״אני לא יכול לטפל בזה…יום שלישי היום…אז זה אומר שאני עם הילד…אז תסדרו עם זה לבד ואני אטפל בזה מחר בבוקר….לא…לא…אז תגיד לו שיתמודד…סליחה לא… אז תגיד לסינים שאני עם הילד״. אני עושה עצמי מנתק בדרכי החוצה ומרגיש שכל העניים נשואות אלי בהערצה (או תמיהה).
רק כשאנחנו כבר בחוץ ורחוקים מספיק מהג׳ימבורי אני משתתק. מהטלפון עונה לי מיטל.
״מה? סינים? מאמי? על מה אתה מדבר? הכל בסדר?״
״אני בג׳ימבורי!״
״אה…הבנתי. אל תיקח אותן ללב. אתה יודע שזה מקנאה.״
״כן, אני יודע״
-פרלמנט האבות של סופר-דאד ו-Xnet
15151_10152198371739726_551574659_n

עובד לשם שינוי

מוקדש לדודה יפית האהובה (מזל טוב)

מוקדש לדודה יפית האהובה (מזל טוב)

בוקר יום חול וכרגיל אני מתעורר מוקדם מידי. ככה זה, השעון הביולוגי שלי לא מאפשר לי לישון אז אני קם ולוקח את השעון הביולוגי איתי למקלחת, מחליף לו חיתול ובגדים, מאכיל אותו ושם אותו בגן.

אחרי זה אני נוסע לעבודה שם אני מבלה ברוב המקרים עד שש בערב. יום אחד בשבוע אני יוצא מוקדם כדי לקחת את עומרי מהגן ועוד יום פה – יום שם אני לוקח חופשים בגלל חגים ומחלות. חוצמזה באמת רוב השבוע אני שם עד שש.

בצהריים אני מקבל טלפון ממיטל. אחותה, יפית, ילדה! היא צריכה להגיע לבית חולים אבל אין לנו סידור לעומרי ואני כבר לקחתי יום קצר אתמול.

לא נורא, אני אומר, אני אצא גם היום מוקדם מהעבודה ואקח אותו מהגן. לכי תהי עם אחותך.

הולך למשרד של הבוסית שלי להודיע לה שאני צריך לזוז. נכנס בנונשלנטיות למשרד ומודיע שאני יוצא עוד שעתיים.

-אני חייב לצאת מוקדם היום. אחות של מיטל ילדה והיא חייבת… ולעומרי אין… ואני צריך… וזהו…יאללה בי.

לרוב לא צריך הרבה יותר מההסבר הקצר הזה אבל הפעם הוא לא הניח את דעתה של מי שמשלמת לי משכורת.

-"תגיד אתה לא חושב שזה קצת מוגזם?"

-מה?

-"זה לא שהיא יולדת, זו אחותה."

-זה מצב מורכב (זה באמת היה מצב מורכב אבל זה לא המקום לפרט)

-"טוב אבל אתה מחסיר יותר מידי ימי עבודה מעבר ליום הקצר שלך."

– יש בעיה עם התפוקה שלי? אני הרי עומד בכל הדד-ליינים שלי תמיד ואפילו יום לפני.

– "נכון אבל אתה לא פה."

– אני לא פה פיזית. בראש אני עובד כל הזמן. באמת אבל, יש לי ילד וזה דורש ממני להחסיר לפעמים. את גם לא משלמת לי על הימים האלה.

– "יש פה עוד אנשים עם ילדים."

– כן, ילדים זה שמחה.

– "מה זה קשור?"

– זה קשור כמו שזה קשור שיש עוד אנשים עם ילדים. אנחנו מדברים עלי ולא על אנשים אחרים. מה אני אעשה שיש חגים ומחלות ובלת״מים וצריך להישאר איתו בבית. סבא וסבתא גרים רחוק ואין לנו הרבה עזרה וזה לא שעם המשכורת שלי אני יכול להרשות לעצמי בייביסיטר כל פעם…..

יאללה, על הדרך אני מסובב את זה והופך את זה לשיחת שכר קצרה ולא רק שהיא תרד מהסיפור הזה של החיסורים אני יוצא מפה עם תוספת. ככה חשבתי אבל התשובה שלה, שכמו כל תשובה יהודית טובה הייתה בעצם שאלה, הפתיעה אותי:

-"ומה עם אשתך? היא לא לוקחת חלק בגידול הילד?"

את רצינית  שזה מה ששאלת עכשיו? – חשבתי לעצמי.

נכון, אני מחסיר יחסית הרבה. זאת אומרת, יחסית לאבא. רוב, אם לא כל, החיסורים שלי קשורים בעומרי והתפיסה בארץ אומרת שאמא תשאר בבית עם הילד או שתמצא לה משרת אם ושהיא תיקח את החופשים למיניהם ושאבא יעבוד ויביא את הכסף. זמן עם הילד כבר יהיה לי בשיחות הארוכות שלנו כשהוא מנסה לשכנע אותי שזה רעיון טוב לתת לו ולחברה שלו את האוטו לסופ"ש באילת כשיצא לרגילה.

אז את עומרי שלחנו לגן במשרה מלאה כבר בגיל שמונה חודשים כי מיטל התחילה את העסק העצמאי שלה, אני התחלתי עבודה חדשה ועומרי לא ממש מצא את עצמו עדיין אז במקום שיסתובב חסר מעש ביפו ויתדרדר לתרבות רעה החלטנו שעדיף מסגרת.

הסגרת זה עד 15:30. לי יש יום קצר אחד. יש עוד 4 ימים בשבוע. בשנה יש 76 ימי עבודה שבהם המסגרת וכל ילדי ישראל בחופש. אנחנו גם הגדלנו לעשות ושלחנו אותו לגן מעורב (לא מאידאולוגיה מדינית חברתית אלא אידאולוגיה כלכלית\מקצועית- היה זול יותר פלוס הגננת הכי טובה בארץ) מה שאומר שחוגגים את החגים של כולם. למרות שנראה שחופשות החגים זו המצאה יהודית. כל השאר עובדים ברוב החגים שלהם.

נוריד מזה 10 ימי חופש שמגיעים לי בחוק ונשארתי עם 66 ימים שמתוכם אני לוקח על עצמי בין 5 ל 10 ימים בהודעה מראש (על חשבוני!), דודה יפית הייתה לוקחת כמה ימים, סבא וסבתא ביחד לוקחים 10 נגיד. זה משאיר חודש! מי איתו בחודש הזה? מיטל!

ואחרי שהוא כבר חוזר מחופש הוא נהיה חולה לעוד איזה יומיים שלושה. הילד מחוסן אבל לא חסין. חלק נכבד מהמשכורת שלי בעצם הולך על זה שהילד יישב בבית כי כשהמסגרת כבר כן פעילה היא הופכת למושבת חיידקים גדולה עם כל הילדים הדביקים והמשתעלים של יפו שמלקקים קוביות מהרצפה ומחליפים ביניהם מחלות כמו בצלחת פטרי. אז מיטל יושבת איתו בבית יום אחד. איזה ילד חולה יום אחד? וגם אם כן אז בגן, שמשם הוא הביא את החיידקים מלכתחילה, מבקשים שישאר עוד 24 שעות בבית להבריא לגמרי. השעתיים הראשונות מתוכם זה בדיוק הזמן שהיה חסר למיטל להידבק!

אז לשאלתך, כן יש לה איזשהו חלק בגידול…..

טוב, חלק קטן מהדברים באמת אמרתי לה אבל רובם היו חלק מהשיחה החוזרת שלנו שהתקיימה רק אצלי בראש ושם הייתי חד וחריף והשארתי אותה ללא מילים וקיבלתי העלאה, קידום ועוד יום קצר אבל סירבתי כי בעצם זכיתי בלוטו ועכשיו אני יכול לעשות מה שאני אוהב ולא לרדוף אחרי הכסף….

ובמציאות אמרתי 'בסדר אני אשתדל', חזרתי למשרד שלי וחשבתי לעצמי שהשאלה הזאת היתה מוזרה, לא במקום, לא מחוברת למציאות אבל גם הייתי די מרוצה שעוד מישהו חוץ ממיטל שם לב לכמות הזמן שאני בעצם משקיע בילד שלי…