פעם ראשונה

411ced47f145ab3b70d25a0d5bc4afff

 יש לנו גן שעשועים קטן ליד הבית. אני ועומרי אוהבים ללכת אליו לפעמים. לא גן מפואר. צנוע יחסית. שלוש  מגלשות, שתי נדנדות, ומעין בית פטריה שאפשר לשבת בתוכו.                                                     עומרי הכי בעניין של המגלשה הקטנה. רוב הביקור שלנו סובב אותה. הוא בעיקר עולה אותה בכיוון  ההפוך. מלמטה למעלה.                                                                                                        הגננת שלו אמרה לי פעם שזה בגלל שהוא ילד מיוחד שעושה דברים אחרת.                                          אני אומר שזה בגלל שהוא קטן מידי בכדי לעלות על הסולם.                                                        עומרי באמת מיוחד, בזה היא צודקת, אבל זה לא נראה לי מה שמייחד אותו.

 הסיבה האמיתית שהוא מעדיף לעלות מאשר להתגלש היא שהוא לא ממש מצליח להתגלש אף פעם.    עד לא מזמן היה קיץ ועומרי הסתובב עם מכנס קצר ובלי גרביים ומסתבר שחיכוך של העור החשוף  במגלשה לא מאפשר התגלשות. הוא היה גורר את עצמו עד לאמצע המגלשה שם היה נתקע ומתבאס.      ככה קרה שבזמן שכל הילדים מתגלשים רגיל עומרי עולה על המגלשה מלמטה ומפריע למי שמגיע  מלמעלה.                                                                                                                                אני משתדל מצד אחד לעצור ילדים מלהתגלש עליו ומצד שני להרים אותו באויר רגע לפני שמתגלשים עליו.

 אחה"צ חורפי אחד הביא איתו רוח קרירה של הזדמנות חדשה. היום לראשונה נתגלש, החלטתי.            הנחתי שמאחר ועכשיו עומרי לבוש מכף רגל ועד ראש ללא טפח חשוף אחד, רמת החיכוך עם המגלשה  תרד פלאים וסוף סוף בני בכורי, בבת עיני, יצליח לראשונה בחייו להתגלש.                                          בי אחזה ההתרגשות. עכשיו רק נותר לשכנע את עומרי להתרגש איתי. הרי נסיון חייו לימד אותו רק  אכזבה מנסיונות ההתגלשות.

 הגענו אל הגן ועומרי רץ למגלשה שלו והתחיל לטפס. אני רץ אחריו ושואל אותו אם הוא רוצה לנסות  להתגלש.                                                                                                                                  כל השיכנועים שלי וההתלהבות הגלויה נענו במשיכת כתפיים, התעלמות והמשך טיפוס. הילד איבד אמון  בכוח הכבידה.

 בנתיים בקצה השני של הגן נכנסים בשער שני ילדים, אח ואחות, ועושים דרכם למגלשה.                        הוא ילד בלונדיני חמוד אבל קצת באטרף, מתרוצץ עם ידיים באויר ושאגות כאילו עכשיו קיבל עירוי טרופית  לורידים. עוצר רק כדי לעדכן את הנוכחים מה הוא עושה עכשיו "ברררראההה בררראהה, אני הולך  להתגלש!"                                                                                                                                אחותו, דומה לו, בתוספת משקפיים עבים נורא משתרכת אחריו ברגליים כושלות נתקעת בכל עצם וילד  שנקרים בדרכה. כל נפילה שלה הופכת לדרמה של בכי בזמן שאחיה רץ לטפל בה ולהרים אותה חזרה על  הרגליים.

עד שהקרקס הנודד של האחים מצליח למצוא דרכו למגלשה עומרי כבר מגיע למעלה המגלשה ומבקש שאני אוריד אותו מהצד של הסולם.                                                                                                   אני מנסה שוב לשכנע אותו לרדת דרך המגלשה אבל הוא לא מעוניין אז אני מוריד אותו לסיבוב נוסף.

בנתיים השד הטזמני השואג כבר הגיע למגלשה והתחיל לטפס בסולם, עומרי בתחילת הטיפוס מהצד השני והאחות רצה לכיוון עד שנשמע בום גדול ובכי שמבשרים שהיא נכנסה בעמוד של הנדנדות בדרך.     "ברררראאההה, אני בא, בראאאה, חכי". תוך שניה הפסיכופט הקטן כבר במורד המגלשה עם הפנים קדימה בדרך לעזור לאחותו. אני מרים את עומרי בשניה האחרונה ומונע התנגשות.

 המהומה ליד עמוד הנדנדות נותנת לעומרי כמה דקות שקט והוא חוזר לטפס במעלה המגלשה כאילו  כלום  לא קרה.                                                                                                                              הוא מגיע שוב לפסגת המגלשה ועושה דרכו לסולם כדי שאני אוריד אותו חזרה. "ברררראההה, אני עולה,  בררררראה". בלי ששמנו לב הפצצת אנרגיה סיים לטפל באחותו והוא כבר עולה בסולם.

  עומרי נלחץ קצת מהאינטנסיביות של הילד ללא הפסקה הזה, מסתובב אחורה ועושה דרכו חזרה לכיוון     המגלשה ומתיישב בקצה שלה.                                                                                                      הילד אטרף כבר עומד מאחורי עומרי בחוסר סבלנות. "ברררראההה, נו, תתגלש, ברררראהההה".       אני לא יודע מה פשר השאגה אבל נראה שהיא עוזרת לו לשחרר את המילים או משהו.                     עומרי נלחץ ממנו ורוצה להסתובב. ״ברררראההה תתגלש זה כיף!״.                                               אני בקצה קורא לו לבוא. עומרי חושש. הילד מאחוריו כבר תכף מפרכס מזה שהפסקנו לו את התנועה.  "ברררררראאאאאאההההה"

  בנתיים האחות מגיעה מהצד, נכנסת עם הראש במגלשה ונופלת אחורה.                                  ״ברררראההה תיזהרי אני בא״. עכשיו הוא כבר לחוץ לרדת לטפל באחותו.                                       היא שוכבת על הרצפה בוכה. הוא מחפש דרך לעקוף את עומרי. אני לא מתערב.                                   כל הסיטואציה לא נראית לעומרי. עכשיו הוא רק מחפש דרך להתרחק מילד הפלא מאחוריו.                     בתנועות של גרירת ישבן הוא מתחיל להתקדם לכיווני, או יותר נכון להתרחק מכיוונו כשהוא מביט מאחוריו   בחשש.                                                                                                                                   בלי לשים לב עומרי מגיע לשיפוע ו…ווווווושששש….שיער מתבדר ברוח, ידיים מונפות אינסנקטיבית באויר ומבט מפוחד שהופך בבת אחת לחיוך גדול נמרח על פנים. עומרי מתגלש במהירות עד למטה.             בקצה אני תופס אותו, הוא צוחק, מבסוט עד השמיים ואני מאושר שהילד התגלש כמו שצריך סופסוף.   ככה יושבים שנינו בתחתית המגלשה מבסוטים…"ברררראאאאהההה" בשניה האחרונה מרים את עומרי, ילד טרפת מתגלש ומגיע אל אחותו הבוכיה ועומרי צועק "אאאאאוווופפפפם" (עוד פעם).

מודעות פרסומת

רגליים קרות

father-and-son-feet
יש בדרום יפו, לא רחוק מהגן של עומרי, מקום קטן וחמים, רך ונעים, צבעוני ומרופד. מקום בו יש שמחה וצהלה. מקום מלא באהבה וחיבוקים. מקום שכל פעם שאני נכנס אליו אני מרגיש קטן… וחסר אונים. מקום שבו פתאום מתערער לי הביטחון. מקום שבו כל צעד שלי מלווה במבטים של חשדנות. מקום שבו שופטים אותי מבלי שתהיה לי אפשרות להגן על עצמי. מקום בו אני מרגיש על המוקד בכל פעם מחדש.
המקום הזה הוא הג'ימבורי.
שלא תהיה טעות, אני דווקא אוהב להיות בג׳ימבורי. עומרי ואני מגיעים מוקדם כ״כ שאפילו האחראית (בחורה צעירה שיושבת בפינה וקוראת ספר) עוד לא מגיעה ונותנים לנו להכנס לבד.
עומרי מכין לי סלט פירות מפלסטיק במטבח בזמן שאני מתפנק לי בבריכת כדורים.
הבעיה מתחילה כשהמקום מתמלא באמהות.
תמיד כשאני לבדי בחברת אמהות אני מרגיש לא בנוח. אני בעיקר מרגיש שאני במבחן מתמיד וצריך להוכיח את עצמי. להוכיח שאני שולט בעניינים, שאני אבא מעורב, שאין משהו שאמא עושה ואני לא יכול, שאני לא גרוש או אלמן ואין לי ברירה וכשאני אגיע הביתה אני לא אשכח אותו באוטו.
אני לא באמת צריך להוכיח, בבית יודעים מה אני שווה. אבל בג׳ימבורי אני מרגיש קצת כמו הורה מחליף שצריך לדאוג שיקראו לו שוב כשההורה (אמא) האמיתי חולה.
האמא הראשונה שנכנסת תמיד מפתיעה אותי. בעיקר כי אני נהיה מנומנם קצת בחום של בריכת הכדורים. אז אני קם בבהלה, מעיף חצי מהכדורים מחוץ לבריכה ובטון חצי אמין קורא לעומרי ״אז זהו חמוד נמאס לך מהבריכה? אז גם אני אצא״. תוך שאני אוסף את הכדורים מהרצפה.
היא נותנת לי חצי חיוך שלא מצליח להסתיר שהיא חושבת שאני אדיוט. אני מתעלם וממשיך לשחק עם עומרי.
לאט לאט נכנסת עוד אמא עם ילד, עוד אחת עם ילדה ועוד אחת. כולן אומרות אחת לשניה שלום, נראה שהן מכירות ורק אני מקבל מבט בין מופתע למבוהל עם חצי חיוך קר בסופו. גבר בחברת ילדים תמיד יעורר אצלהן חשד כנראה אז אני דואג להראות שאני לא שם סתם ושאחד הילדים ממש שלי. אני גם לא שם כל שבוע (אני משתדל לגוון)  אבל אני ממש מרגיש שאני פולש להן לטריטוריה. עומדות להן בצד ובודקות אותי.
בשלב מסויים נהיה לי חם. לא מהלחץ אלה מהמזגן שמכוון על 32 מעלות! מתחיל להרגיש לי כמו בסאונה יבשה אז אני מחליט לבקש מהאחראית שתוריד קצת את הטמפרטורה. הילדים משתוללים והם עלולים להתייבש וחוצמזה זה בטח יקנה לי נקודות על הערנות והדאגה אצל הלביאות.
ההפך הגמור. זה מה שקרה כשהעזתי לפנות לאחראית ולבקש לווסת את החום. במקום להרגיש כמו זה שזכר להביא מים לסאונה הרגשתי כמו זה ששכח את המגבת. כל המבטים הופנו אלי. אחת האמהות פקדה על האחראית, בלי להתייחס אלי בכלל, שתשאיר את החום כמו שהוא.
רציתי לענות אבל מהמבטים של האחרות היה נראה שזה בדיוק מה שהן רוצות שאני יעשה אז שתקתי.
אני לא בנוי להכנס לגוב הלביאות.
בהמשך נכנסה אמא אחת שאנחנו מכירים ואחרי סבב חיבוקים ונשיקות עם הבנות היא קלטה אותי. חשבתי לעצמי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לפתח שיחה קצרה בקול רם. היא הרי רואה אותי הרבה עם עומרי ואולי היא תזרוק בטעות מילה טובה תוך כדי שיחה.
גם כאן קורה בדיוק ההפך ואחרי שלום שלום קצר היא ישר מתעניינת איך זה שאני לא בעבודה ואיפה מיטל ואם היא חולה או משהו. אני מנסה להזכיר לה שהיום יום שלישי ו…. אבל היא קוטעת אותי ושואלת אם לא קר לעומרי איך שהוא לבוש. מה…? לא…זה בסדר, אני אומר, החום האבהי שלי מספיק לו, זה ומזגן על מצב צלייה מעל הראש שלו! החזרתי לה חצי חיוך וחזרתי לשחק עם עומרי בפינה.
הבאה להכנס היתה אמא לשלושה. כמספר הילדים כך גם מיקומה בהיררכיית הג׳ימבורי. נראה שהאמהות האחרות אומרות לה שלום ביראת כבוד. ככה זה בארץ, אצלנו פז״ם זה הכל. אנחנו תופסים תחת על זה שעלה תחנה אחרינו באוטובוס אז שלושה ילדים?
היא משלחת את ילדיה לשחק וכשאחת הבנות מבקשת ממנה להוריד גם גרביים היא גוערת בה שאין סיכוי ושתסתכל מסביב איך כל הילדים האחרים גם עם גרביים.
הילדה בתגובה מצביעה על עומרי שחולף על פניה ללא גרביים ומכנס מופשל. המבט הכועס שלה מופנה מיד אלי אפילו שאני לא ליד הילד. למה ישר עלי? אני חושב לעצמי בזמן שאני דוחף את הגרביים שבידי לכיס האחורי. בנתיים עומרי מסגיר אותי כשהוא רץ אלי עם בננה מפלסטיק ביד וצועק אבא ננה אבא ננה.
הגברת ניגשת אלי ובנסיון להשמע דואגת אך לא מתנשאת שואלת אותי אם "לא חבל שהילד יתקרר?"
מבלי להתחשב בהיררכיה ובהשלכות אני מחליט לענות לה ש"ילדים לא מתקררים מרגליים חשופות."
היא נראתה מופתעת ונראה לי שלא מהתשובה אלה מעצם זה שעניתי לה בכלל ולא הסכמתי ישר.
"אתה רואה כאן עוד אמהות שנותנות לילדים שלהם להסתובב בלי גרביים?"
"לא אז?"
"אני לא יודעת מה אמא שלך סיפרה לך אבל אני אמא לשלושה. אני וכל האמהות פה יודעות שילד יחף מתקרר."
"אז אני אבא לאחד, דוד לארבעה, אח לשניים ומי שאמר לי את זה זו לא אמא שלי אלה סבא שלי, רופא ילדים. אז תודה אבל אני אקח את הסיכון."
 לפני שהיא מספיקה לענות הטלפון שלי מצלצל, אני אומר סליחה ועונה תוך שאני מרים את עומרי ביד אחת וביד השניה אני אוסף את כל החפצים שלו ומלביש לו מעיל. נראה שהיא מחכה שאני אסיים אבל אני ממשיך בקול מאוד רם לטלפון ״אני לא יכול לטפל בזה…יום שלישי היום…אז זה אומר שאני עם הילד…אז תסדרו עם זה לבד ואני אטפל בזה מחר בבוקר….לא…לא…אז תגיד לו שיתמודד…סליחה לא… אז תגיד לסינים שאני עם הילד״. אני עושה עצמי מנתק בדרכי החוצה ומרגיש שכל העניים נשואות אלי בהערצה (או תמיהה).
רק כשאנחנו כבר בחוץ ורחוקים מספיק מהג׳ימבורי אני משתתק. מהטלפון עונה לי מיטל.
״מה? סינים? מאמי? על מה אתה מדבר? הכל בסדר?״
״אני בג׳ימבורי!״
״אה…הבנתי. אל תיקח אותן ללב. אתה יודע שזה מקנאה.״
״כן, אני יודע״
-פרלמנט האבות של סופר-דאד ו-Xnet
15151_10152198371739726_551574659_n

בגן השעשועים

af118db2e0a8b722196d498088429873

שבוע שעבר ביום הקצר שלי בעבודה לקחתי את עומרי לאחד הגנים בתל אביב.

כיליד יפו, עומרי רגיל  ללכת עם אבא בעיקר לים ליד הבית והחלטתי הפעם לקחת אותו למגרש משחקים בעיר הגדולה. מתקלחים, מתגלחים, שמים בגדים נקיים וקובעים עם חברים שגרים באבן גבירול באחד הגנים בסביבה.

עכשיו, ביפו, בים, אין הרבה אינטראקציה עם ילדים אחרים. זה לא שאין עוד ילדים בים אבל אין מתקנים שצריך להתחלק בהם. יש הרבה חול והרבה מים ואפחד לא מפריע לאפחד. מקסימום איזה כלב כמעט דורס לך את הילד בדרך לצלחת מעופפת. בכלל בחוף ביפו יש לפעמים יותר כלבים מאנשים.

באינטראקציה של כלב זר וילד שלי ההיררכיה ברורה לי לגמרי, הכלב יקבל אחת לראש לפני שמשהו יקרה לילד. גם לי (כבעלים לכלבה בעצמי) וגם לבעלים של הכלב זה ברור (לרוב).

בגן שעשועים לעומת זאת יש מלא ילדים בכל הגדלים והצורות, האינטראקציה חוגגת וההיררכיה משתוללת. מצד אחד, ברור שמבחינת כל הורה בגינה, כל ילד אחר נמצא בהיררכיה נמוכה מהילד שלו. מצד שני, אף אחד שם לא ממש מתנהג ככה כולם מאוד קורקטיים.

בגינה, כשילד דורס ילד אחר בדרך לצלחת מעופפת הוא מקבל הסבר על זהירות ומשחק יפה עם ילדים אחרים ומתנצל. ראיתי שם אפילו אמא שגרמה לשני הילדים להתנצל. למה שילד שישב בסבבה שלו יתנצל בפני איזה ילד שמנמן ולא יציב שכמעט מעך לו את הראש? אבל תכלס, ככה צריך, ילדים נו.

אז לתוך בליל האינטראקציה הזאת נכנסנו אני ועומרי.

עלינו על אחד המתקנים האלה שהם גשר עם מדרגות ומגלשות. עומרי לא מהמתגלשים הנלהבים. הוא גם עדיין לא מהמטפסים הנמרצים ולא מהזוחלים הלהוטים. עומרי הוא מהמתבוננים. תופס פינה על המתקן, צופה ולומד. אני עומד מחוץ למתקן ומתבונן עליו.

כל הזמן הזה ילדים עוברים מעליו מתחתיו ומצדדיו. הוא בשלו, מסתכל צוחק בוחן את הסביבה. אני בשלי, בעיקר דואג שלא דורכים עליו.

בשלב מסוים ניגשו אליו שני ילדים גדולים (יחסית), נראו נחמדים. הם טענו שהם אריות ואפילו הוכיחו לנו את זה ע״י נהימות ושאגות. עומרי מאוד עניין אותם והם התחילו לשאוג עליו ולעשות לו פרצופים מה שגרם לו לצחוק מאוד.

אחד האריות שרצה כנראה לראות את עומרי מקרוב שלח את הטלפיים שלו לרגל של עומרי ומשך לכיוונו. הפעולה הפשוטה הזו אומנם קירבה את הרגל שלו לאריה אבל שאר הגוף ביצע פעולה הפוכה ונזרק אחורה. הראש שלו נחבט ברצפת הברזל של הגשר (לא מצאו חומר קשה יותר למתקני ילדים?) ולא היה רחוק מלהתגלגל במדרגות על הרצפה.

אספתי את ילדי המתייפח על הידיים ופניתי לאריה. רציתי להסביר לו שעומרי עדיין קטן ושצריך לשחק איתו בעדינות. רציתי לבקש ממנו שיבקש מעומרי סליחה ושהוא לא התכוון וכל החרא הזה.

באמת שרציתי אבל במקום זה יצא לי:  ״מה אתה סתום?!? מה יש לך מי מושך ככה תינוק? זה נראה לך כמו צעצוע…? לך מפה!!״

דממה….האריה הקטן הסתכל עלי עם עיניים נוצצות ושפתיים רועדות. מהר מאוד הבנתי את עצמי וגם קלטתי שאמא לביאה בדרך. אמהות של ילדים אחרים מלחיצות אותי אז בלי לחשוב פעמיים….ברחנו. לא חזרנו.

במנוסתי חשבתי לעצמי שמצד אחד אולי קצת הגזמתי, ככה לצעוק על ילד קטן שסך הכל לא התכוון לרע. מצד שני חשבתי… לפחות הוא לא קיבל אחת לראש.

השבוע אנחנו הולכים לים, לשחק עם כלבים.

הערת שוליים

הערת שוליים 2
מכירים את התופעה הזאת שאנשים זרים ברחוב מעירים לכם על אופן השימוש שלכם בילדכם ?
"תלביש אותו, קר לו", "תפשיט אותו, חם לו", "למה אתה שם אותו במנשא הזה? הוא לא נושם!". כולם ברחוב פתאום אמא שלך.
אז אני לא הכרתי.
כלומר, לא מקרוב, רק מסיפורים של חברים ואפילו של אשתי.
אני, לא יודע איך, מעולם לא נתקלתי בשומרונים הטובים הללו.
עד לפני שבועיים בערך, באיזה יום שישי.
טיילתי לי ליד הבית עם הכלבה ביד והילד במנשא על הגב.
עשינו טיול ארוך וקצת גלשנו לשעת האוכל.
אצל עומרי שעת האוכל היא קדושה.
בנימוס של ילד חצי אשכנזי, הוא הודיע לי שהגזמתי והתחיל להתלונן קצת ולבכות.
מכיוון שעם עומרי ואוכל לא מתעסקים, שמתי פעמיי לכיוון הבית לשחוט לו איזו בננה ושיבולת שועל לארוחת צהריים.
בדרך, מאחורי, אני שומע קול שמאוד הזכיר לי מורה שהיתה לי בכיתה ז': "הילד בוכה".
בהתחלה לא התייחסתי.
מאז העצה שקיבלתי מאחי הגדול, בדרך לבקו"ם, אני לא מסתובב למישהו שצועק "חייל !", אלא אם קרא בשמי במפורש.
"הילד בוכה, אתה לא שומע ?", נשמע שוב קול של רותי המורה מאחורי.
כנגד כל האינסטינקטים שלי… הסתובבתי לראות מה העניין.
"אתה לא שומע ? הילד בוכה !" אמרה אישה חמורת סבר שהחזיקה בבעלה שנראה גם הוא קצת חמור.
"מה ?", שאלתי כאילו לא שמעתי אותה בפעמיים הקודמות.
"הילד שלך בוכה. אתה לא שומע ?", חזרה החמורה על עצמה והצביעה על הגב שלי.
"איזה ילד ?" שאלתי בתמיהה.
היא היססה רגע, כי לא הבינה ושוב הצביעה לי על הגב, "מה, מה איזה ילד ? זה !".
עכשיו היא כבר עמדה ממש לידי.
"מה…?" עשיתי את עצמי לא מבין.
היא כבר התעצבנה… "הילד ! על הגב שלך ! הוא בוכה !".
(בשלב זה, עומרי כבר הפסיק לבכות ונראה לי שגם לו כבר התחילה לעלות הסנטה מריה על המשוגעת הזו…)
הצצתי אחורה, כאילו מחפש לראות מה על הגב שלי, וכשראיתי את עומרי עשיתי עצמי נבהל,  "אוי ! איכס ! מה זה ?", התחלתי לעשות תנועות של אדם שאמרו לו שיש לו ג'וק על הגב, "מה זה ? שיט ! אוי… כמה זמן אני מסתובב עם זה על הגב… ? אוי… שיט, מה זה? אוף, עכשיו כביסה ו… אוי נו!", וככה, תוך כדי הליכה מהירה וקולות בהלה וגועל, התרחקתי מהמשוגעת והודתי לה שהעירה את תשומת ליבי לדבר הזה שנדבק לי לגב.
הספקתי רק לראות את מבטה המופתע בזמן שהתרחקתי. אולי כוונותיה היו טובות ואולי, כמו המורה שלי מכיתה ז', היא רק רצתה לגעור במישהו.
בכל מקרה אני חושב שאם זרים ברחוב לוקחים על עצמם לחנך אותי לשיטתם אז לי מותר לחנך אותם חזרה לשטותי.