איש חום

different-shades-of-brown

כשעומרי מבקר אותי בעבודה בחופשים, החלק האהוב עלי היה ארוחת צהריים.
אני לוקח אותו ל"פלאפל שבע שקל" ליד המשרד
אין כמו ללכת עם עומרי לפלאפל, באמת! זו חוויה.
הוא כבר ילד גדול, בן שלוש, מדבר שוטף, עם דעות על העולם וגם כמה מסקנות.
עם זה שהוא ילד גדול ובוגר עם דעה מיושבת – הוא עדיין קטן וחמוד ומושך תשומת לב חיובית
תשומת הלב הזאת באה לידי ביטוי, למשל, ביכולת להתקדם בתור מהר יותר
זה לא שאכפת לי לעמוד בתור. אני יכול לעמוד בתור שעות בסבלנות.
אבל אני לא אוהב לעמוד כשאני אוכל ובמקום הזה יש רק שלושה כיסאות.
מיקומך בתור מאוד משפיע על סיכוייך לתפוס את אחד מהם.
עכשיו, לעומרי לרוב מישהו יפנה מקום ישיבה – אבל מה איתי?

"אוף אבא, אני רעב. הבטן מקרקרת כל כך שאני פשוט ממש כבר צריך את הפלאפל אבא"
נשבע שלא לימדתי אותו את זה – זה בא ממנו
אולי קצת פמפמתי לו בדרך שהוא בטח רעב נורא ועוד שניה הוא יאכל פלאפל
אבל כל השאר בא רק ממנו – ומי יכול לעמוד בפני ילד רעב?
אז כשהוא מתחיל עם נאום הבטן המקרקרת תמיד מישהו יתן לנו לעקוף.

יש גם כמובן את הכדור הנוסף שאני מקבל בזמן שאנחנו כן עומדים בתור
ז'תומרת, אני מקבל אחד והוא מקבל אחד אבל זה תמיד חם לו מידי
אז אני נאלץ לאכול את הכדור הנוסף במקום לחכות שיתקרר
אני הרי צריך לשלם ולקחת את המנה ומפיות ומיץ… צריך יד פנויה, לא?

לא רק אני נהנה מנוכחותו במקום. כל האנשים שם זוכים
הפלאפליה מלאה בערבוב של אנשי משרדים, פועלים, שליחים עלהדרך.
אנשים באמצע יום עבודה, טרודים, עסוקים, לפעמים עצבניים.
עומרי הוא קרן אור בתוך אוירה חצי מדוכדכת שכזו.
בזמן שאנחנו אוכלים, עומרי ואני, אנחנו משוחחים בנינו.
שיחה ערה כזאת עם ילד בן שלוש שהיא חצי רצינית, חצי מצחיקה וחצי טיפשית…
ילד בן שלוש עם פנים של מלאך וחיוך תמים שמדבר שטויות תמיד מעלה חיוך
אז אנחנו מושכים הרבה תשומת לב בפלאפל.

זה היה צהריים רגיל בפלאפל
נכנסנו, התנחמדנו, עקפנו, טעמנו וישבנו
למרות נסיון של שלוש שנים כאב מהשורה
אני אף פעם לא מצליח להעריך את כמות המפיות שילד וטחינה צורכים
לא נעים לקחת מלא מפיות ואז להחזיר חלק כי זה סוג של משומש
אז אני מנסה לחשב כמה נצטרך – עד היום לא הצלחתי.

אני קם לרגע להביא עוד מפיות ואז עומרי צועק לי בקולי קולות
"אבא!!! אבא! תראה איש חום! איש חום"
אני לרגע מתבלבל, לא מבין מה הוא רוצה ממני
"אבא! איש חום! למה הוא חום אבא?"
אני מסתובב ורואה שלידי עומד בחור אתיופי

עכשיו תכלס. בואו נהיה כנים. האיש חום. כולם בפלאפל בגוונים בהירים יותר או פחות
אבל האיש הזה בולט כי הוא הכי חום
אין עם זה בעיה. לא לי, לא לו, לא לאף אחד. גם לא לעומרי
הוא גם בטח לא ה"איש החום" הראשון שעומרי ראה בחייו.
אבל עומרי, כמו ילד בן שלוש, פשוט מציין עובדה בקול רם – מאוד.
לא יודע לומר למה הסיטואציה גרמה לי לחוסר נוחות אבל היא כן.
הרגשתי שאני צריך להגיב בצורה קצת יותר עמוקה מאשר – "נכון חמוד הוא חום"

אז אני ניגש אליו חזרה לכיסא ומתחיל להתפלפל בקול רם
כמובן שכל הנוכחים בפלאפל כבר קשובים לשיחה
"מה אמרת עומצ'וק?" כאילו שלא שמעו אותך גם במעבר חציה בחוץ
"אבא! האיש הזה חום. למה הוא חום?"
"למה איזה צבע אתה חבוב?"
"אני לבן!"
"באמת? אז איזה צבע זה?" אני מצביע על הקיר שלידו
"מלוכלך" עונה הילד המתחכם של אביו
"מה? לא. אין כזה צבע מלוכלך. איזה צבע הקיר?"
"לבן!" הוא עונה בגאווה
"אז תסתכל על היד שלך" אני מקרב את היד שלו לקיר "זה אותו צבע? היד שלך לבנה?"
"לא אבא. היא לא לבנה"
"אז איזה צבע היא?"
"איזה?" הוא עונה "איזה?" אני שואל "איזה?" הוא עונה שוב
אחרי "איזה" חמש הלוך ושוב כאלה לקחתי את השקית נייר של הפלאפל
שקית בצבע חום בהיר
"איזה צבע השקית?"
"חום!" הוא עונה בזריזות
עכשיו אני שם את השקית ליד היד שלו –
עומרי ילד אשכנזי אך שזוף היטב והשקית בגוון די דומה לעור שלו
"אז באיזה צבע היד שלך?"
הוא מסתכל לרגע כלא מאמין ומיד עונה "חום"
"אז גם אתה בעצם חום?"
"אבא! אני חום!" הוא צועק. "אני חום. אני חום!"
"נכון חבוב, אתה חום, הוא חום, אני חום רק שכל אחד גוון אחר ו…"
"לא" הוא עונה לי בביטול. "אתה לא חום אבא"
"אני כן חום חבוב. את החום שלך קיבלת בעיקר ממני. אם כבר מישהו לבן זה אמא שלך"
"אתה מתבלבל אבא" הוא מתעקש "אתה לא חום"
"באמת? אז איזה צבע אני?"
"אתה ירוק אבא!! ירוק מכבי של חיפה"
"נכון עומרי, אני ירוק. חכה רגע אני הולך להביא עוד מפיות"

מודעות פרסומת

יום בחיים

adayinthelife

 

אני בא. רגע אני בא. הנה הנה אני עומצ׳וק.
בוקר טוב. איך ישנת? כן? טוב מאוד. רוצה לצאת מהמיטה? לא? רוצה להשאר במיטה? אוקי. שאני אשאר פה? טוב אז אני חוזר למיטה. תקרא לי כשתרצה לצאת.
כן עומרי. אני בא. בוקי? במיטה? טוב אני הולך להכין בקבוקי. שניה. שניה. רגע! נו! הנה אהוב, קח. אני במיטה.
כן עומרי? אני בא! רוצה לצאת מהמיטה? בוא. בסדר אני מביא את דובי תלך לסלון.
מה? לא צריך. טוב תסגור את הדלת בחדר. יופי. כן גם של אבא. נכון אמא ישנה. ששששש. יופי. לא. טוב. כן הנה גם הדלת של השירותים סגורה. יאללה בוא לסלון. תשב כאן על הספונת שלך אני הולך להתקלח. מה? לא, אין טלטאביז בבוקר. לא. כי הם ישנים עדיין. גם לא טוטיטו. לא. אין טלוויזיה בכלל. גם לא אייפון. גם לא של אמא. גם לא אייפד.  סיפור? איזה סיפור? ציפור? מה? נוע? ציפור נוע? אה…ציפור על אופנוע. הבובה. קח.  עומצ׳וק, תשתה בקבוקי פה על הספונת עם דובי ואני במקלחת.

מה? אני במקלחת אני לא שומע. אני לא שומע! עומצ׳וק אני לא שומע בוא לפה אם אתה רוצה להגיד לי משהו.
כן עומרי. נכון יש לך חתולי על החולצה. תחזור לסלון אני תכף בא.
אני מתנגב ובא. אני מצחצח שיניים ובא. עומרי שניה אני מתלבש ובא.
הנה. הנה באתי. יאללה, סיימת בקבוק. יופי. בוא נחליף חיתול.

תרים רגליים. יופי.
לא. כי אין מה לראות. כי לא עשית קקי. אבל אין מה לראות. טוב, הנה.
אחר כך לפח. לא. קודם מתלבשים. טוב מהר. יפה. לא לטרוק את הדלת זהירות על האצבע…עומרי!
בוא בוא. תביא מכנסיים. רגל. רגל. יופי
חולצה. ראש. יד. יד. יד.יד. עומרי יד! תודה.
איפה הנעליים שלך? לא. זה של אבא. זה של אמא. עומרי, זה לא נעליים. לא אל תשים את של אמא אנחנו… טוב תעשה סיבוב עם הנעליים של אמא ושים במקום. יופי. עכשיו נעליים. רגל. רגל. יופי.

מה קרטיב? על הבוקר? איזה צבע? למה לא ירוק? עומרי אנחנו לא אוהבים אדום בבית. קח אדום.
אני הולך להכין לך תיק לגן. שב פה עם הקרטיב.
לא, זה הקרטיב שלי. איפה שלך? איך הוא הגיע לשם? גם אני לא. טוב קח את שלי
יאללה בוא, הולכים לגן. איפה הנעליים שלך? איך הם הגיעו לשם? אז תביא. לא, עכשיו.

הולכים. נשיקה וחיבוק לאמא. בי אמא. לא לרוץ. חכה לי. לא לגעת במעלית.
לא זה לא אוטו של סבא איציק. זה אוטו חדש שלנו. כן, אוטו של עומרי. לא גם של סבא איציק רק שלנו.
בסדר. עומרי עולה לבד. בסדר לא נגעתי. אולי אני אעזור לך קצת. בסדר, בסדר. לבד. יאללה עומרי זריז.
שיר? בטח. איזה? אניה? יאללה. לא אניה? אז מה? בסדר. שוקו. לא שוקו? אבל אתה רצית? אז מה? לא אין טלטאביז.

הגענו. בסדר בסדר עומרי יוצא לבד. אולי אני אעזור לך קצת. לא צריך.
בוקר טוב לכולם. עומרי? אתה נכנס? כולם מחכים. שלום ארי. כן נעליים יפות. גם שלך מאיה. עומרי? נכון גם שלך דריה. כן, לכולכם יש נעליים יפות. עומרי אתה בא? אז בוא. יאללה נשיקה. ביי. אני אבוא בצהריים לקחת אותך. אבל אני חייב ללכת. אבל כיף בגן. תראה איזה נעליים יפות יש לכולם. תראו איזה נעליים יש לעומרי.
כן כן תראה להם. יופי. ביי. אני אבוא בצהריים עם האופניים. כן. לא של עומרי, של אבא. של אבא ושל עומרי. אז ביי.

ש-ל-ו-ם! איפה עומרי? יש פה ילד שקוראים לו עומרי? אההה. מה עניינים? איך היה היום? יופי. איפה התיק שלך? יאללה. האופניים בחוץ. או-פ-ניים נכון. קסדה. לא. חייב. חייב. עומרי חייב קסדה. אז נשאר פה. לא, אנחנו לא נשארים פה. נו. קסדה. בסדר בלי לדגדג. בסדר. נו. אבל לא נגעתי בך. עומרי תעמוד ישר. אני לא יכול לשים לך ככה. אבל תרים את הראש. אני לא מדגדג. נו. רגע. לא לזוז. רגע. הופ. יאללה. יוצאים לדרך.

אנו יוצאים לדרך הופה היי הופה…מה? לא שיר? אז איזה? רוץ בן סוסים? מה? שעון חיל? טוב. לא? רוח רוח? מה? אז לא חייבים לשיר. עומרי אני לא שומע טוב כשאנחנו על האופניים. מה? אני לא שומע. שניה עומרי. מה? רגע. אני אעצור בצד. רגע עומרי. אני לא שומע. שניה אני עוצר. רגע! מה?? כן, זה אוטובוס גדול.
נכון גדול מאוד. מאוד מאוד. יאללה נמשיך? יופי.
מה? אני לא ש…כן. כן. כן. בטח. אה הא. המממ. כן. כן עומצ'וק. טוב. טוב. כן. בסדר.

הגענו הביתה. בוא נוריד קסדה. בלי לדגדג. טוב. לא לזוז. נו עומרי. אני לא יכול להוריד ככה. נו. טוב לא צריך.
כן, אפשר טלטאביז אחד. שניה. רגע חמוד זה לוקח דקה. רגע. הנה בבקשה. רוצה קרטיב? לא ירוק? טוב.
לא. אמרתי טלטאביז אחד. טוב אחד אחרון. שניה. הנה.
אמרנו אחרונה. אבל אמרנו. טוב אחרונה חביבה ואז יורדים לחצר.
די עומרי. אין יותר טלטאביס. כי אמרנו אחרונה חביבה. גם אחרונה כבר אמרנו. פעם אחת אמרנו בהתחלה. לא. טוב, בתנאי שאתה מוריד את הקסדה. בלי לדגדג. לא לזוז. זהו. עכשיו אחרונה חביבה חביבה.

יורדים לחצר. בסדר הנה בימבה. ומדבקות. ובלונים. הנה הגירים. לא דובי לא יכול לבוא. גם לא הטלוויזיה.
בוא. תראה מי שם… ליאני. והנה איתמר. לך תתן להם מדבקות. יופי.
לא לרוץ. זהירות. עומרי רד משם. הי! היא לא הרביצה לך היא חיבקה אותך..חזק. מה קרה? אז תחטוף בחזרה. עומרי לא. זה לא שלך. אז תבקש. אם הוא ירצה הוא ייתן לך. עומרי! יש מספיק לכולם. הוא לא התכוון. הנה הוא נותן לך. אבל זה שלו. לא לרוץ! לאט. וואו איזה יופי. כן ציירת מאוד יפה. מה יש לך בפה? עומרי לא לגעת בזה. מאוד יפה לך המדבקות על הפנים. יופי. לא נורא. אז תקח את שלה. זה אותו דבר רק צבע אחר. נכון, לא אוכלים קקי. מה? מי אכל? לא נראה לי. לא. טוב, זה בעיה של אמא שלו. היא לא הרביצה לך. אז למה אתה בוכה. אז לא חייבים. זה לא שלך. למה אתה בוכה שוב? טוב מישהו נראה לי עייף. בוא. עולים הביתה לאכול ולישון. בוא. לא לשם. עומרי. הבית לכיוון הזה. עומרי. לאן אתה הולך. לא צריך ידיים. טוב ידיים בוא.

בבקשה. בתיאבון. קצת קטשופ. אבל תאכל גם את הצ'יפס. לא. אי אפשר לאכול רק קטשופ. לא עוד. אז תאכל צ'יפס. זה כן צ'יפס. צ'יפס סגול. סלק. עומרי עזוב את הקטשופ. רק עוד קצת. אולי תאכל גם מזה. ביס. ביס קטן. הנה קטשופ. אבל תאכל את זה עם הקטשופ. לא לקק, לאכול. אז לא חייבים. בוא להתקלח. למקלחת. לא לספה. יש לך מלא קטשופ על הידיים… לא עומרי! יאללה למקלחת.

בוא נוריד בגדים. ידיים למעלה. למעלה. מכנסיים. יפה. חיתול. לא. כי אין מה לראות, לא עשית קקי. טוב, הנה. אחר כך לפח. אחר כך. לא. טוב אז מהר. עומרי? בוא למקלחת. עומרי? נו בוא. הופה. מים קרים? אני אעשה פושרים. קרים? טוב קרים. הנה. זה מים קרים. אין יותר קר. לא אין. מה קרה? מה עיניים? אבל עוד לא שמנו סבון. אז מה כואב? אבל אין עליך סבון. טוב, לנגב? הנה. בסדר? טוב, נעשה מהר ונלך לישון. סבון. ראש. בטן רגליים. זהו. בוא נצא. לא, אי אפשר לישון באמבטיה. לא. עומצ'וק קום. זה לא נראה נוח. קום. קום. יאללה קום. נישן במיטה. יופי.
מצחצחים שיניים. יפה. כל הכבוד. אתה מצחצח מאוד יפה. לא חייבים במצח. לא. כי את המצח ניקינו בסבון. טוב די. בוא נשטוף את הפה. קח שלוק. לא לבלוע. לא לבלוע. לירוק. לכיור. לכיור! לא ל… לא נורא פעם הבאה.

איפה הפיג'מה שלך? יופי. חיתול. הנה הנה המוצץ. לעמוד. בוא נשים פיג'מה. ראש. רגל. רגל. יד. יד. יד. יד. יד עומרי יד! תודה. נשיקה לאמא. לילה טוב. נכון גם למיקה. גם לטלטאביז…ולטלוויזיה ולאיפון. גם לאייפד. לילה טוב לכולם. בוא למיטה.
איזה סיפור קוראים? גדול או קטן? יאללה, חתולי קטן. קרמר החתול הוא חתול ישנן, קרמר החתול… מה? לא חתולי? אז איזה סיפור? האו עד עשר? טוב. אני אמיץ ועשוי ללא חת – אני כלב מספר אחת, אני…מה? לא האו עד עשר? אבל לא רצית חתולי. אז טוב חתולי. קרמר החתול הוא…מה? כן זה ציור יפה. קרמר החתול… כן זה חתול בציור. קרמר… כן הוא ישן בציור. אתה רוצה שרק נסתכל על הציור? בסדר. נכון חתולי ישן בציור. כן? גם עומרי עייף? אז אתה רוצה למיטה? אז בוא.
לילה טוב חמוד. חלומות פז. כן, הנה. עוד נשיקה? בבקשה. אמא? אני אקרא לה. זהו לילה טוב. מה? בטח שאפשר עוד נשיקה חמוד. לילה טוב.
מה? אני בא. מה? לא, אי אפשר טלטאביס.

 

 

שפה יפה

multilingual

שעת ערב, כל המשפחה (שלושה במספר) יושבים לאכול ביחד.
בזמן שעומרי מורח על עצמו סלק ודוחף מלפפונים לאף מיטל פונה אלי:
-"דה בוי קולד מי ביצ' טודיי"
-"מה?"
-"הי דידנט קול מי באט היא סייד ביצ'"
-"אר יו שור?"
השיחה מתנהלת באנגלית כי עומרי לא יודע אנגלית אז אני אתרגם.
תרגום: "הילד שלך אמר היום זונה"
-"בטוחה?"
-"כן"
-"אולי הוא אמר יונה? אנחנו רואים מלא יונים כשאנחנו על האופניים בדרך מהגן"
-"לא לא. הוא שם דגש על הז'. אי אפשר לטעות"
-"מאיפה הוא למד את המילה הזאת?"
-"לא יודעת. חשבתי אולי אתה יודע"
עומרי פונה אלי עם חיוך גדול "אבא, זונה!"
-"אהה, עומרי מה זה?"
-"אבא, זונה, איכס, זונה"

נזרקתי לרגע אחורה בזמן לפעם הראשונה שאני אמרתי את המילה הזאת.
זה היה בגיל הרבה יותר מאוחר ממנו, הוא כולה בן שנתיים.
ברור לי שאין לו מושג מה זו המילה ושהוא חוזר על משהו ששמע, אבל זה ישר הזכיר לי את אותו הבוקר בים.
אני הייתי בן חמש או שש. היינו בים עם אמא שלי והיא עשתה משהו שעיצבן אותי (סביר שההפך הוא הנכון) אז קראתי לה זונה…
לא ידעתי בדיוק מה המשמעות של המילה אבל ידעתי שזו קללה וזה היה השימוש הראשון שלי בה. הראשון והאחרון.
אמא שלי לא צעקה, לא התעצבנה ולא הפליקה (מעולם דרך אגב).
היא התסכלה עלי במבט כ"כ נעלב ונפגע שרציתי שיבוא גל וישטוף אותי לים.
הסתובבה, הלכה ואני הייתי בטוח באותו רגע שזהו, שהיא לא תרצה להיות אמא שלי יותר אחרי זה ושאני אצטרך לגור אצל השכנים מעכשיו (שמה למדתי את המילה אז כנראה אצלם זה מקובל).
מיותר לציין שאמא שלי לא ויתרה עלי ושגם סלחה לי שלוש דקות מאוחר יותר אבל המבט שלה וההרגשה שלי גרמו לי שלא להשתמש במילה הזאת אף פעם.
ממני הילד לא שמע את המילה זונה!

-״איכס, זונה…אבא״
-״עומרי! לא אומרים את זה. נו נו נו!״
-״נו נו נו אבא. זונה, איכס״
טוב, מאיפה הילד למד את את המילה זונה ומה קשור איכס?
אולי הוא למד מילד בגן את המילה זונה ואז הגננת הסבירה לו שזה איכס? קשה לי להאמין.
אולי המגורים ביפו משפיעים? לא סביר. צפון יפו הפך ליותר צפון תל אביב מצפון תל אביב.
-״איכס, זונה, איכס, זונה, איכס,איכס״
״עומרי! די עם זה. בוא, בוא נלך לסדר את החדר״ אולי זה יסיח את דעתו מהמילה הזאת בזמן שאני חושב איך נגמלים ממנה.

הולכים אליו לחדר ומתחילים לסדר ביחד.
אני מסדר ועומרי עומד עם איזה צעצוע פנס באמצע החדר וממשיך לצעוק איכס וזונה.
בלי להתעצבן אני מתעלם מהקריאות גנאי ומבקש שישים את הפנס במקום.
"לא. שלי. נו נו נו אבא"
אני שונא שהוא אומר לי נו נו נו. מבקש ממנו שוב לשים את הפנס במקום. הוא שוב מסרב.
מנסה בעדינות לקחת ממנו את הפנס ולשים במקום בעצמי.
״לא. אבא. תן לי. שלי. נו נו נו אבא״.
אחרי שאני מוציא לו את הזונה מהראש אנחנו מתחילים לעבוד על הנו נו נו הזה.

עכשיו הוא עם הפנס ביד רוקד ומתחיל לשיר ״איכס זונה איכס זונה איכס…״
״עומרי! די. אני לא מרשה. תן לי את הפנס. שים אותו חזרה במקום״
אני מנסה לקחת לו את הפנס, הוא מתעצבן וזורק אותו על הרצפה.
סססאמק! אין לי כוח לזה…הפנס מתחיל לנגן.
"–פור שמיר גן ליכט ואן שפט זון אך ליכט פור שטוגן…—"
הפנס מתנה מסבא של עומרי. הוא הביא אותו כשטייל בבלגיה אז אנחנו לא ממש מבינים על מה השירים.
עומרי שומע את הפנס מנגן ומתחיל לרקוד ולשיר איתו
״זונה איכס… זונה איכס… זונ ה ליכס… זון אך ליכט…״
סססאמק, איזה אהבל אני! הילד לא מקלל הוא שר בפלמית!
אחרי בדיקת גוגל קצרה הבנתי ש״זון״ זה שמש, ״ליכט״ זה אור ויש שם איזה מילת קישור שדפקה את העסק וגרמה לזה להשמע כמו ״זונה איכס״.

אני נרגע אבל רק קצת. בכל זאת הילד נשמע עדיין כאילו הוא אומר איכס זונה
טוב, אם הוא כל כך אוהב את הפנס המנגן אני לפחות יעבוד איתו על הגייה נכונה מחר.
בנתיים אני מוותר על סידור החדר והולכים להתקלח.
כמובן שבדרך אני דורך על הפנס שנזרק לפני רגע ונופל… סססאמק!

צהריים שלמחרת אני מגיע לאסוף את עומרי מהגן. הגננת עוצרת אותי בכניסה:
-״שלום אבא של עומרי (לאמא שלו אגב היא קוראת מיטל) אני יכולה רגע?״
-״כן, בטח. הכל בסדר?״
-״כן כן. אין מה לדאוג. אני פשוט רוצה לבקש שתשימו לב איך מדברים ליד עומרי.
הוא בגיל כזה שהוא סופג וסופג. כל מה שאומרים לידו נתפס.
הוא אולי לא מבין את כל המילים אבל הוא חוזר עליהם ו…״
-״זה בסדר. אין צורך לדאוג. עומרי לומד פלמית!״
-״מה?״
-״יש לו איזה צעצוע מבלגיה ששר והוא חוזר אחרי המילים.
בגלל שהוא לא מבטא אותם נכון זה נשמע כאילו הוא אומר ׳איכס זונה׳״
-״מה? לא…זה לא…״
-״כן כן. גם אני חשבתי ככה. לא הבנתי מי לימד אותו איכס זונה.
איכס זה עוד בסדר אבל זונה הוא לא למד בבית. אתמול עליתי על זה.
הוא אומר בעצם ׳ליכט׳ ו׳זון׳. זה אור ושמש בפלמית, גרמנית, בלגית כלשהו״
-״אה..אה..זה נחמד שאתם מלמדים אותו שפה אבל אני לא שמעתי אותו אומר משהו שנשמע כמו…ככה…בכלל״
-״באמת? כי…אה. אז אני לא מבין מה הבעיה…״
-״הבעיה היא שעומרי הסתובב כל הבוקר וצעק שוב ושוב ׳סססאמק סססאמק סססאמק׳…״

 

בואי לאילת…לאילת

Eilat.10

אני מודה, כן, גם אני, כמו כל ההורים עסוק בתיעוד אובססבי של הילד שלי. לקח לי זמן להודות. בהתחלה עוד התנשאתי על הורים אחרים שמצלמים ומשתפים תמנות ללא הרף. אני לא מצלם ומסריט. אני כותב. לכתוב זה בגבוה. לכתוב זה איכות. ש"י עגנון כתב. אני ושי ככה! אבל האמת? זה לא שונה. במקום זווית צילום אני מחפש זווית סיפור. במקום להעלות לפייסבוק תמונות אני כותב לבלוג…ואז משתף בפייסבוק.

גם כשמיטל הודיעה לי בהפתעה שנוסעים לאילת חשבתי בעיקר על הסיפור שייצא מהפעם הראשונה של עומרי באילת ופחות על הפעם הראשונה של עומרי באילת. התעלמתי מהעובדה שאני לא סובל את אילת ושמאז גיל 16 לא נהניתי מאף אחד מהביקורים שלי בעיר שנתקעה איפשהו בשנות ה90…העיקר שייצא סיפור טוב לבלוג.

כיאה לטיסה אחורה בזמן הגענו לטרמינל הישן בנתב"ג. מקום שאיבד מהזוהר וריח הבושם של הדיוטי ונשאר עם אוירה של תחנה מרכזית. צ׳ק אין, מזוודות, בידוק בטחוני, מתעכבים קצת בבידוק בגלל אבא: שם אשכנזי, חזות סמי-מזרחית-לא מגולח, מגורים ביפו. תמיד ישאלו אותי עוד שאלה שתיים ליתר בטחון ותמיד שאדם במדים שואל אותי איך קוראים לאבא שלי ומה שם משפחה קודם של אמא שלי אני שוכח לשניה.  הילד, לעומת זאת, צולם בגיל חודשיים וכבר מזמן לא דומה לעצמו אבל לא, הוא לא חשוד. ״מזהים לפי הגבות״ אומרת הבודקת (?!?).

נחתנו בערב באילת ונסענו מהר למלון במטרה להרדים את עומרי, להזמין אוכל ויין ולשבת במרפסת שנושקת לשפת הבריכה בחדר המשודרג שלנו. לנצל ערב ראשון. הבעיה היתה שעומרי כל כך התרגש המהמקום החדש שהוא לא הצליח להרדם. ניסינו להערים עליו כשכיבינו את כל האורות ועשינו כאילו אנחנו ישנים אבל זה לא עזר. בשלב מסויים מיטל הבינה שבקצב הזה גם, או רק, אנחנו נרדם וככה ילך כל הערב אז עשינו הפוך. הדלקנו את כל האורות והטלוויזיה כדי שאולי כל הגירויים יעייפו אותו מהר והוא ירדם.  חצות, מיטל ישנה, עומרי רואה צינור לילה ואני לידם בוחן את הסיטואציה וחושב מה לעזאזל אני כותב על זה בבלוג.

בבוקר קמנו עם ילד שרוע כשהראש שלו על מיטל והעקב שלו באף שלי. אלה מהרגעים הבודדים בחיים שאנחנו מתעוררים לפניו ובא לי לעמוד מעליו ולצעוק ״אאאאההההה…אאאאההה״, להעיר אותו כמו שהוא מעיר אותי בבוקר, אבל אני מוותר לו. אני כבר אציק לו כשיהיה בן 16. זה גם ככה הגיל ששונאים את כל המבוגרים אז לפחות אני אתן לו סיבה.

כבר בדרך לארוחת בוקר גילינו שהצלחנו להגיע לאילת בדיוק ליומיים חורף שיש בה בשנה. בחוץ אפור וקריר. טוב, קריר זה עניין יחסי באילת אבל אפור. בשולחן לידינו ישבו זוג גרמנים עם שני ילדים שהתמוגגו מהמזג אויר הקייצי: "אין גרמני איט וינטר נאו, היר ורי הוט" והמליצו לנו על חוף הדולפין. חוצפנים! באים לפה, לבית שלי ומסתלבטים עלי? "קייצי" הם אומרים לי. ״חוף הדולפין״ הם אומרים לי. תודה על הטיפ אבל אנחנו נלך למצפה התת ימי לראות דגים! עומרי יעוף על זה. עומרי מתחת למים…בטוח יהיה לי מה לכתוב על זה.

עלינו על מונית בדרך למצפה. שתי דקות לתוך הנסיעה ועומרי נרדם. טוב, אני לא נוסע עם ילד ישן לראות אקווריום גדול. על מה אני אכתוב? אני ראיתי מלא דגים בחיים שלי. כל הקטע זה שעומרי יראה אותם.        "תגיד, אם עומרי ואני נפסיק לספק לך חומרים לבלוג אתה לא תסתובב איתנו יותר?"                       "מה? מה פתאום…אין מצב שלא יהיה מה לכתוב עליכם."

ביקשנו מהנהג לשנות מסלול ולקחת אותנו לטיילת שהייתה די שוממת. התיישבנו באחת המסעדות בחוף על בירה וצ'יפס רומנטים. היו לנו שעתיים שקטות לדבר ולהיות רק שנינו. המזג אויר לא שינה ופשוט היה לנו כיף לשבת ביחד. זה הזכיר לי שזו לא העיר שמשנה אלה החברה ושאני ומיטל יכולים להנות ביחד בכל מקום…חבל שאני לא כותב בלוג על זוגיות ורומנטיקה… "מאמי, די!"                                                       "סליחה, סליחה"… רומנטי.                                                                                                      אחרי שעתיים כשכבר חשבנו שנבלה את כל היום בטיילת עומרי התעורר בדיוק בזמן…לתחילת הגשם.  חזרנו מהר למלון.

בכניסה למלון, בדרך לחדר, מיטל עברה בקבלה לבקש שיחליפו לנו לחדר עם אמבטיה במקום מקלחת. עומרי לא אהב את הניסיון הראשון שלו להתקלח בעמידה. הוא החזיק בי ברגליים בפנים מבועתות במהלך כל הרחצה מהפחד להחליק שהפך לממשי בשניה שניסיתי לשחרר לו את הידיים ולהראות לו שאין ממה לפחד והוא החליק. עד שהחליפו לנו חדר העברנו את הזמן במשחקי תופסת בלובי. סיפור לבלוג כבר לא יצא פה.

בערב, כשניסינו להרדים את עומרי גילינו ששני ספרי השינה שלו אינם. כנראה נשארו בחדר הקודם. הילד לא יישן בלי הסיפור על החתול והסיפור על הפיל. התקשרנו לקבלה שהעבירו אותנו למישהי בביטחון שחיה בסרט שהיא עדיין בצבא וביקשה ממני לתת לה לעשות את ה"בדיקות שלה" ולחזור אלי. כמה דקות עברו והתקשר עוד אל"מ במי"ל, קצין ביטחון, עם קול נמוך וסמכותי ושאל אם אנחנו דיווחנו על אבידה באחת מיחידות הדיור של המלון. "קרמר החתול ולהפיל פיל?" הוא ענה בקול נבוך אחרי שאני התעקשתי שיגיד לי איזה ספרים הוא מצא כדי שלא נקבל ספרים לא שלנו וכי זה הצחיק אותי.                                               עומרי נרדם, הגשם חזר ואנחנו חתמנו את הטיול לאילת מול טלוויזיה ללא קול עד שנרדמנו גם.

בבוקר קמנו והתנחמנו בעובדה שהטיסה לתל אביב קצרה ונרוויח יום שלם של חופש בבית. נחמה שהתחלפה בחשש שהתממש כשראינו בחוץ אובך, מסלול המראה ריק וקצינת ביטחון בכניסה לשדה שמודיע שכל הטיסות בוטלו. אנחנו באילת לא נשארים אפילו דקה נוספת!  מיטל התבייתה מיד על זוג שנראה נואש כמונו והצליח לשים ידיו על הרכב האחרון להשכרה. הסכמנו שנצטרף אליהם ונחלוק בעלויות. אולי בכל זאת יהיה על מה לכתוב.

בזמן שזוג החברים החדשים שלנו עוברים ומסמנים עם נציג חברת ההשכרה ברשימת התקלות כל שקע, שריטה ולכלוך על הרכב, ניסיתי לברר קצת מי הם הצמד שאנחנו עומדים לבלות איתו ארבע שעות באוטו עם קצת 'סמול-טוק'. מי יודע, אולי הם יהיו דמויות משנה בבלוג שלי. אבל הם רצו שיהיה על מה לדבר בנסיעה ולא הסכימו שנדבר עד תחילת הנסיעה. אז שתקנו ומצאנו עוד שריטה על האגזוז לרשימה. רק אחרי בדיקה מקיפה, צילומים של כל השריטות בטלפונים וכתיבת תיאור מדוייק של מצב האוטו בצאתו מהמגרש התחלנו ליסוע. כבר בתחילת הנסיעה הבנו שהיא שיננית, הוא עובד בעיריית מקום-כלשהו, יש להם ארבע ילדים, הוא מתוסכל, היא עצבנית ונוהגת כמו משוגעת ונגמרו לנו נושאי השיחה. שארית הנסיעה עברה בדממה מעיקה, פחד קל מלסיים את הטיול הזה באחד מעיקולי כביש הערבה וצפצופי סמס של ההתכתבות ביני לבין מיטל במושב האחורי.

אני: "מלחיצה אותי הגברת עם העקיפות-על 140-בסיבוב-על פס לבן-שלה…"

-מיטל: "כן, היא מלחיצה את עצמה גם"

אני: "כבר שתי עקיפות שהיא מחכה לרגע הכי מסוכן לעקוף…"

-מיטל: "כן, מעניין למה הוא לא נוהג"

אני: "נראה לי שהיא קצת קונטרולפריק ושלו דווקא לא איכפת למות. מעניין אם היא תתן לי להחליף אותה בנהיגה"

– מיטל: "פחח.. קודם שהיא תודה בעובדה שהיא זקוקה למנוחה\פיפי אחר כך נדבר על חילוף"

אני: "מצד אחד אני מפחד על חיינו ומצד שני אני חושב אם הנסיעה הזאת נכנסת לפוסט על אילת או מקבלת פוסט משל עצמה"

– מיטל: "ברור שנכנס. מה יש לך על אילת חוץ מגשם?"

אני: "מה? קרו מלא דברים. יש מלא. לא יודע מה תהיה הפואנטה אבל קרו מלא דברים.לא?"

-מיטל: "אם אתה אומר"

– מיטל: "וחצמזה היא שיננית לא? יש לה מיומניות מוטוריקה מעולות. מוטוריקה – זה יכול להועיל גם בנהיגה לא?"

– מיטל: "ותנמיך את צלילי ההודעה זה חשוד."

אני: "שיננית זה מוטוריקה עדינה. אולי זה יעזור אם היא היתה נוהגת על הבימבה של עומרי."

– מיטל: " (סמיילי מחניק צחוק)"

אני: "זה לא מצחיק. אני מקווה שזה לא הפוסט האחרון שלי."

פעם ראשונה

411ced47f145ab3b70d25a0d5bc4afff

 יש לנו גן שעשועים קטן ליד הבית. אני ועומרי אוהבים ללכת אליו לפעמים. לא גן מפואר. צנוע יחסית. שלוש  מגלשות, שתי נדנדות, ומעין בית פטריה שאפשר לשבת בתוכו.                                                     עומרי הכי בעניין של המגלשה הקטנה. רוב הביקור שלנו סובב אותה. הוא בעיקר עולה אותה בכיוון  ההפוך. מלמטה למעלה.                                                                                                        הגננת שלו אמרה לי פעם שזה בגלל שהוא ילד מיוחד שעושה דברים אחרת.                                          אני אומר שזה בגלל שהוא קטן מידי בכדי לעלות על הסולם.                                                        עומרי באמת מיוחד, בזה היא צודקת, אבל זה לא נראה לי מה שמייחד אותו.

 הסיבה האמיתית שהוא מעדיף לעלות מאשר להתגלש היא שהוא לא ממש מצליח להתגלש אף פעם.    עד לא מזמן היה קיץ ועומרי הסתובב עם מכנס קצר ובלי גרביים ומסתבר שחיכוך של העור החשוף  במגלשה לא מאפשר התגלשות. הוא היה גורר את עצמו עד לאמצע המגלשה שם היה נתקע ומתבאס.      ככה קרה שבזמן שכל הילדים מתגלשים רגיל עומרי עולה על המגלשה מלמטה ומפריע למי שמגיע  מלמעלה.                                                                                                                                אני משתדל מצד אחד לעצור ילדים מלהתגלש עליו ומצד שני להרים אותו באויר רגע לפני שמתגלשים עליו.

 אחה"צ חורפי אחד הביא איתו רוח קרירה של הזדמנות חדשה. היום לראשונה נתגלש, החלטתי.            הנחתי שמאחר ועכשיו עומרי לבוש מכף רגל ועד ראש ללא טפח חשוף אחד, רמת החיכוך עם המגלשה  תרד פלאים וסוף סוף בני בכורי, בבת עיני, יצליח לראשונה בחייו להתגלש.                                          בי אחזה ההתרגשות. עכשיו רק נותר לשכנע את עומרי להתרגש איתי. הרי נסיון חייו לימד אותו רק  אכזבה מנסיונות ההתגלשות.

 הגענו אל הגן ועומרי רץ למגלשה שלו והתחיל לטפס. אני רץ אחריו ושואל אותו אם הוא רוצה לנסות  להתגלש.                                                                                                                                  כל השיכנועים שלי וההתלהבות הגלויה נענו במשיכת כתפיים, התעלמות והמשך טיפוס. הילד איבד אמון  בכוח הכבידה.

 בנתיים בקצה השני של הגן נכנסים בשער שני ילדים, אח ואחות, ועושים דרכם למגלשה.                        הוא ילד בלונדיני חמוד אבל קצת באטרף, מתרוצץ עם ידיים באויר ושאגות כאילו עכשיו קיבל עירוי טרופית  לורידים. עוצר רק כדי לעדכן את הנוכחים מה הוא עושה עכשיו "ברררראההה בררראהה, אני הולך  להתגלש!"                                                                                                                                אחותו, דומה לו, בתוספת משקפיים עבים נורא משתרכת אחריו ברגליים כושלות נתקעת בכל עצם וילד  שנקרים בדרכה. כל נפילה שלה הופכת לדרמה של בכי בזמן שאחיה רץ לטפל בה ולהרים אותה חזרה על  הרגליים.

עד שהקרקס הנודד של האחים מצליח למצוא דרכו למגלשה עומרי כבר מגיע למעלה המגלשה ומבקש שאני אוריד אותו מהצד של הסולם.                                                                                                   אני מנסה שוב לשכנע אותו לרדת דרך המגלשה אבל הוא לא מעוניין אז אני מוריד אותו לסיבוב נוסף.

בנתיים השד הטזמני השואג כבר הגיע למגלשה והתחיל לטפס בסולם, עומרי בתחילת הטיפוס מהצד השני והאחות רצה לכיוון עד שנשמע בום גדול ובכי שמבשרים שהיא נכנסה בעמוד של הנדנדות בדרך.     "ברררראאההה, אני בא, בראאאה, חכי". תוך שניה הפסיכופט הקטן כבר במורד המגלשה עם הפנים קדימה בדרך לעזור לאחותו. אני מרים את עומרי בשניה האחרונה ומונע התנגשות.

 המהומה ליד עמוד הנדנדות נותנת לעומרי כמה דקות שקט והוא חוזר לטפס במעלה המגלשה כאילו  כלום  לא קרה.                                                                                                                              הוא מגיע שוב לפסגת המגלשה ועושה דרכו לסולם כדי שאני אוריד אותו חזרה. "ברררראההה, אני עולה,  בררררראה". בלי ששמנו לב הפצצת אנרגיה סיים לטפל באחותו והוא כבר עולה בסולם.

  עומרי נלחץ קצת מהאינטנסיביות של הילד ללא הפסקה הזה, מסתובב אחורה ועושה דרכו חזרה לכיוון     המגלשה ומתיישב בקצה שלה.                                                                                                      הילד אטרף כבר עומד מאחורי עומרי בחוסר סבלנות. "ברררראההה, נו, תתגלש, ברררראהההה".       אני לא יודע מה פשר השאגה אבל נראה שהיא עוזרת לו לשחרר את המילים או משהו.                     עומרי נלחץ ממנו ורוצה להסתובב. ״ברררראההה תתגלש זה כיף!״.                                               אני בקצה קורא לו לבוא. עומרי חושש. הילד מאחוריו כבר תכף מפרכס מזה שהפסקנו לו את התנועה.  "ברררררראאאאאאההההה"

  בנתיים האחות מגיעה מהצד, נכנסת עם הראש במגלשה ונופלת אחורה.                                  ״ברררראההה תיזהרי אני בא״. עכשיו הוא כבר לחוץ לרדת לטפל באחותו.                                       היא שוכבת על הרצפה בוכה. הוא מחפש דרך לעקוף את עומרי. אני לא מתערב.                                   כל הסיטואציה לא נראית לעומרי. עכשיו הוא רק מחפש דרך להתרחק מילד הפלא מאחוריו.                     בתנועות של גרירת ישבן הוא מתחיל להתקדם לכיווני, או יותר נכון להתרחק מכיוונו כשהוא מביט מאחוריו   בחשש.                                                                                                                                   בלי לשים לב עומרי מגיע לשיפוע ו…ווווווושששש….שיער מתבדר ברוח, ידיים מונפות אינסנקטיבית באויר ומבט מפוחד שהופך בבת אחת לחיוך גדול נמרח על פנים. עומרי מתגלש במהירות עד למטה.             בקצה אני תופס אותו, הוא צוחק, מבסוט עד השמיים ואני מאושר שהילד התגלש כמו שצריך סופסוף.   ככה יושבים שנינו בתחתית המגלשה מבסוטים…"ברררראאאאהההה" בשניה האחרונה מרים את עומרי, ילד טרפת מתגלש ומגיע אל אחותו הבוכיה ועומרי צועק "אאאאאוווופפפפם" (עוד פעם).

לא זה לא…

Konrad Kirpluk / Via behance.net

שעת ערב, אני חוזר מהעבודה. מיטל ועומרי כבר יושבים לאכול ארוחת ערב. עומרי קורא לי בשמחה ואני עושה לו את מופע הריקוד המסורתי כשאני בא הביתה, קורע אותו מצחוק, ומתיישב איתם לאכול. בשלב מסויים אני נזכר ששכחתי לכבות משהו במחשב בעבודה. יש לי אפליקציה באייפד שמאפשרת לי לשלוט במחשב אז אני רץ למקום המסתור של האייפד על המדף, למרות האיסור על אייפד בזמן האוכל, במחשבה שעומרי עסוק באוכל ולא ישים לב. אני גם משאיר אותו על המדף ככה שלא רואים את האייפד ממש.

איך שאני מתקרב למדף עומרי עוזב את כל מה שיש לו ביד (ובזמן האוכל יש לו מלא דברים בידיים) ומסתובב אלי. "אבא? אייפד?". אני מסתובב אליו כמו גנב בדירה שנדלק בה האור פתאום ורואה אותו מסתכל עלי בחיוך ומצביע "אבא? אייפד?" ואת מיטל מסתכלת עלי במבט ה"יופי אבא…אייפד".  אני מחזיר למיטל את מבט ה "שתי דקות ואני מסיים"  וממשיך עם האייפד.

"אבא? אייפד?".

"לא עומרי, זה לא אייפד". אני מסתיר את המכשיר אבל המבט שלי עדיין במסך.

"כן אבא, אייפד". עומרי מתעקש

"לא זה לא עומרי".

"כן…כן… אבא. אייפד".

"לא, זה לא אייפד"

"מאמי" מיטל קוטעת את השיחה העמוקה. "הילד קולט אותך, אל תשקר לו".

"אני לא משקר לו."

"באמת? אתה מתעסק עם האייפד ואומר לא שזה לא אייפד"

"אני לא משקר, זה הג'דיי-מיינד-טריק". (jedi mind trick)

"המה-מיינד-טריק?".

"ג'דיי".

"מה? זה נקרא לשקר".

"לא זה לא".

"שקר זה שקר"

"לא זה לא"

"עלי הקקה מיינד-טריק שלך לא עובד".

"כן, הוא כן עובד".

"דייי!"

"אבאאא…אייפדדדד!"

"את חושבת שאת יכולה לעשות את זה אחרת?"

"לתקן את הטעות שלך אתה מתכוון? כן בוא תראה"

מיטל מסובבת את עומרי אליה ופונה אליו בקול רך ונעים אבל גם אסרטיבי וממוקד ומתחילה להסביר לו שעכשיו אנחנו אוכלים ארוחת ערב ובזמן שאוכלים לא משחקים עם האייפד. לכל דבר יש זמן. אחרי האוכל נלך להתקלח ואז לישון. היא הסבירה לו שאת עשר דקות האייפד היומיות שלו הוא יקבל כבר מחר.

עומרי נראה מאוד מרוכז במה שמיטל הסבירה לו ואני ניצלתי את הריכוז שלו כדי להתרחק מהאייפד ולחזור לשבת איתם בשולחן. עומרי חיכה בסבלנות שמיטל תסיים ואז פנה אליה באותו טון רך ונעים אבל אסרטיבי וממוקד "מאמי (ככה הוא אומר אמא), כן…" מסתובב חזרה אלי "אבא? אייפד? כן, אייפד".

מיטל מסובבת אותו חזרה אליה "עומרי, אנחנו לא משחקים עם האייפד עכשיו. אנחנו אוכלים"

"מאמי? אייפד? כן. אייפד. אייפד מאמי"

"עכשיו אוכלים. היה לך מספיק אייפד היום"

"מאמי? ביי (הוא מנפנף לה לשלום ממש). אבא. אייפד"

"לא!"

עכשיו עומרי כבר נכנס לטנטרום אייפד. לא בכי הסטרי אבל התבכיינות. "אייפד אייפד אבא אייפד מאמי אבא אייפד אייפד".

"עומצ'וק, בסדר. תאכל ונלך לאייפד"

"אייפד מאמי?"

"כן. תאכל הכל ואז לפני המקלחת אייפד"

"זהו נשברת?" אני שואל

"לא. לא נשברתי. הוא לא יקבל את האייפד" עכשיו אנחנו כבר מדברים באנגלית

"מה? וזה לא נקרא לשקר?"

"לא. אני אתן לו את האייפד אחרי האוכל אם הוא עדיין ירצה"

"אז כן נשברת. הוא יקבל את האייפד אחרי האוכל"

"הוא כבר לא ירצה אותו עד אז"

"אה…בטח. עומרי יוותר על האייפד. אחרי זה הוא יוותר גם על מוצץ, בקבוק וחיתול ביחד"

"בוא נראה"

עומרי חזר לאכול כאשר אני קולט אותו מידי פעם מביט לעבר המדף. כל פעם שהוא מסתכל מיטל מתחילה לדבר איתו על הגן ועל מה הם עשו היום. בין ביס לביס ותוך כדי שיחה היא דואגת גם לדבר איתו על מילים חדשות שהוא למד ומילים שהוא מכיר ואוהב (חוץ מאייפד) כמו: פילפילון, גילגול, חתולי, פופיק, אור, תנור… היא לא מרפה ממנו לרגע עד שבסוף השיחה, והארוחה, כל מה שהילד רוצה זה ללכת בהליכת פיל להדליק את האור והתנור במקלחת כדי שיוכל לראות את הפופיק שלו במראה. משם הדרך לתוך האמבטיה היתה קצרה והאייפד נשכח לגמרי.

עומרי הלך לישון ומיטל ואני יושבים בסלון ביחד על הספה. אני לוקח את האייפד וחוזר לעיסוקי. אחרי כמה דקות מיטל שואלת מה עם הסרט שהבטחתי. אני שקוע באייפד.

"אתה עובד?"

"הא…אה..לא, לא בדיוק"

"לא אמרנו שרואים סרט?"

"אה…כן, כן…רגע"

"אתה משחק פיפא?"

"לא"

"אתה משחק פיפא"

"לא אני לא"

"אני רואה שאתה משחק פיפא"

"לא את לא"

"אתה עם מבט מזוגג וחצי לשון בחוץ ואני רואה את המסך"

"לא את לא"

"על ילד בן שנתיים לא עבד הג'דיי-שקר שלך" חוטפת לי את האייפד מהיד "תעשה הליכת פיל למטבח תדליק את האור והקומקום, תעשה לנו קפה ובוא לראות סרט. אם עוד תרצה את האייפד אח"כ תקבל"

"טוב, רוצה לראות מלחמת הכוכבים?"

"לא אוהבת"

"כן, את כן…"

דברים שאפשר לעשות בשעה

60-minutes

שוב בוקר שמתחיל שעה מוקדם מידי. למה? לא יודע. עוד לא עליתי על זה.  אני מחכה שעומרי יתחיל לדבר באמת ואז אני אשאל אותו מה הקטע.

מה שכן, אני ומיטל מחלקים את ההשכמות אז באמצ"ש יוצא שאחד קם ואחד נשאר לעוד 20-30 דקות שינה. בזמן האחרון כשהתור שלי לקום הילד ישן עד מאוחר ולפעמים אני אפילו צריך להעיר אותו וכשזה התור של מיטל הוא קם בין חצי שעה לשעתים לפני הזמן. בגלל שזה לא פייר ובגלל שאני כזה בעל ואבא נפלא ובגלל שזה הבלוג שלי ואני יכול להאדיר את שמי מבלי לתת למיטל לספר את הצד שלה, קמתי אני אל עומרי.

אז קמנו רק שעה מוקדם יותר מהרגיל. מה שכן, שעה זה המון זמן. שעה בשכר מינימום זה 22 שקל בערך. עכשיו אני מוכן להתחיל לשלם לו משכורת, מעל המינימום, רק שיחזור לישון עוד שעה.

אני ניגש אליו לחדר ומנסה לגרום לו לחזור לישון. אחרי שנה ושבעה חודשים של קריאת מדריכי שינה וגישות הרדמה שונות, יועצי שינה מזדמנים ושיחות על חוסר שינה עם חברים בעלי נסיון כפול משלי פיתחתי לעצמי שיטה  מקורית. אני נכנס בשקט לחדר שלו, מתיישב על כיסא הנדנדה שליד מיטתו, רוכן קדימה , שם את הראש בין הידיים ומלמל בקול חרישי "תישן כבר, תישן נו כבר, אבא עייף, תישן, תישן, תישן". לפעמים זה עובד.

אחרי כמה דקות אני מרים את הראש ורואה את עומרי עומד במיטה ומסתכל עלי. אני מסתכל בשעון ורואה שנותרו בערך ארבעים דקות שינה להציל. זה הזמן שלוקח להגיע מתל אביב לירושלים, זה לא מעט. אני אשכח את ימיני ואדביק את לשוני לחיכי בשביל ארבעים דקות שינה.

מחליט לעשות מעשה, שכל המומחים לענייני שינה וילדים בכלל – אלה שאתה פוגש ברחוב ואומרים לך מה בדיוק את עושה לא נכון עם הילד שלך – טוענים שאסור בתחליט האיסור לעשות, ולוקח אותו למיטה שלנו. אולי הוא ירדם ככה ואולי הוא יעיר את מיטל וזה יבוא לה טוב ההשכמה.

שם אותו במיטה וזה נראה טוב. הוא שם ראש ויש שקט. אני שם ראש ומחכה. כמה דקות של שקט ואז עומרי מתחיל לחרוק שיניים במוצץ. זה נשמע כאילו עומד מעלי ליצן ביומולדת ומכין מלא כלבים מבלונים. רעש מטריף. אני מוציא לו את המוצץ מהפה ומחזיר. ריסטארט. זה עוזר. הוא מפסיק עם זה ומתחיל לדפוק עם הרגליים על המזרן.

אני מסתכל בשעון, יש עוד חצי שעה. שלושים דקות של שינה שאין לזלזל בהן. חצי שעה זה מלא זמן. אפשר לעשות ארוחת ערב גדולה בחצי שעה. אני מוכן לוותר היום על ארוחה בשביל עוד חצי שעה שינה.

מלטף אותו ומנסה להרגיע. שלא ישן אבל שיהיה בשקט ולא יזוז ויעצום עניים…לפחות. זה עוזר קצת והוא נרגע. יש שקט ואני מנסה לחזור לישון. פתאום אני שומע את מיטל ממלמלת משהו. מסתובב אליה ורואה את עומרי יושב לה על הראש. לא מטאפורית, פיזית יושב עליה ואז זורק את הגוף אחורה ונשכב לה על הגב. "בוא אלי חמוד" לוקח אותו ושם אותו עלי. הוא מתגלגל ממני למיטה, מתיישב ומתחיל לדבר בקול רם.

אני מסתכל בשעון שוב. נשארה עוד רבע שעה בערך. רבע שעה זה מקלחת וגילוח של בוקר. אני אלך לעבודה מסריח, לא מגולח…בפיג'מה בשביל לבלות את הדקות היקרות האלה בשינה.

בדיוק בשביל מצבים כאלה יש את נשק יום הדין. אייפון!

אני נותן לילד את המכשיר. זה אמור להחזיק אותו כמה דקות. הילד למד ללחוץ ולהזיז ולהגדיל ולהקטין אבל בעיקר למחוק. 10 דקות הטלפון אצלו וחצי מהאנשים שאני מכיר או שנמחקים או שמקבלים שיחת טלפון עם מילמולים וחירחורי נזלת ב6 בבוקר. אז הטלפון נעול ועומרי רק לוחץ על הקוד. אחרי חמישה שישה נסיונות הטלפון ננעל, מפסיק לעניין, נזרק מעלי ונוחת על הרצפה.

אני קם עצבני, מתיישב על המיטה ולוחש באסרטיביות "עומרי זה אסור! זה לא האייפון 4 המעפאן של אמא זה אייפון 5!". טוב, די נגמר צריך לקום כבר. אני מתכונן לקום ואז עומרי מתקרב אלי, שם ראש על הרגליים שלי ועוצם עניים. אני מביט על האייפון הזרוק בפינת החדר ורואה שיש עוד 3 דקות לשעון המעורר.     שלוש דקות נשמע מעט? שלוש דקות זה המון! מנצ'סטר עשתה בשלוש דקות מהפך מול באיירן ולקחה את גמר ליגת אלופות ב99'. מי אני שאזלזל ב 3 דקות?

עוצם עיניים בישיבה. עומרי נרדם עלי. יופי, עכשיו הוא נרדם? עוברות שלוש דקות והטלפון מתחיל לצפצף. מיטל מסתובבת אלי "מאמי, מה יש לך? יום שישי היום. למה אתה שם שעון מעורר? תכבה אותו לפני שיעיר את הילד".