מצד שני

 

IMG_2378

 

השעה 18:14 בערב. אחד הדברים שאני הכי אוהב בעבודה שלי זו העובדה שבשעה הזאת אני כבר מחוץ לדלת הכניסה לבית שלי. פותח את הדלת בשקט, אני יודע שזאת השעה שעומרי מתחיל לאכול ארוחת ערב והוא בכיסא שלו עם הגב לכניסה. אני אוהב להכנס בשקט ולהפתיע אותו.
מציץ עם הראש פנימה, עמרי באמת עם הגב אלי, על הרצפה סביבו אני מזהה את מה שכנראה היתה ארוחת הערב שלו, ביד הוא מחזיק את מה שנשאר מהארוחה מאכיל את מיקה (הכלבה) ועל הראש שלו הצלחת שכנראה הכילה את הארוחה עד לא מזמן.
לידו, עם הראש בין הידיים, בוהה בנקודה דמיונית בחלל במבט מיואש – מיטל.

אני נכנס לבית וטורק אחרי את הדלת. עומרי מסתובב אלי, הפנים שלו מגואלות בפסטה, החולצה שלו ספוגה במיץ ועל השיער שלו קטשופ שנקרש – "אאאבבבאאא!!!!" הוא קורא לי בקול גדול ואני עונה לו "עעעווומממרררייי!!!". מיטל עדיין בוהה באויר, כאילו לא שמעה בכלל שנכנסתי.
"בובה? מה קורה? הכל בסדר?" אני שואל, למרות שדי ברור שלא היה פה קל עד עכשיו.
"אתה זוכר שאמרנו שהפוסט הזה שלך על כמה עומרי ילד טוב יעשה נאחס?" היא יורה, כאילו היא מממשיכה שיחה שהפסקנו לפני רגע "אז בבקשה, ככה נראית עין הרע"
"שטויות נו. אני לא מאמין בעין הרע – חוץ מבקטע של שעות שינה"
מיטל קמה מהכיסא, עכשיו אני קולט שגם היא נושאת על גופה חלקי פסטה, והולכת לכיוון האמבטיה.
"בבקשה, זה אולי לא נראה ככה אבל הילד שלך עדיין לא אכל, ז'תומרת האוכל עוד לא ממש נכנס לו לפה. אני הולכת להתקלח…בהצלחה"

נשארנו אני ועומרי במטבח. הוא מסתכל עלי ומושיט לי יד מלאה בפסטה "אבא אוכלת?". אני מניח את התיק שלי, חולץ נעליים ומפשיל שרוולים "לא. עכשיו עומרי אוכלת…אה אוכל".
לוקח כמה מגבונים לחים, ניגוב קל ברדיוס הקרוב לכיסא האוכל, קצת על הפנים, מוריד לו את הצלחת מהראש ומכין צלחת חדשה עם פסטה וירקות. עשר דקות של דיבורים על אוכל ושיכנועים קלים ואני והוא יושבים לאכול ביחד. עומרי אוכל יפה, אפילו משתמש במזלג חלק מהזמן ואני יושב מולו מתמלא בגאווה (ובעצמי) וחושב איזה אבא תותח אני.

באמת, סחתיין עלי. רבע שעה אני בבית והילד חוזר למסלולו, מתנהג למופת. איזה אבא תותח.
מה היא היתה עושה בלעדי?
מצד שני, מיטל איתו כבר משלוש אחה"צ. אלה השעות הקשות של אחרי הגן שצריך לספק לו פעילות עד שהוא מתעייף ונהיה עצבני ואז עוד צריך להאכיל אותו.

טוב, אבל אני הייתי בעבודה עד עכשיו וחזרתי ישר לתוך התופת ועמדתי בזה בכבוד. לא אבא מצטיין?
מצד שני, היא עבדה עד שלוש וישר התחילה את העבודה השניה (וזו עבודה!) עם עומרי שבמקביל היא גם הרימה שלושה סירי אוכל.

גם לי יש יום בשבוע שאני לוקח אותו בשלוש מהגן ואני גם מכין ארוחת ערב.
מצד שני, למיטל יש ארבעה ימים כאלה ובגלל שהיא עצמאית היא עוד חוזרת לעבוד, אחרי שהוא נרדם, עד הלילה.

טוב זו לא תחרות אבל אם כבר עלה הנושא אז אני גם זה שהולך לקלח אותו אחרי זה. כמו בכל ערב.
מצד שני, היא מספיקה לסדר את הסלון ולנקות את טביעות האצבעות שלו מהספה עד שאנחנו מסיימים לשחק במקלחת.

בנוסף לזה אני זה שמשכיב אותו לישון ומקריא לו את הסיפור לפני השינה.
מצד שני מיטל היא זאת שהולכת לחנות ודואגת שבכלל יהיו לנו ספרים לקרוא.

שוב, לא תחרות אבל עד לא מזמן, כשהוא עוד ינק אני הייתי מתעורר עם מיטל בלילה כשהוא קם.
מצד שני, היא היתה נשארת ערה להניק. אני מקסימום הייתי מביא לה מים זורק מילה טובה וחוזר לישון.

אם חושבים על זה ישנתי די טוב בתקופה הזאת אבל אני הייתי קם איתו בכל הבקרים ונותן למיטל לישון.
מצד שני, כמו שאמרתי, מיטל היתה ערה איתו חצי מהלילה מניקה.

באופן כללי אבל הייתי מאוד מעורב בשלבים הקריטיים של תחילת הדרך. בחופשת לידה חתמתי אבטלה כדי להשאר עם מיטל ועם עומרי בבית.
מצד שני דמי האבטלה שלי היו כפול מדמי הלידה שלה והיא לא היתה בבית מבחירה אלה פיסית היה קשה לה לצאת.

ישר אחרי הלידה שבועיים לא הלכתי לעבודה, נשארתי לצידה כל רגע, טיפלתי בבית, טיפלתי בה וטיפלתי בילד.
מצד שני גם היא עשתה את אותם דברים רק תוך כדי כאבי תופת במקומות שלא חשבה שיכולים לכאוב בכלל.

בלידה עצמה, מרגע היציאה לחדר יולדות ועד ליום למחרת לא ישנתי דקה. הייתי פעיל בלידה עצמה ורק דאגתי לה, התרגשתי, תמכתי, עזרתי, הרגעתי עד כדי כך שקרסתי ונרדמתי על כיסא שבור ליד מיטתה.
מצד שני, היא הוציאה ילד 3.6 קילו, עברה סוג של ניתוח, לא יכלה לזוז מהמיטה ובבוקר למחרת עברה את אחת הבדיקות הכואבות בחייה שהצעקות שלה הרעידו את בית הרפואה אבל איכשהו לא הפריעו לי לישון עם פה פעור על הכיסא השבור ליד.

כשהתחילו הצירים קמתי בשבע בבוקר ובשבע וחצי כבר הייתי מוכן לצאת לחדר יולדות עם תיק וכל הציוד.
מצד שני הצירים התחילו כבר בשלוש בלילה והיא נתנה לי לישון בזמן שהכינה את התיק וכל הציוד.

בזמן ההריון, כשכבר היתה לה בטן ענקית, אני פיניתי לה קצת מהצד שלי במיטה שיהיה מקום לכרית נחש.
מצד שני היא התעוררה בלילה מבעיטות מבפנים וכאבי גב.

מתחילת ההריון עקבתי, למדתי, הורדתי אפליקציות, בדקתי על ההתפתחות בבטן ושלבי ההריון.
מצד שני היא זאת שהיתה מקיאה מהריח של החביתות בבוקר.

תכלס אני כבר הייתי מבושל מזמן לילד. אני זה שלחץ על מיטל להכנס להריון.
מצד שני היא זאת שבפועל היתה צריכה להיות בהריון.

בקיצור, כמו שאמרתי, זו לא תחרות וזה בטח לא משנה את העובדה שתמיד ידעתי שאני אהיה אבא טוב
מצד שני זה בגלל שהיה ברור לי שמיטל תהיה האמא

 

 

 

בואי לאילת…לאילת

Eilat.10

אני מודה, כן, גם אני, כמו כל ההורים עסוק בתיעוד אובססבי של הילד שלי. לקח לי זמן להודות. בהתחלה עוד התנשאתי על הורים אחרים שמצלמים ומשתפים תמנות ללא הרף. אני לא מצלם ומסריט. אני כותב. לכתוב זה בגבוה. לכתוב זה איכות. ש"י עגנון כתב. אני ושי ככה! אבל האמת? זה לא שונה. במקום זווית צילום אני מחפש זווית סיפור. במקום להעלות לפייסבוק תמונות אני כותב לבלוג…ואז משתף בפייסבוק.

גם כשמיטל הודיעה לי בהפתעה שנוסעים לאילת חשבתי בעיקר על הסיפור שייצא מהפעם הראשונה של עומרי באילת ופחות על הפעם הראשונה של עומרי באילת. התעלמתי מהעובדה שאני לא סובל את אילת ושמאז גיל 16 לא נהניתי מאף אחד מהביקורים שלי בעיר שנתקעה איפשהו בשנות ה90…העיקר שייצא סיפור טוב לבלוג.

כיאה לטיסה אחורה בזמן הגענו לטרמינל הישן בנתב"ג. מקום שאיבד מהזוהר וריח הבושם של הדיוטי ונשאר עם אוירה של תחנה מרכזית. צ׳ק אין, מזוודות, בידוק בטחוני, מתעכבים קצת בבידוק בגלל אבא: שם אשכנזי, חזות סמי-מזרחית-לא מגולח, מגורים ביפו. תמיד ישאלו אותי עוד שאלה שתיים ליתר בטחון ותמיד שאדם במדים שואל אותי איך קוראים לאבא שלי ומה שם משפחה קודם של אמא שלי אני שוכח לשניה.  הילד, לעומת זאת, צולם בגיל חודשיים וכבר מזמן לא דומה לעצמו אבל לא, הוא לא חשוד. ״מזהים לפי הגבות״ אומרת הבודקת (?!?).

נחתנו בערב באילת ונסענו מהר למלון במטרה להרדים את עומרי, להזמין אוכל ויין ולשבת במרפסת שנושקת לשפת הבריכה בחדר המשודרג שלנו. לנצל ערב ראשון. הבעיה היתה שעומרי כל כך התרגש המהמקום החדש שהוא לא הצליח להרדם. ניסינו להערים עליו כשכיבינו את כל האורות ועשינו כאילו אנחנו ישנים אבל זה לא עזר. בשלב מסויים מיטל הבינה שבקצב הזה גם, או רק, אנחנו נרדם וככה ילך כל הערב אז עשינו הפוך. הדלקנו את כל האורות והטלוויזיה כדי שאולי כל הגירויים יעייפו אותו מהר והוא ירדם.  חצות, מיטל ישנה, עומרי רואה צינור לילה ואני לידם בוחן את הסיטואציה וחושב מה לעזאזל אני כותב על זה בבלוג.

בבוקר קמנו עם ילד שרוע כשהראש שלו על מיטל והעקב שלו באף שלי. אלה מהרגעים הבודדים בחיים שאנחנו מתעוררים לפניו ובא לי לעמוד מעליו ולצעוק ״אאאאההההה…אאאאההה״, להעיר אותו כמו שהוא מעיר אותי בבוקר, אבל אני מוותר לו. אני כבר אציק לו כשיהיה בן 16. זה גם ככה הגיל ששונאים את כל המבוגרים אז לפחות אני אתן לו סיבה.

כבר בדרך לארוחת בוקר גילינו שהצלחנו להגיע לאילת בדיוק ליומיים חורף שיש בה בשנה. בחוץ אפור וקריר. טוב, קריר זה עניין יחסי באילת אבל אפור. בשולחן לידינו ישבו זוג גרמנים עם שני ילדים שהתמוגגו מהמזג אויר הקייצי: "אין גרמני איט וינטר נאו, היר ורי הוט" והמליצו לנו על חוף הדולפין. חוצפנים! באים לפה, לבית שלי ומסתלבטים עלי? "קייצי" הם אומרים לי. ״חוף הדולפין״ הם אומרים לי. תודה על הטיפ אבל אנחנו נלך למצפה התת ימי לראות דגים! עומרי יעוף על זה. עומרי מתחת למים…בטוח יהיה לי מה לכתוב על זה.

עלינו על מונית בדרך למצפה. שתי דקות לתוך הנסיעה ועומרי נרדם. טוב, אני לא נוסע עם ילד ישן לראות אקווריום גדול. על מה אני אכתוב? אני ראיתי מלא דגים בחיים שלי. כל הקטע זה שעומרי יראה אותם.        "תגיד, אם עומרי ואני נפסיק לספק לך חומרים לבלוג אתה לא תסתובב איתנו יותר?"                       "מה? מה פתאום…אין מצב שלא יהיה מה לכתוב עליכם."

ביקשנו מהנהג לשנות מסלול ולקחת אותנו לטיילת שהייתה די שוממת. התיישבנו באחת המסעדות בחוף על בירה וצ'יפס רומנטים. היו לנו שעתיים שקטות לדבר ולהיות רק שנינו. המזג אויר לא שינה ופשוט היה לנו כיף לשבת ביחד. זה הזכיר לי שזו לא העיר שמשנה אלה החברה ושאני ומיטל יכולים להנות ביחד בכל מקום…חבל שאני לא כותב בלוג על זוגיות ורומנטיקה… "מאמי, די!"                                                       "סליחה, סליחה"… רומנטי.                                                                                                      אחרי שעתיים כשכבר חשבנו שנבלה את כל היום בטיילת עומרי התעורר בדיוק בזמן…לתחילת הגשם.  חזרנו מהר למלון.

בכניסה למלון, בדרך לחדר, מיטל עברה בקבלה לבקש שיחליפו לנו לחדר עם אמבטיה במקום מקלחת. עומרי לא אהב את הניסיון הראשון שלו להתקלח בעמידה. הוא החזיק בי ברגליים בפנים מבועתות במהלך כל הרחצה מהפחד להחליק שהפך לממשי בשניה שניסיתי לשחרר לו את הידיים ולהראות לו שאין ממה לפחד והוא החליק. עד שהחליפו לנו חדר העברנו את הזמן במשחקי תופסת בלובי. סיפור לבלוג כבר לא יצא פה.

בערב, כשניסינו להרדים את עומרי גילינו ששני ספרי השינה שלו אינם. כנראה נשארו בחדר הקודם. הילד לא יישן בלי הסיפור על החתול והסיפור על הפיל. התקשרנו לקבלה שהעבירו אותנו למישהי בביטחון שחיה בסרט שהיא עדיין בצבא וביקשה ממני לתת לה לעשות את ה"בדיקות שלה" ולחזור אלי. כמה דקות עברו והתקשר עוד אל"מ במי"ל, קצין ביטחון, עם קול נמוך וסמכותי ושאל אם אנחנו דיווחנו על אבידה באחת מיחידות הדיור של המלון. "קרמר החתול ולהפיל פיל?" הוא ענה בקול נבוך אחרי שאני התעקשתי שיגיד לי איזה ספרים הוא מצא כדי שלא נקבל ספרים לא שלנו וכי זה הצחיק אותי.                                               עומרי נרדם, הגשם חזר ואנחנו חתמנו את הטיול לאילת מול טלוויזיה ללא קול עד שנרדמנו גם.

בבוקר קמנו והתנחמנו בעובדה שהטיסה לתל אביב קצרה ונרוויח יום שלם של חופש בבית. נחמה שהתחלפה בחשש שהתממש כשראינו בחוץ אובך, מסלול המראה ריק וקצינת ביטחון בכניסה לשדה שמודיע שכל הטיסות בוטלו. אנחנו באילת לא נשארים אפילו דקה נוספת!  מיטל התבייתה מיד על זוג שנראה נואש כמונו והצליח לשים ידיו על הרכב האחרון להשכרה. הסכמנו שנצטרף אליהם ונחלוק בעלויות. אולי בכל זאת יהיה על מה לכתוב.

בזמן שזוג החברים החדשים שלנו עוברים ומסמנים עם נציג חברת ההשכרה ברשימת התקלות כל שקע, שריטה ולכלוך על הרכב, ניסיתי לברר קצת מי הם הצמד שאנחנו עומדים לבלות איתו ארבע שעות באוטו עם קצת 'סמול-טוק'. מי יודע, אולי הם יהיו דמויות משנה בבלוג שלי. אבל הם רצו שיהיה על מה לדבר בנסיעה ולא הסכימו שנדבר עד תחילת הנסיעה. אז שתקנו ומצאנו עוד שריטה על האגזוז לרשימה. רק אחרי בדיקה מקיפה, צילומים של כל השריטות בטלפונים וכתיבת תיאור מדוייק של מצב האוטו בצאתו מהמגרש התחלנו ליסוע. כבר בתחילת הנסיעה הבנו שהיא שיננית, הוא עובד בעיריית מקום-כלשהו, יש להם ארבע ילדים, הוא מתוסכל, היא עצבנית ונוהגת כמו משוגעת ונגמרו לנו נושאי השיחה. שארית הנסיעה עברה בדממה מעיקה, פחד קל מלסיים את הטיול הזה באחד מעיקולי כביש הערבה וצפצופי סמס של ההתכתבות ביני לבין מיטל במושב האחורי.

אני: "מלחיצה אותי הגברת עם העקיפות-על 140-בסיבוב-על פס לבן-שלה…"

-מיטל: "כן, היא מלחיצה את עצמה גם"

אני: "כבר שתי עקיפות שהיא מחכה לרגע הכי מסוכן לעקוף…"

-מיטל: "כן, מעניין למה הוא לא נוהג"

אני: "נראה לי שהיא קצת קונטרולפריק ושלו דווקא לא איכפת למות. מעניין אם היא תתן לי להחליף אותה בנהיגה"

– מיטל: "פחח.. קודם שהיא תודה בעובדה שהיא זקוקה למנוחה\פיפי אחר כך נדבר על חילוף"

אני: "מצד אחד אני מפחד על חיינו ומצד שני אני חושב אם הנסיעה הזאת נכנסת לפוסט על אילת או מקבלת פוסט משל עצמה"

– מיטל: "ברור שנכנס. מה יש לך על אילת חוץ מגשם?"

אני: "מה? קרו מלא דברים. יש מלא. לא יודע מה תהיה הפואנטה אבל קרו מלא דברים.לא?"

-מיטל: "אם אתה אומר"

– מיטל: "וחצמזה היא שיננית לא? יש לה מיומניות מוטוריקה מעולות. מוטוריקה – זה יכול להועיל גם בנהיגה לא?"

– מיטל: "ותנמיך את צלילי ההודעה זה חשוד."

אני: "שיננית זה מוטוריקה עדינה. אולי זה יעזור אם היא היתה נוהגת על הבימבה של עומרי."

– מיטל: " (סמיילי מחניק צחוק)"

אני: "זה לא מצחיק. אני מקווה שזה לא הפוסט האחרון שלי."

לא זה לא…

Konrad Kirpluk / Via behance.net

שעת ערב, אני חוזר מהעבודה. מיטל ועומרי כבר יושבים לאכול ארוחת ערב. עומרי קורא לי בשמחה ואני עושה לו את מופע הריקוד המסורתי כשאני בא הביתה, קורע אותו מצחוק, ומתיישב איתם לאכול. בשלב מסויים אני נזכר ששכחתי לכבות משהו במחשב בעבודה. יש לי אפליקציה באייפד שמאפשרת לי לשלוט במחשב אז אני רץ למקום המסתור של האייפד על המדף, למרות האיסור על אייפד בזמן האוכל, במחשבה שעומרי עסוק באוכל ולא ישים לב. אני גם משאיר אותו על המדף ככה שלא רואים את האייפד ממש.

איך שאני מתקרב למדף עומרי עוזב את כל מה שיש לו ביד (ובזמן האוכל יש לו מלא דברים בידיים) ומסתובב אלי. "אבא? אייפד?". אני מסתובב אליו כמו גנב בדירה שנדלק בה האור פתאום ורואה אותו מסתכל עלי בחיוך ומצביע "אבא? אייפד?" ואת מיטל מסתכלת עלי במבט ה"יופי אבא…אייפד".  אני מחזיר למיטל את מבט ה "שתי דקות ואני מסיים"  וממשיך עם האייפד.

"אבא? אייפד?".

"לא עומרי, זה לא אייפד". אני מסתיר את המכשיר אבל המבט שלי עדיין במסך.

"כן אבא, אייפד". עומרי מתעקש

"לא זה לא עומרי".

"כן…כן… אבא. אייפד".

"לא, זה לא אייפד"

"מאמי" מיטל קוטעת את השיחה העמוקה. "הילד קולט אותך, אל תשקר לו".

"אני לא משקר לו."

"באמת? אתה מתעסק עם האייפד ואומר לא שזה לא אייפד"

"אני לא משקר, זה הג'דיי-מיינד-טריק". (jedi mind trick)

"המה-מיינד-טריק?".

"ג'דיי".

"מה? זה נקרא לשקר".

"לא זה לא".

"שקר זה שקר"

"לא זה לא"

"עלי הקקה מיינד-טריק שלך לא עובד".

"כן, הוא כן עובד".

"דייי!"

"אבאאא…אייפדדדד!"

"את חושבת שאת יכולה לעשות את זה אחרת?"

"לתקן את הטעות שלך אתה מתכוון? כן בוא תראה"

מיטל מסובבת את עומרי אליה ופונה אליו בקול רך ונעים אבל גם אסרטיבי וממוקד ומתחילה להסביר לו שעכשיו אנחנו אוכלים ארוחת ערב ובזמן שאוכלים לא משחקים עם האייפד. לכל דבר יש זמן. אחרי האוכל נלך להתקלח ואז לישון. היא הסבירה לו שאת עשר דקות האייפד היומיות שלו הוא יקבל כבר מחר.

עומרי נראה מאוד מרוכז במה שמיטל הסבירה לו ואני ניצלתי את הריכוז שלו כדי להתרחק מהאייפד ולחזור לשבת איתם בשולחן. עומרי חיכה בסבלנות שמיטל תסיים ואז פנה אליה באותו טון רך ונעים אבל אסרטיבי וממוקד "מאמי (ככה הוא אומר אמא), כן…" מסתובב חזרה אלי "אבא? אייפד? כן, אייפד".

מיטל מסובבת אותו חזרה אליה "עומרי, אנחנו לא משחקים עם האייפד עכשיו. אנחנו אוכלים"

"מאמי? אייפד? כן. אייפד. אייפד מאמי"

"עכשיו אוכלים. היה לך מספיק אייפד היום"

"מאמי? ביי (הוא מנפנף לה לשלום ממש). אבא. אייפד"

"לא!"

עכשיו עומרי כבר נכנס לטנטרום אייפד. לא בכי הסטרי אבל התבכיינות. "אייפד אייפד אבא אייפד מאמי אבא אייפד אייפד".

"עומצ'וק, בסדר. תאכל ונלך לאייפד"

"אייפד מאמי?"

"כן. תאכל הכל ואז לפני המקלחת אייפד"

"זהו נשברת?" אני שואל

"לא. לא נשברתי. הוא לא יקבל את האייפד" עכשיו אנחנו כבר מדברים באנגלית

"מה? וזה לא נקרא לשקר?"

"לא. אני אתן לו את האייפד אחרי האוכל אם הוא עדיין ירצה"

"אז כן נשברת. הוא יקבל את האייפד אחרי האוכל"

"הוא כבר לא ירצה אותו עד אז"

"אה…בטח. עומרי יוותר על האייפד. אחרי זה הוא יוותר גם על מוצץ, בקבוק וחיתול ביחד"

"בוא נראה"

עומרי חזר לאכול כאשר אני קולט אותו מידי פעם מביט לעבר המדף. כל פעם שהוא מסתכל מיטל מתחילה לדבר איתו על הגן ועל מה הם עשו היום. בין ביס לביס ותוך כדי שיחה היא דואגת גם לדבר איתו על מילים חדשות שהוא למד ומילים שהוא מכיר ואוהב (חוץ מאייפד) כמו: פילפילון, גילגול, חתולי, פופיק, אור, תנור… היא לא מרפה ממנו לרגע עד שבסוף השיחה, והארוחה, כל מה שהילד רוצה זה ללכת בהליכת פיל להדליק את האור והתנור במקלחת כדי שיוכל לראות את הפופיק שלו במראה. משם הדרך לתוך האמבטיה היתה קצרה והאייפד נשכח לגמרי.

עומרי הלך לישון ומיטל ואני יושבים בסלון ביחד על הספה. אני לוקח את האייפד וחוזר לעיסוקי. אחרי כמה דקות מיטל שואלת מה עם הסרט שהבטחתי. אני שקוע באייפד.

"אתה עובד?"

"הא…אה..לא, לא בדיוק"

"לא אמרנו שרואים סרט?"

"אה…כן, כן…רגע"

"אתה משחק פיפא?"

"לא"

"אתה משחק פיפא"

"לא אני לא"

"אני רואה שאתה משחק פיפא"

"לא את לא"

"אתה עם מבט מזוגג וחצי לשון בחוץ ואני רואה את המסך"

"לא את לא"

"על ילד בן שנתיים לא עבד הג'דיי-שקר שלך" חוטפת לי את האייפד מהיד "תעשה הליכת פיל למטבח תדליק את האור והקומקום, תעשה לנו קפה ובוא לראות סרט. אם עוד תרצה את האייפד אח"כ תקבל"

"טוב, רוצה לראות מלחמת הכוכבים?"

"לא אוהבת"

"כן, את כן…"

מי הזיז את העוגיה שלי?

MMyIxxw

מקרה שקרה ודורש חוות דעה משפטית מקצועית וחובבנית כאחד.

מדובר במקרה שקרה מתישהו, איפשהו במרכז הארץ לזוג כלשהו.

כדי שלא להסגיר את פרטי הצדדים המעורבים, מטעמי פרטיות וכדי לשמור על אובייקטיביות הקוראים, הצדדים יקראו א' ו- ב' ושניהם יתוארו בלשון זכר. כך לא תהיה נטייה לצדד באחד הצדדים בשל הכרות אישית או הזדהות מגדרית.

המקרה:

שעת ערב. אחרי השכבת העולל לישון. הזוג מתפנה לזמן האיכות היומי שלו.  א' מכניס עוגיות לתנור ומתיישב לשים לק. ב' משחק פיפא באייפד. ברקע הכנות לצפייה ישירה בפרק סיום של שובר שורות.

א' מסיים עם הלק והולך להוציא עוגיות מהתנור. ב' מכין את הפרק על המחשב.

א' מכניס את רוב העוגיות לצנצנת. חלק מהעוגיות לצלחת. וחלק נשארות בתבנית על השיש. מתיישבים לראות את הפרק.

במהלך הצפייה נגמרות העוגיות בצלחת. ב' ניגש להביא עוד עוגיות. שוב נגמרות.  ב' שוב ניגש.

הפרק מסתיים. הזוג קם מהספה וניגשים למטבח. כשמגיעים למטבח מתגלה שצנצנת העוגיות נשארה פתוחה. לא דרמה, לא התקלקלו העוגיות ובכל זאת… א' מאשים את ב' ברשלנות כאשר מילא את צלחת העוגיות בזמן הצפייה לא סגר הצנצנת.

ב' , שעל פי רוב אכן שוכח לסגור דברים, מתרעם. הוא בטוח שהפעם לא שכח וטוען שבכלל לא נגע בצנצנת.  ב' מצביע על התבנית שעל השיש כמקור למילוי הצלחת.

בשלב זה מתפתח ויכוח מי השאיר את הצנצנת פתוחה.

ש לציין שהויכוח גלש לצחצוח השיניים אך נפסק בשל חוסר הסכמה וחוסר חשיבות בכניסה למיטה. עם זאת חשוב לשני הצדדים (בעיקר לב') להוכיח נקודה.

להלן הטענות עם ההוכחות בשטח של כל אחד מהצדדים:

א'- טענה:

ב' הוא ששכח את הצנצנת פתוחה

הוכחה:

1.ב' מילא את הצלחת במהלך הצפייה

2. אני א' ואני מושלם אז אין סיכוי שאשכח

ב'- טענה:

אני בכלל לא נגעתי בצנצנת (שימו לב שאין כאן האשמה, ב' אינו מחפש אשמים וריבים).

אני מילאתי עוגיות על הצלחת ישירות מהתבנית.

הוכחה:

  1. א' היה זה שמילא את הצנצנת והתעסק בעוגיות ראשון.
  2. . בתחילת הצפייה בפרק א' הגיעה עם צלחת מלאה בעוגיות.
  3. כאשר הגיע הזוג למטבח על השיש היו תבנית עם שלוש עוגיות וצנצנת פתוחה. הזוג מסכים שהתבנית היתה מלאה בעוגיות לפני תחילת הפרק ואחרי שא' מילא את הצלחת הראשונה.
  4. אין סיבה נראית לעין שב' יפתח צנצנת וימלא צלחת כאשר יש עוגיות פרוסות לפניו על השיש.

למרות שלדעתי התשובות ברורות כשמש וההוכחות לא מותירות ספק בכלל אשמח לקבל חוות דעה מגורם שלישי ולא משוחד.

מצד שני אולי נרד מזה לא' יש היום יומולדת. מזל טוב א'.

את (טוב, כבר הבנו מי זה מי) באמת מושלמת.

את הא' שמשלימה אותי ועושה אותי ב' טוב יותר.

תודה שהבאת איתי את ג' לעולם.

אני מודה לה' על כל יום שיש לי איתך.

אוהב אותך!

"home is wherever im with you"

דז'ה וו

Final-Composite_00080_1-840x472

קמתי לבוקר רגיל כמו כל הבקרים, שום דבר מיוחד.

מיטל קמה לפני עם עומרי ונתנה לי לישון עוד חצי שעה.
אחרי המקלחת התיישבתי עם שניהם במטבח, הם אכלו א.בוקר, ואני שתיתי קפה.
על אדן החלון נחתה ציפור קטנה ועפה, לקחתי עוד שלוק קפה.
הרמתי את הראש ושוב אותה ציפור נחתה על אדן החלון ועפה באותו אופן…

שיט! דז'ה וו! כולם יודעים למה יש דה ז'ה וו: משהו השתנה במטריקס!!!
הסתכלתי סביב והכל היה נראה רגיל עד שמיטל הוציאה את עומרי מכיסא האוכל שלו.

נחרדתי למראה עיני, לא הגיוני! איך זה קרה? אני זוכר שנפטרתי ממנה לפני חודשים, הייתי בטוח שהיא יצאה מחיינו "פור גוד"…. סביב הרגל של עומרי כרוכה שרשרת ענברים!

 [ הסבר: שרשרת ענברים היא סוג של קמע אימהות (בעיקר אבל גם כמה אבות) נגד כאבי צמיחת השיניים של ילדיהם. שרף מאובן בן מיליוני (לא פחות ולא יותר) שנים בצורת אבנים קטנות על שרשרת שאמורות להקל על הכאב.

יש כאלה שמוכנות להישבע ביקר להם ובשיווא (האל ההודי הכחול שערף לבנו את הראש והחליף אותו בראש של פיל) שזה עובד.

יש כאלה שפחות מאמינות בקמעות אבל שמעו על זה מחברה וחושבות שזה לא יכול להזיק וזה גם יראה טוב ליד החוט האדום ממערת אליהו הנביא.

ויש רבים, אני ביניהם, שבעיקר חוששים שהשרשרת תחנוק את הילד בשנתו או שתקרע והוא ינסה לבלוע חרוז ויחנק – ובכלל אנשים שחרדים מהפסקת הנשימה של ילדיהם.

למרות כל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות האינדונזי ותו התקן של ההילר הראשי של מחוז ראג'אסטן בהודו , אני מעדיף משחות קונבנציונאליות. מה גם שרוב המשתמשים בשרשרת משתמשים גם במשחות רגילות אז…אהמממ]

בקיצור, שאלתי את מיטל בעדינות מה קרה. התכוונתי לשאול "איך לעזאזל מצאת אותה?"
והיא ענתה שכואבות לו השיניים וזה לא יכול להזיק. כן, חשבתי לעצמי, אני באמת לא מכיר אף אחד שבזמן שהוא נחנק משרף מאובן יתבאס מכאבי השיניים שלו….

אני כבר התחלתי לדמיין את הגרוע מכל בזמן שקולו של חברי גבריאל, מתנגד נחרץ למה שהוא מכנה "שרשרת המוות", כבר עלה בראשי "רוצח…רוצח…".
לא מאמין שזה שוב קורה לי! חודשיים של דיונים שבסופם הצלחתי "לאבד" את השרשרת הארורה הזאת ירדו לטמיון.
מאחר והשעה היתה מוקדמת וכבר היינו צריכים לצאת לגן הסכמנו שבנתיים הדבר הזה לא עובר לצוואר (אפשר לשים על הרגל והאנרגיות כבר ימצאו דרכן לפה…המממ) ולא נכנס איתו למיטה בלילה- אז זה עולה למדף מ20:00 בערב עד 6:00 בבוקר-אין דאגה.
כשהגעתי לגן שמחתי לראות את המבט המזועזע של הגננת למראה השרשרת. לא היה נעים לי להפיל את האשמה על מיטל… אבל כמו שאומרים אצלנו – לא נעים מת מזמן (אולי כאבו לו השיניים).

אז הסכמנו, הגננת ואני, שזה מסוכן ואחד הילדים עלול למשוך את זה וזה יקרע והחרוזים יתפזרו ואחד הילדים יספיק לבלוע חרוז וימות!

אז בגן זה נכנס לתיק מ7:30 עד 16:00 כשמיטל אוספת אותו.
אני חוזר מהעבודה ב18:00….זה משאיר שעתיים שרשרת אם היא תתעקש.
אמרתי לעצמי שאני יכול להתמודד עם שעתיים של שרשרת ביום אבל אז היא שוב אבדה…

באמא'שך…

חנה חושי          צילום: מתוך ווקיפדיה

חנה חושי צילום: מתוך ווקיפדיה

יום חמישי, 30 לינואר, כ״ט בשבט. עומרי חוזר מהגן ובידו יצירת אמנות פרי ידו עם מכתב עטוף בסרט, חמשיר על משפחה. משהו על כמה שהוא אוהב את המשפחה וכל זה (הוא עוד לא מדבר אז אני בספק אם הוא כתב והדפיס את המכתב). כמובן שכל זה לכבוד יום המשפחה. לא יום האם, יום המשפחה. כך הסתבר לי, שיום המשפחה החליף את יום האם המיתולוגי.
יום האם זה היום ההוא שהגיע לעולם מיוון העתיקה, דרך הכנסייה הנוצרית, התפתח לאירוע מסחרי עם שלל מרצ׳נדייס בארה״ב ואומץ ע״י אשתו של ראש עריית חיפה, אשה שהיתה נשואה לאדם ששמו הפרטי היה אבא (?), שנתנה אותו לנשות ישראל כדי שיהיה להן עוד סיבה לכעוס על אבא ששכח גם את התאריך הזה ושוב לא חגג לה (שזה מוזר כי זה יום האם, שהילד יקח אותך למסעדה).
יום המשפחה, מסתבר, הוא מוטציה של יום האם שנרקחה במרתפי משרד החינוך לצורך יצירת שוויון במשפחה. ישבו מיטב המוחות וחשבו איך נותנים במה לאבא. הרי לא יתכן שיהיה יום חג רק לאמא. צריך שגם אבא יקבל יום חג, ומונדיאל זה אמנם חודש שלם אבל רק פעם בארבע שנים. צריך משהו שיחבר אותו למשפחה. שלא ירגיש אאוט סיידר שרק הולך לעבודה ומביא כסף ומגבונים לחים מידי פעם.
הקברניטים כנראה הבינו שיום האב זה לא קונספט ריאלי, שתקציבי גני הילדים לא יעמדו בכמות כפולה של דבקים ופסטה יבשה וזה עלול למוטט את מערכת החינוך הציבורית כולה.
אז במקום להוסיף את יום האב ביטלו את יום האם. גאוני!
זה בטוח יצור שיוויון ואידיליה משפחתית. זה כמו אחים שנולדו באותו חודש וההורים מחליטים לאחד ימי הולדת…ומתנות. היה לי חבר כזה בבי״ס. הימי הולדת שלו היו מהאירועים העצובים שיצא לי לקחת בהם חלק.
אז במקום יום שמסמל שיוויון קיבלנו יום שמסמל תסכול. אמא מתוסכלת שלקחו לה את היום, אבא מתוסכל כי כשאמא מתוסכלת היא לא נשארת לבד והילד מתוסכל מהטעם של הדבק על הפסטה היבשה שהיתה מודבקת על הציור מהגן.
אז למי זה היה טוב בכלל? למה להחליף סוס מנצח? יום האם זו קלאסיקה. שנים גדלנו על ה״חג״ הזה. יש כבר שירים, יש מרצ׳נדייס, יש תשתית. ובוא נודה – אחרי הבחילות, הכפלת משקל, כאבי הגב, הנפיחות בציצי, הורמונים מוטרפים, כאבי תופת, תפרים, החלמה, דיכאון, פטמות כואבות, עייפות מצטברת, חודשיים של בידוד והעובדה שהילד יגיד רק אבא עד גיל שנה וחצי שנתיים וגם אז יגיד מימה או אמי במקום אמא – מגיע להן את היום שלהן.
אז אני מבין שלהרים עכשיו יום חדש לגמרי רק לאבות זה סיפור מהתחת. זה לא משהו שעושים מהיום למחר. זה בטח ידרוש ועדה מיוחדת בכנסת ואז הצבעה ראשונה ושנייה ופוליטיקה פנימית ומה יגידו על זה האמריקאים ומי אלה האמריקאים האלה שיחליטו עלינו בכלל וכו וכו.
זה בסדר, לי יש סבלנות, אני יכול לחכות. זה לא מאוד דחוף לי יום האב.
יש דברים שאפשר לקדם בנתיים, כל מיני דברים קטנים כאלה. כמו למשל:
בתחילת שנה כשהגננת נותנת דף קשר הייתי שמח אם היא פשוט היתה נותנת לי אותו ולא מוודאת שאני מעביר אותו לאמא.
כשאנחנו יושבים ביחד בטיפת חלב זה היה נחמד אם האחות היתה פונה גם אלי עם השאלות – אני יודע את התשובות, למדתי.
כשעומרי בוכה בגן שעשועים ואני ניגש אליו אז לא צריך לשאול אותי אם אני אבא שלו ואם אני צריך עזרה. אני אבא שלו ואני מסתדר.
כשאני בקניון (לא קורה הרבה אבל כש…) וצריך להחליף לו חיתול זה יהיה פחות מביך אם אני לא אצטרך להכנס לעמדת החתלה בשירותי נשים.
שזה לא ישמע מוזר שאני מבקש יום קצר בעבודה כדי לבלות עם הילד ושלא ישאלו מה קרה לאשתי אם אני זה שנשאר איתו בבית כשהוא חולה.
תכלס, לקדם את יום האב זה בכלל אינטרס של האמהות.
חוצמזה שזה יחזיר להן את יום האם זה עוד צעד לעבר הלגיטימציה של השוויון ההורי
כי הרי אנחנו גם מגדלים את ילדים שלנו, מטפלים בהם, מחנכים אותם, מלמדים אותם להתגלגל, לעמוד, ללכת, לרכב על אופניים, ליפול מהאופניים, לעמוד על שלהם, לוותר, לכבד, לקלל את השופט, לנהוג, לגלוש, למצוא מקום חניה טוב, לאהוב, להתמודד עם לב שבור, איך להתנהג לאשה וכן, גם שאין כמו אמא!
אז יאללה בנות, תנו יד. אולי תוותרו על אחד מימי האהבה שלכן, העברי או הלועזי, לטובת יום האב?

שחור ולבן

black_hole_image

בוקר יום שישי. מתכוננים ליציאה לצימר עם חברים.

ארוחת בוקר מוכנה. מיטל מושיבה את עומרי על כיסא רגיל. אני שונא שהיא עושה את זה כמו שאני שונא שהיא מושיבה אותו על השיש כשהיא במטבח. זה לא שאני לא סומך עליה, היא פאקינג סופראמא אבל מה לעשות, אותי זה מלחיץ. מספיקה חצי שניה כדי ליפול לרצפה. הכיסא כיסא איקאה עם משענת לא משענת, פתוחה כזאת. כיסא עם ארבעה כיווני נפילה.

אז יושבים על הכיסא ואוכלים ואני משתדל להסתיר את חוסר הנוחות שלי מהסיטואציה. מנסה ללמוד לשחרר. והנה החצי שניה מגיעה. תנועה לא נכונה על הכיסא והילד בדרך לרצפה מגובה 43 ס״מ. אבל לא סתם אמרתי סופראמא, מיטל תופסת אותו ביד אחת ואת השקשוקה שעפה לו מהיד ביד השניה. אפילו הרצפה לא התלכלכה. בכל מקרה זה הספיק לי כדי לבקש בטון המתכוון באמת שלי שחאלס, לא מושיבים את הילד על כיסא רגיל יותר. לפחות לא עד שהוא מתייצב.
מיטל הסכימה איתי עקרונית רק במקום להגיד ״צודק״ תיארה איך היא מביאה אותו מהגן וצריכה גם לבשל ולטפל בבית ואין ברירה אלה להושיב אותו בכיסא. הסכמתי והצבעתי על כיסא האוכל היעודי שסבא קנה במיטב כספו, זה עם הרצועות. איכשהו נרשמה התעלמות מההערה שלי ובמקום זה נאמר לי: ״כשאתה מביא אותו מהגן ביום הקצר שלך אז הכל מתוקתק ונשאר לך רק לבלות איתו. אני צריכה לנקות ולבשל ולעשות הכל תוך כדי״.
-מה?!? השבוע הוצאתי אותו והכנתי שניצלים בלי לשים אותו על כיסא המוות.

-תודה באמת שהכנת שנצלים.

-מה?!?
סטופ!!!!! פריז. בשלב זה הכל קופא. מיטל עם עומרי ביד עומדים במקום. טיפת השקשוקה שנזלה לו מהפה נעצרה באויר. מחוגי השעון שעל הקיר עמדו מלכת. הכל קופא. רק אני לא קפוא. לחדר נכנסים איש בחליפה שחורה ואיש בחליפה לבנה. שניהם נראים כמוני. ראיתי מספיק סרטים מצוירים בחיי כדי להבין מה קורה פה.
האני בשחור פונה אלי ראשון: תקשיב גבר, אל תתן לה לבלבל אותך. יש לך פה נקודה להוכיח. אתה צודק פה ואתה רוצה לשמוע את המילים. היא כמעט הרגה לך ת׳ילד בנאדם!
אני: נראה שהיא הבינה את הפואנטה שלי. והיא לא כמעט הרגה אף אחד
אני בשחור: את המילים היא אמרה?
אני: לא.
אני בשחור: אז זיבי אתה יורד מזה.
אני: כן…? כן…..תכלס
אני בלבן נכנס לשיחה: אתה מבין שהנקודה שלך היא כבר לא העניין ושאתה נכנס לקרב אבוד, נכון?
אני: לא. למה?
אני בלבן: אתה יש לך נקודה. קטנה ועגולה וחשובה רק לך. אתה מאוד רוצה להוכיח את הנקודה שלך ולצאת צודק. בגלל שהנקודה שלך, חשובה לך ככל שתהיה, קטנה ועגולה וברורה לכל. קל לך להתמקד בה.
אני: נו.
אני בלבן: גם לה יש נקודה אבל שלה שונה מהותית משלך. היא גדולה הרבה יותר. היא מכילה בתוכה עוד מלא נקודות קטנות. וכל נקודה בנויה מנקודות קטנות אפילו יותר ובכלל לא כולן עגולות.
אם הנקודה שלך תתנגש בשלה היא תיבלע בתוכה במקרה הטוב או תשחרר את כל הנקודות שלה במקרה הרע. ואתה תאבד מיקוד והלך עליך
אני בשחור: אמרו לך פעם שאתה קוקסינל? מה אתה רוצה?
אני בלבן: אתה יודע שקוקסינל זה בכלל פרת משה רבינו בצרפתית
אני בשחור: אתה רק מחזק את דברי.
אני: טוב, אפשר הסבר פחות מדעי?
אני בלבן: אותך מעניין להוכיח שהושבת הילד על הכיסא הזה מסוכנת. בעצם זה שהוא כמעט נפל זה הובן. היא לעומת זאת קיבלה את הטריגר לדבר על הדברים שמטרידים אותה מעבר לזה. ברור לך שלה יש הרבה יותר דברים כאלה רק מעצם היותה אישה. היא כבר מדברת על חלוקת עבודה בבית וכל מילה לא במקום שלך מעכשיו תפתח עוד נושא שלא היית מוכן אליו. ההתדרדרות יכולה להיות כל כך מהירה ולא הגיונית שהיא אפילו לא תהיה קשורה בעקיפין לנושא המקורי. אתה התחלת ויכוח על כיסא ואם לא תעצור את זה עכשיו אתה בקלות יכול למצוא את עצמך מנסה להסביר לאישה בוכה למה אתה לא מספיק מחובר לרגשות שלך.
אני: אז מה אתה מציע?
אני בלבן: שתרד מזה ומהר, תוותר על ה״אתה צודק״ שאתה כל כך אוהב לשמוע. זה לא קרה, זה לא יקרה….זה לא קורה.
אני: טוב אולי אתה צודק. אולי זה לא שווה את זה.
אני בלבן: יפה אמרת. מאוד בוגר.
אני בשחור: ואולי שניכם פרות משה רבנו. מקרה אבוד. אני הולך מפה.
שני החברה נעלמים. תיקתוק השעון. טיפה של שקשוקה פוגשת רצפה.
-….אבל השבוע הייתי איתו לבד והכנתי שניצלים.
-אני גם מכינה אוכל גם מנקה ומסדרת וגם משלמת חשבונות וכל השיט של הבית. אתה בכלל יודע כמה היה חשבון חשמל החודש?
-תכלס מאמי, צודקת. אין לי מה להגיד.

-מה?

-צודקת, צודקת. אין לי מה להגיד.
-יופי, אני שמחה.
-טוב…. אה…אני רק מבקש שלא תשימי אותו על הכיסא הזה יותר, סבבה?
סבבה. אז מתי אמרנו לכולם שנפגשים בצימר?