השעה 18:14 בערב. אחד הדברים שאני הכי אוהב בעבודה שלי זו העובדה שבשעה הזאת אני כבר מחוץ לדלת הכניסה לבית שלי. פותח את הדלת בשקט, אני יודע שזאת השעה שעומרי מתחיל לאכול ארוחת ערב והוא בכיסא שלו עם הגב לכניסה. אני אוהב להכנס בשקט ולהפתיע אותו.
מציץ עם הראש פנימה, עמרי באמת עם הגב אלי, על הרצפה סביבו אני מזהה את מה שכנראה היתה ארוחת הערב שלו, ביד הוא מחזיק את מה שנשאר מהארוחה מאכיל את מיקה (הכלבה) ועל הראש שלו הצלחת שכנראה הכילה את הארוחה עד לא מזמן.
לידו, עם הראש בין הידיים, בוהה בנקודה דמיונית בחלל במבט מיואש – מיטל.
אני נכנס לבית וטורק אחרי את הדלת. עומרי מסתובב אלי, הפנים שלו מגואלות בפסטה, החולצה שלו ספוגה במיץ ועל השיער שלו קטשופ שנקרש – "אאאבבבאאא!!!!" הוא קורא לי בקול גדול ואני עונה לו "עעעווומממרררייי!!!". מיטל עדיין בוהה באויר, כאילו לא שמעה בכלל שנכנסתי.
"בובה? מה קורה? הכל בסדר?" אני שואל, למרות שדי ברור שלא היה פה קל עד עכשיו.
"אתה זוכר שאמרנו שהפוסט הזה שלך על כמה עומרי ילד טוב יעשה נאחס?" היא יורה, כאילו היא מממשיכה שיחה שהפסקנו לפני רגע "אז בבקשה, ככה נראית עין הרע"
"שטויות נו. אני לא מאמין בעין הרע – חוץ מבקטע של שעות שינה"
מיטל קמה מהכיסא, עכשיו אני קולט שגם היא נושאת על גופה חלקי פסטה, והולכת לכיוון האמבטיה.
"בבקשה, זה אולי לא נראה ככה אבל הילד שלך עדיין לא אכל, ז'תומרת האוכל עוד לא ממש נכנס לו לפה. אני הולכת להתקלח…בהצלחה"
נשארנו אני ועומרי במטבח. הוא מסתכל עלי ומושיט לי יד מלאה בפסטה "אבא אוכלת?". אני מניח את התיק שלי, חולץ נעליים ומפשיל שרוולים "לא. עכשיו עומרי אוכלת…אה אוכל".
לוקח כמה מגבונים לחים, ניגוב קל ברדיוס הקרוב לכיסא האוכל, קצת על הפנים, מוריד לו את הצלחת מהראש ומכין צלחת חדשה עם פסטה וירקות. עשר דקות של דיבורים על אוכל ושיכנועים קלים ואני והוא יושבים לאכול ביחד. עומרי אוכל יפה, אפילו משתמש במזלג חלק מהזמן ואני יושב מולו מתמלא בגאווה (ובעצמי) וחושב איזה אבא תותח אני.
באמת, סחתיין עלי. רבע שעה אני בבית והילד חוזר למסלולו, מתנהג למופת. איזה אבא תותח.
מה היא היתה עושה בלעדי?
מצד שני, מיטל איתו כבר משלוש אחה"צ. אלה השעות הקשות של אחרי הגן שצריך לספק לו פעילות עד שהוא מתעייף ונהיה עצבני ואז עוד צריך להאכיל אותו.
טוב, אבל אני הייתי בעבודה עד עכשיו וחזרתי ישר לתוך התופת ועמדתי בזה בכבוד. לא אבא מצטיין?
מצד שני, היא עבדה עד שלוש וישר התחילה את העבודה השניה (וזו עבודה!) עם עומרי שבמקביל היא גם הרימה שלושה סירי אוכל.
גם לי יש יום בשבוע שאני לוקח אותו בשלוש מהגן ואני גם מכין ארוחת ערב.
מצד שני, למיטל יש ארבעה ימים כאלה ובגלל שהיא עצמאית היא עוד חוזרת לעבוד, אחרי שהוא נרדם, עד הלילה.
טוב זו לא תחרות אבל אם כבר עלה הנושא אז אני גם זה שהולך לקלח אותו אחרי זה. כמו בכל ערב.
מצד שני, היא מספיקה לסדר את הסלון ולנקות את טביעות האצבעות שלו מהספה עד שאנחנו מסיימים לשחק במקלחת.
בנוסף לזה אני זה שמשכיב אותו לישון ומקריא לו את הסיפור לפני השינה.
מצד שני מיטל היא זאת שהולכת לחנות ודואגת שבכלל יהיו לנו ספרים לקרוא.
שוב, לא תחרות אבל עד לא מזמן, כשהוא עוד ינק אני הייתי מתעורר עם מיטל בלילה כשהוא קם.
מצד שני, היא היתה נשארת ערה להניק. אני מקסימום הייתי מביא לה מים זורק מילה טובה וחוזר לישון.
אם חושבים על זה ישנתי די טוב בתקופה הזאת אבל אני הייתי קם איתו בכל הבקרים ונותן למיטל לישון.
מצד שני, כמו שאמרתי, מיטל היתה ערה איתו חצי מהלילה מניקה.
באופן כללי אבל הייתי מאוד מעורב בשלבים הקריטיים של תחילת הדרך. בחופשת לידה חתמתי אבטלה כדי להשאר עם מיטל ועם עומרי בבית.
מצד שני דמי האבטלה שלי היו כפול מדמי הלידה שלה והיא לא היתה בבית מבחירה אלה פיסית היה קשה לה לצאת.
ישר אחרי הלידה שבועיים לא הלכתי לעבודה, נשארתי לצידה כל רגע, טיפלתי בבית, טיפלתי בה וטיפלתי בילד.
מצד שני גם היא עשתה את אותם דברים רק תוך כדי כאבי תופת במקומות שלא חשבה שיכולים לכאוב בכלל.
בלידה עצמה, מרגע היציאה לחדר יולדות ועד ליום למחרת לא ישנתי דקה. הייתי פעיל בלידה עצמה ורק דאגתי לה, התרגשתי, תמכתי, עזרתי, הרגעתי עד כדי כך שקרסתי ונרדמתי על כיסא שבור ליד מיטתה.
מצד שני, היא הוציאה ילד 3.6 קילו, עברה סוג של ניתוח, לא יכלה לזוז מהמיטה ובבוקר למחרת עברה את אחת הבדיקות הכואבות בחייה שהצעקות שלה הרעידו את בית הרפואה אבל איכשהו לא הפריעו לי לישון עם פה פעור על הכיסא השבור ליד.
כשהתחילו הצירים קמתי בשבע בבוקר ובשבע וחצי כבר הייתי מוכן לצאת לחדר יולדות עם תיק וכל הציוד.
מצד שני הצירים התחילו כבר בשלוש בלילה והיא נתנה לי לישון בזמן שהכינה את התיק וכל הציוד.
בזמן ההריון, כשכבר היתה לה בטן ענקית, אני פיניתי לה קצת מהצד שלי במיטה שיהיה מקום לכרית נחש.
מצד שני היא התעוררה בלילה מבעיטות מבפנים וכאבי גב.
מתחילת ההריון עקבתי, למדתי, הורדתי אפליקציות, בדקתי על ההתפתחות בבטן ושלבי ההריון.
מצד שני היא זאת שהיתה מקיאה מהריח של החביתות בבוקר.
תכלס אני כבר הייתי מבושל מזמן לילד. אני זה שלחץ על מיטל להכנס להריון.
מצד שני היא זאת שבפועל היתה צריכה להיות בהריון.
בקיצור, כמו שאמרתי, זו לא תחרות וזה בטח לא משנה את העובדה שתמיד ידעתי שאני אהיה אבא טוב
מצד שני זה בגלל שהיה ברור לי שמיטל תהיה האמא
אבא'שך ערוםכו....? 