מקרה שקרה ודורש חוות דעה משפטית מקצועית וחובבנית כאחד.

מדובר במקרה שקרה מתישהו, איפשהו במרכז הארץ לזוג כלשהו.

כדי שלא להסגיר את פרטי הצדדים המעורבים, מטעמי פרטיות וכדי לשמור על אובייקטיביות הקוראים, הצדדים יקראו א' ו- ב' ושניהם יתוארו בלשון זכר. כך לא תהיה נטייה לצדד באחד הצדדים בשל הכרות אישית או הזדהות מגדרית.

המקרה:

שעת ערב. אחרי השכבת העולל לישון. הזוג מתפנה לזמן האיכות היומי שלו.  א' מכניס עוגיות לתנור ומתיישב לשים לק. ב' משחק פיפא באייפד. ברקע הכנות לצפייה ישירה בפרק סיום של שובר שורות.

א' מסיים עם הלק והולך להוציא עוגיות מהתנור. ב' מכין את הפרק על המחשב.

א' מכניס את רוב העוגיות לצנצנת. חלק מהעוגיות לצלחת. וחלק נשארות בתבנית על השיש. מתיישבים לראות את הפרק.

במהלך הצפייה נגמרות העוגיות בצלחת. ב' ניגש להביא עוד עוגיות. שוב נגמרות.  ב' שוב ניגש.

הפרק מסתיים. הזוג קם מהספה וניגשים למטבח. כשמגיעים למטבח מתגלה שצנצנת העוגיות נשארה פתוחה. לא דרמה, לא התקלקלו העוגיות ובכל זאת… א' מאשים את ב' ברשלנות כאשר מילא את צלחת העוגיות בזמן הצפייה לא סגר הצנצנת.

ב' , שעל פי רוב אכן שוכח לסגור דברים, מתרעם. הוא בטוח שהפעם לא שכח וטוען שבכלל לא נגע בצנצנת.  ב' מצביע על התבנית שעל השיש כמקור למילוי הצלחת.

בשלב זה מתפתח ויכוח מי השאיר את הצנצנת פתוחה.

ש לציין שהויכוח גלש לצחצוח השיניים אך נפסק בשל חוסר הסכמה וחוסר חשיבות בכניסה למיטה. עם זאת חשוב לשני הצדדים (בעיקר לב') להוכיח נקודה.

להלן הטענות עם ההוכחות בשטח של כל אחד מהצדדים:

א'- טענה:

ב' הוא ששכח את הצנצנת פתוחה

הוכחה:

1.ב' מילא את הצלחת במהלך הצפייה

2. אני א' ואני מושלם אז אין סיכוי שאשכח

ב'- טענה:

אני בכלל לא נגעתי בצנצנת (שימו לב שאין כאן האשמה, ב' אינו מחפש אשמים וריבים).

אני מילאתי עוגיות על הצלחת ישירות מהתבנית.

הוכחה:

1. א' היה זה שמילא את הצנצנת והתעסק בעוגיות ראשון.
2. . בתחילת הצפייה בפרק א' הגיעה עם צלחת מלאה בעוגיות.
3. כאשר הגיע הזוג למטבח על השיש היו תבנית עם שלוש עוגיות וצנצנת פתוחה. הזוג מסכים שהתבנית היתה מלאה בעוגיות לפני תחילת הפרק ואחרי שא' מילא את הצלחת הראשונה.
4. אין סיבה נראית לעין שב' יפתח צנצנת וימלא צלחת כאשר יש עוגיות פרוסות לפניו על השיש.

למרות שלדעתי התשובות ברורות כשמש וההוכחות לא מותירות ספק בכלל אשמח לקבל חוות דעה מגורם שלישי ולא משוחד.

מצד שני אולי נרד מזה לא' יש היום יומולדת. מזל טוב א'.

את (טוב, כבר הבנו מי זה מי) באמת מושלמת.

את הא' שמשלימה אותי ועושה אותי ב' טוב יותר.

תודה שהבאת איתי את ג' לעולם.

אני מודה לה' על כל יום שיש לי איתך.

אוהב אותך!

"home is wherever im with you"

קמתי לבוקר רגיל כמו כל הבקרים, שום דבר מיוחד.

מיטל קמה לפני עם עומרי ונתנה לי לישון עוד חצי שעה.
אחרי המקלחת התיישבתי עם שניהם במטבח, הם אכלו א.בוקר, ואני שתיתי קפה.
על אדן החלון נחתה ציפור קטנה ועפה, לקחתי עוד שלוק קפה.
הרמתי את הראש ושוב אותה ציפור נחתה על אדן החלון ועפה באותו אופן…

שיט! דז'ה וו! כולם יודעים למה יש דה ז'ה וו: משהו השתנה במטריקס!!!
הסתכלתי סביב והכל היה נראה רגיל עד שמיטל הוציאה את עומרי מכיסא האוכל שלו.

נחרדתי למראה עיני, לא הגיוני! איך זה קרה? אני זוכר שנפטרתי ממנה לפני חודשים, הייתי בטוח שהיא יצאה מחיינו "פור גוד"…. סביב הרגל של עומרי כרוכה שרשרת ענברים!

 [ הסבר: שרשרת ענברים היא סוג של קמע אימהות (בעיקר אבל גם כמה אבות) נגד כאבי צמיחת השיניים של ילדיהם. שרף מאובן בן מיליוני (לא פחות ולא יותר) שנים בצורת אבנים קטנות על שרשרת שאמורות להקל על הכאב.

יש כאלה שמוכנות להישבע ביקר להם ובשיווא (האל ההודי הכחול שערף לבנו את הראש והחליף אותו בראש של פיל) שזה עובד.

יש כאלה שפחות מאמינות בקמעות אבל שמעו על זה מחברה וחושבות שזה לא יכול להזיק וזה גם יראה טוב ליד החוט האדום ממערת אליהו הנביא.

ויש רבים, אני ביניהם, שבעיקר חוששים שהשרשרת תחנוק את הילד בשנתו או שתקרע והוא ינסה לבלוע חרוז ויחנק – ובכלל אנשים שחרדים מהפסקת הנשימה של ילדיהם.

למרות כל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות האינדונזי ותו התקן של ההילר הראשי של מחוז ראג'אסטן בהודו , אני מעדיף משחות קונבנציונאליות. מה גם שרוב המשתמשים בשרשרת משתמשים גם במשחות רגילות אז…אהמממ]

בקיצור, שאלתי את מיטל בעדינות מה קרה. התכוונתי לשאול "איך לעזאזל מצאת אותה?"
והיא ענתה שכואבות לו השיניים וזה לא יכול להזיק. כן, חשבתי לעצמי, אני באמת לא מכיר אף אחד שבזמן שהוא נחנק משרף מאובן יתבאס מכאבי השיניים שלו….

אני כבר התחלתי לדמיין את הגרוע מכל בזמן שקולו של חברי גבריאל, מתנגד נחרץ למה שהוא מכנה "שרשרת המוות", כבר עלה בראשי "רוצח…רוצח…".
לא מאמין שזה שוב קורה לי! חודשיים של דיונים שבסופם הצלחתי "לאבד" את השרשרת הארורה הזאת ירדו לטמיון.
מאחר והשעה היתה מוקדמת וכבר היינו צריכים לצאת לגן הסכמנו שבנתיים הדבר הזה לא עובר לצוואר (אפשר לשים על הרגל והאנרגיות כבר ימצאו דרכן לפה…המממ) ולא נכנס איתו למיטה בלילה- אז זה עולה למדף מ20:00 בערב עד 6:00 בבוקר-אין דאגה.
כשהגעתי לגן שמחתי לראות את המבט המזועזע של הגננת למראה השרשרת. לא היה נעים לי להפיל את האשמה על מיטל… אבל כמו שאומרים אצלנו – לא נעים מת מזמן (אולי כאבו לו השיניים).

אז הסכמנו, הגננת ואני, שזה מסוכן ואחד הילדים עלול למשוך את זה וזה יקרע והחרוזים יתפזרו ואחד הילדים יספיק לבלוע חרוז וימות!

אז בגן זה נכנס לתיק מ7:30 עד 16:00 כשמיטל אוספת אותו.
אני חוזר מהעבודה ב18:00….זה משאיר שעתיים שרשרת אם היא תתעקש.
אמרתי לעצמי שאני יכול להתמודד עם שעתיים של שרשרת ביום אבל אז היא שוב אבדה…

בוקר יום שישי. מתכוננים ליציאה לצימר עם חברים.

ארוחת בוקר מוכנה. מיטל מושיבה את עומרי על כיסא רגיל. אני שונא שהיא עושה את זה כמו שאני שונא שהיא מושיבה אותו על השיש כשהיא במטבח. זה לא שאני לא סומך עליה, היא פאקינג סופראמא אבל מה לעשות, אותי זה מלחיץ. מספיקה חצי שניה כדי ליפול לרצפה. הכיסא כיסא איקאה עם משענת לא משענת, פתוחה כזאת. כיסא עם ארבעה כיווני נפילה.

אז יושבים על הכיסא ואוכלים ואני משתדל להסתיר את חוסר הנוחות שלי מהסיטואציה. מנסה ללמוד לשחרר. והנה החצי שניה מגיעה. תנועה לא נכונה על הכיסא והילד בדרך לרצפה מגובה 43 ס״מ. אבל לא סתם אמרתי סופראמא, מיטל תופסת אותו ביד אחת ואת השקשוקה שעפה לו מהיד ביד השניה. אפילו הרצפה לא התלכלכה. בכל מקרה זה הספיק לי כדי לבקש בטון המתכוון באמת שלי שחאלס, לא מושיבים את הילד על כיסא רגיל יותר. לפחות לא עד שהוא מתייצב.
מיטל הסכימה איתי עקרונית רק במקום להגיד ״צודק״ תיארה איך היא מביאה אותו מהגן וצריכה גם לבשל ולטפל בבית ואין ברירה אלה להושיב אותו בכיסא. הסכמתי והצבעתי על כיסא האוכל היעודי שסבא קנה במיטב כספו, זה עם הרצועות. איכשהו נרשמה התעלמות מההערה שלי ובמקום זה נאמר לי: ״כשאתה מביא אותו מהגן ביום הקצר שלך אז הכל מתוקתק ונשאר לך רק לבלות איתו. אני צריכה לנקות ולבשל ולעשות הכל תוך כדי״.
-מה?!? השבוע הוצאתי אותו והכנתי שניצלים בלי לשים אותו על כיסא המוות.

-תודה באמת שהכנת שנצלים.

-מה?!?
סטופ!!!!! פריז. בשלב זה הכל קופא. מיטל עם עומרי ביד עומדים במקום. טיפת השקשוקה שנזלה לו מהפה נעצרה באויר. מחוגי השעון שעל הקיר עמדו מלכת. הכל קופא. רק אני לא קפוא. לחדר נכנסים איש בחליפה שחורה ואיש בחליפה לבנה. שניהם נראים כמוני. ראיתי מספיק סרטים מצוירים בחיי כדי להבין מה קורה פה.
האני בשחור פונה אלי ראשון: תקשיב גבר, אל תתן לה לבלבל אותך. יש לך פה נקודה להוכיח. אתה צודק פה ואתה רוצה לשמוע את המילים. היא כמעט הרגה לך ת׳ילד בנאדם!
אני: נראה שהיא הבינה את הפואנטה שלי. והיא לא כמעט הרגה אף אחד
אני בשחור: את המילים היא אמרה?
אני: לא.
אני בשחור: אז זיבי אתה יורד מזה.
אני: כן…? כן…..תכלס
אני בלבן נכנס לשיחה: אתה מבין שהנקודה שלך היא כבר לא העניין ושאתה נכנס לקרב אבוד, נכון?
אני: לא. למה?
אני בלבן: אתה יש לך נקודה. קטנה ועגולה וחשובה רק לך. אתה מאוד רוצה להוכיח את הנקודה שלך ולצאת צודק. בגלל שהנקודה שלך, חשובה לך ככל שתהיה, קטנה ועגולה וברורה לכל. קל לך להתמקד בה.
אני: נו.
אני בלבן: גם לה יש נקודה אבל שלה שונה מהותית משלך. היא גדולה הרבה יותר. היא מכילה בתוכה עוד מלא נקודות קטנות. וכל נקודה בנויה מנקודות קטנות אפילו יותר ובכלל לא כולן עגולות.
אם הנקודה שלך תתנגש בשלה היא תיבלע בתוכה במקרה הטוב או תשחרר את כל הנקודות שלה במקרה הרע. ואתה תאבד מיקוד והלך עליך
אני בשחור: אמרו לך פעם שאתה קוקסינל? מה אתה רוצה?
אני בלבן: אתה יודע שקוקסינל זה בכלל פרת משה רבינו בצרפתית
אני בשחור: אתה רק מחזק את דברי.
אני: טוב, אפשר הסבר פחות מדעי?
אני בלבן: אותך מעניין להוכיח שהושבת הילד על הכיסא הזה מסוכנת. בעצם זה שהוא כמעט נפל זה הובן. היא לעומת זאת קיבלה את הטריגר לדבר על הדברים שמטרידים אותה מעבר לזה. ברור לך שלה יש הרבה יותר דברים כאלה רק מעצם היותה אישה. היא כבר מדברת על חלוקת עבודה בבית וכל מילה לא במקום שלך מעכשיו תפתח עוד נושא שלא היית מוכן אליו. ההתדרדרות יכולה להיות כל כך מהירה ולא הגיונית שהיא אפילו לא תהיה קשורה בעקיפין לנושא המקורי. אתה התחלת ויכוח על כיסא ואם לא תעצור את זה עכשיו אתה בקלות יכול למצוא את עצמך מנסה להסביר לאישה בוכה למה אתה לא מספיק מחובר לרגשות שלך.
אני: אז מה אתה מציע?
אני בלבן: שתרד מזה ומהר, תוותר על ה״אתה צודק״ שאתה כל כך אוהב לשמוע. זה לא קרה, זה לא יקרה….זה לא קורה.
אני: טוב אולי אתה צודק. אולי זה לא שווה את זה.
אני בלבן: יפה אמרת. מאוד בוגר.
אני בשחור: ואולי שניכם פרות משה רבנו. מקרה אבוד. אני הולך מפה.
שני החברה נעלמים. תיקתוק השעון. טיפה של שקשוקה פוגשת רצפה.
-….אבל השבוע הייתי איתו לבד והכנתי שניצלים.
-אני גם מכינה אוכל גם מנקה ומסדרת וגם משלמת חשבונות וכל השיט של הבית. אתה בכלל יודע כמה היה חשבון חשמל החודש?
-תכלס מאמי, צודקת. אין לי מה להגיד.

-מה?

-צודקת, צודקת. אין לי מה להגיד.
-יופי, אני שמחה.
-טוב…. אה…אני רק מבקש שלא תשימי אותו על הכיסא הזה יותר, סבבה?
סבבה. אז מתי אמרנו לכולם שנפגשים בצימר?

6:37 בבוקר- "אבא? אבא? אבא? אבא? אבא". מתחילים את הבוקר.

קיבלתי שבע דקות על חשבון הברון הקטן. זה יהיה בוקר עלהכיפק.

פיהוקים קלים, התגרדויות של בוקר, עצירה לאסוף את הגמד והולכים להתקלח.

עומרי יושב מחוץ לאמבטיה עם הצעצועים ואני במקלחת. מידי פעם מסיט וילון לראות מה הוא זומם.

מסיט, הוא מכניס קוביות לקופסא.

מסיט, הוא מוציא את הקוביות.

מסיט, הוא שוכב על הבטן עם הפנים לדלת המראה של הארון. מוציא לשון ועושה פרצופים.

אחרי כמה דקות עולה ריח חזק של חבילה של בוקר. משהו טוב.

מסיט, עומרי עשית? אין תשובה מן הסתם, הוא עסוק מול המראה.

עומרי בוא אלי. עומרי. עומרי בוא אתה נכנס איתי למקלחת. עומרי.

הוא מתיישב ומסתכל עלי.

טוב, אני אסיים להתקלח. לא. מה זה הריח הזה? איייף. הילד צריך שטיפה.

עומרי בוא לכאן בבקשה.

מסתכל עלי. מסתכל למטה ושולח יד לבין הרגליים. לא שוב!

טוב, לפחות הפעם הידיים שלו מלאות בזה ולא שלי.

עומרי לא לזוז. מסתכל מחייך ודופק עם היד על השטיח. לא השטיח שוב!

עומרי גש הנה. הוא מחייך ושולח יד לאסוף עוד.

עומרי! הוא מוחא כפיים. לא שוב הרצפה! הסל כביסה!

נו עומרי. הוא דופק עם הידיים על המראה של הארון. לא שוב המראה!

טוב יוצא החוצה נוטף מים כדי לאסוף את הגמד נוטף הקקי.

הוא מסתכל עלי, מסתכל על היד שלו ודוחף לפה….אייייכס לא שוב ה…. אה, רגע כזה עוד לא היה לנו.

אוסף אותו מהרצפה. מכניס אותו ככה עםהבגדים והכל יחד איתי לאמבטיה. לקח מהפעם הקודמת.

מורידים את הבגדים והחיתול באמבטיה. איזה ריח יא חביבי יא עומרי. מה אכלת?

שוטף לו את כל הגוף. הוא מלפני ופתח הביוב מאחורי כל מה שיורד ממנו עובר דרכי בדרך לביוב…עוד לקח לפעם הבאה.

אתנחתא פילוסופית – למה אנחנו טורחים לאכול תירס אם הוא לא מתעקל?

מסיימים, מתנגבים, מתלבשים.יושבים לאכול ארוחת בוקר.

איייף הריח הזה לא עובר בקלות. אה…החיתול עוד באמבטיה. זורק לפח. ממשיכים להתארגן לגן. כלום לא עוזר. זה פשוט ריח חזק. שם את החיתול בשקית, קושר ומחזיר לפח. עוזר קצת. יאללה הולכים לאוטו. זורקים את הזבל עם הקקי בדרך. לא להאמין איזה ריח. מזל שלא פגשנו שכנים.

נכנסים לאוטו. שיהיה בריא הילד הזה, איזה אפטר שוק. אני כבר לא יודע אם זה באמת ריח שנשאר או שאני כבר מדמיין. פותח חלונות, שיהיה. נעים בחוץ. מגיעים לגן. מעביר אותו לגננת מנשק אותו לשלום והולך.

פתאום קריאה ״אבא של עומרי, בוא רגע בבקשה״. מסתובב וחוזר. ״מה יש לילד בשיער?״

שיייייייייייט.

כאב טרי (יחסית) אני עובר כל הזמן שיעורים. כל הזמן לומד דברים חדשים. לפעמים אני לומד את אותו שיעור כמה פעמים. כנראה בגלל שאני לומד כליום משהו חדש אני שוכח משהו ישן. אין מספיק מקום בקופסא כנראה. שבוע שעבר עומרי העביר לי בפעם המי-יודע-כמה את השיעור על צניעות.

ניסינו לקבוע מפגש של כל החברה בחיפה. זה לא קל כמו פעם. לכולם יש ילדים. לחלקם אפילו כפול ילדים ממני. אז הודעתי שבוע מראש בקבוצת 'וואטס אפ' של החברים ( בימים כתיקונם משמשת בעיקר כפלטפורמה לקיטורים על מכבי חיפה) שאכבד את העיר בנוכחותי בסופ״ש וסגרנו על יום שבת בבוקר ביערות הכרמל.

יום שישי הגיע ועומרי, כמובן, עם חום. הערכת מצב קצרה וההחלטה נופלת- חוזרים הביתה.

עולה בוואטס-אפ ומעדכן את כולם על הברז שאנחנו דופקים ומתנצל. אז אני מגלה שאני לא לבד. כמעט כל החברה עברו שבוע של לילות לבנים של חום, שיניים ושלשולים. ישר התפתחה התכתבות קולחת על כמה הלילה היה קשה וסוג של תחרות על מי ישן פחות ומי סובל יותר. קצת כמו הסצנה שמל גיבסון ורנה רוסו משווים צלקות ב'נשק קטלני 3' רק עם טון יותר בכייני ורחמים עצמיים.

עומרי, למרות החום, דווקא ישן כל הלילה ואני עוד התעוררתי בעשר בבוקר כי זה התור שלי ליקיצה טבעית בסופ"ש. כמובן שלא התאפקתי והתחלתי לתפוס עליהם תחת. כשהציעו לנסות להפגש בכל זאת אני חושב שהמילים המדויקות שלי היו שאני "מוותר על מפגש של מושבת חיידקים וחבורה של כוסיות שרבים מי ישן פחות". בבוקר למחרת הגדלתי ועשיתי כשעניתי שישנתי "בנזונה" בתגובה לאחד החברה שסיפר על הלילה הקשה שעבר.

כל זה כנראה לא חמק מהרדאר של מורי החדש לחיים, (בן השנה וחצי) עומרי .

הלילה שבין שבת לראשון עבר סבבה. עומרי הבריא. בשני בערב השכבתי אותו לישון והוא נרדם בקלות. אחרי כמה שעות גם אני ומיטל הלכנו לישון. הייתי בשלב הזה שמרגישים את השינה נופלת עליך ו…"אבא? אבא? אבא?". זו הקריאה החדשה. הוא כבר לא צועק. הוא שואל. אבא? אתה נמצא? אתה יכול לגשת אלי בבקשה? יש לי איזה עניין. (הוא רק אומר את המילה אבא, השאר זה אינטרפטציה שלי.)

אני קם אליו. הוא בוכה קצת. אני מלטף והוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, עוד לא נכנס למיטה, בכי. חוזר לחדר שלו. מלטף, מדבר ומרגיע. הוא חוזר לישון. אני חוזר לחדר, נשכב במיטה, מחכה כמה דקות, יש שקט, עוצם עיניים. "אאאההההבבבאא" בכי גדול. אני רץ לחדר שלו. עומרי עומד במיטה מסתכל עלי. אני מסתכל עליו חזרה ומבקש שיחזור לישון. הוא בתגובה זורק מוצץ על הרצפה. אני מסתכל עליו, הוא מסתכל עלי חזרה ונותן בי את המבט שאומר "נו, אתה מתכוון להרים לי את זה. ביייץ'?". אני מרים ומחזיר לו. עכשיו הוא מסתכל לי בלבן של העין, מחייך וזורק את עצמו אחורה ודופק את הראש בשלבי המיטה. בכי היסטרי. לוקח אותו על הידיים. עשר דקות הוא נרגע וחוזר למיטה.

ככה זה המשיך שעות, כאילו הילד תכנן את כל הקטע הזה לפרטי פרטים.

 הוא נתן לי להכנס למיטה, להתחמם בפוך, רק אז בוכה ונרגע מיד כשאני בא או שהוא רק נותן לי לצאת מהחדר וקורא לי שוב. כל פעם שאני איתו בחדר הוא עושה לי תרגיל שונה. פעם הוא חמוד וממלמל בערנות ופעם זורק את עצמו מצד לצד ובוכה. זה מרגיש שהוא עושה לי משחקים פסיכולוגים של שוטר טוב ושוטר רע. ומה שנקרא בלעז 'מיינד פאק'.

נשבע שבאחת הפעמים שעזבתי את החדר שלו, במחשבה שהוא כבר נרדם, זה היה נשמע כאילו הוא מצחקק.

בפעם העשירית או יותר נשברתי. נכנסתי אליו לחדר וירדתי על ברכי. התחננתי, די! הבטחתי שלמדתי את הלקח, שאכבד את חברי טרוטי העיניים, שאגלה אמפטיה, שאחזק ויעודד את מחוסרי השינה, שלעולם לא אזכיר את העובדה שישן יותר מארבע שעות רצוף ושרק יתן לי לישון.

עומרי הביט בי בעניים של זקן סיני חכם, חיכה כמה שניות, התעטש עלי, נשכב במיטה וחזר לישון.

בבוקר התעוררתי קצת עייף, עם תובנה חדשה\ישנה ואף סתום.

זו היתה שעת בוקר מוקדמת. סליחה, אמרתי בוקר? התכוונתי לפנות בוקר. כמעט לילה בכלל. עברנו לשעון חורף ועומרי נשאר על זמן אתונה. לא התחלף אצלו השעון אז הוא קם שעה לפני השעה הגם ככה מוקדמת מדי שהוא קם ביום רגיל.

 "אהההההה……אההההההה" . עומרי בקריאת התעוררתי-בוא-לקחת-אותי-בבקשה-מיד החצי מנומסת חצי פוקדת שלו.

אני כבר לא מתעורר ראשון. סידרנו את המשמרות ואנחנו מתחלקים חצי חצי בהשכמות. החלוקה גרמה למיטל לקבל חזרה את חדות השמיעה בבוקר. זה והפחד מקטנה לצלעות.

אז באותו בוקר זה היה התור שלה אבל השעון חורף דפק הכל והחלטתי לפנק אותה. פעם לפנק היה מלון, ספא, הליכה על החוף בשקיעה, ארוחה רומנטית, זר פרחים. פעם גם לישון לא היה כרוך במאמץ, תכנונים, חישובים, משמרות… פעם.

הגמד אמנם עבר את השלב הקשה ובכל זאת כל תוספת שינה זה פינוק אמיתי. אחד המשפטים הכי רומנטיים שזוג עם ילד יכול לומר אחד לשני זה ״מאמי, תחזרי לישון, אני אקום״  כשזה לא תורך לקום. בכלל, אני חושב שככל שיהיו לנו יותר ילדים ככה יגדלו הסיכויים שימי הולדת נוכל לסגור בהענקת שעות שינה האחד לשניה כמתנה.

אחרי שקמתי והרגשתי טוב עם עצמי על המחווה קלטתי מה השעה. ממש מוקדם!

אוסף את עומרי והולך רדום למקלחת. נעצר ומסתכל על השעון. אני אתקלח עכשיו? אני חייב לישון עוד קצת. יש לי רעיון. הולכים לסלון. מושיב את עומרי על הספה ומדליק טלוויזיה. שם לו סרט מצויר. זה מרתק אותו. יש ביני למיטל הסכמה שלא לטחון לילד טלוויזיה, בטח לא בבוקר אבל אין ברירה. חד פעמי.

עכשיו אני נשכב על הספה מולו. לא מסתיר לו אבל חוסם בגופי את המעבר. ככה אני יכול להרדם ואם הילד מחליט ללכת לאנשהו זה יעיר אותי. בקיצור אחראי. אני נרדם למשך 40 דקות. נגמר הסרט. עומרי מוחא כפיים. אני קם. מתחילים את היום. מושלם.

אני ועומרי כבר בארוחת בוקר. מיטל קמה זורחת. עשיתי לה את היום. נשיקות וחיבוקים. "מאמי איזה גבר אתה, זכיתי. מסכן אתה בטח גמור". עוד חיבוקים ונשיקות. לא נעים לי להגיד לה שהילד ישב מול הטלוויזיה ואני ישנתי. חד פעמי. לא נורא. לא יקרה שוב.

זה קרה שוב למחרת וכל יום במהלך אותו שבוע. לא התאפקתי. זה כמו סמים. אני ישן טוב, הילד מבסוט עלי, מיטל מבסוטה עלי, אני אב השנה…. אז מה אם מכרתי את נשמתי לבייבי איינשטיין. יש מצב שבשבוע הזה עומרי ראה יותר סרטים מצוירים ממה שהוא ראה במרבית חייו.

מיטל היתה כל כך מרוצה ממני שהיא הודיע לי ביום חמישי שהיא מתכוונת לקום להשכמה גם שישי וגם בשבת ואני אוכל להתעורר ביקיצה טבעית כל הסופ"ש.

טוב, לא נעים. זה הרגע הזה שבו אני מבין שהגזמתי. דילמה. מה אני עושה? מספר את האמת או לוקח לי עוד שעות שינה במרמה? כל היום חשבתי איך לספר לה ולא יצא. באמת…לא יצא… בסוף הלכנו לישון כשאני מרגיש כמו רמאי שקרן.

מגיע בוקר. ״אהההההה….אהה הה״. מנסה לקום לפניה…באמת…מנסה…״מאמי תישן, אני קמה״, היא אומרת ואני נשאר לישון. לא ישן טוב. זה לא בסדר. אני צריך לקום להגיד את האמת ולשלוח אותה לישון. קם מהמיטה. קצת נבוך. מוריד את הראש, יוצא מחדר השינה ומכין עצמי לספר לה את האמת על השבוע החולף. כבר ביציאה מהחדר אני שומע צליל מוכר. חשוד. יוצא אל הסלון.

עומרי יושב לו על הספה עם המבט המרוכז\מזוגג והמוכר, מיטל שוכבת לפניו ישנה ובטלוויזיה סרט מצויר. עומרי מסתכל עלי ועושה שלום. אני שולח לו נשיקה באויר וחוזר לחדר.

חוזר לישון. אני כבר אספר לה כשאקום.

שבוע שעבר ביום הקצר שלי בעבודה לקחתי את עומרי לאחד הגנים בתל אביב.

כיליד יפו, עומרי רגיל  ללכת עם אבא בעיקר לים ליד הבית והחלטתי הפעם לקחת אותו למגרש משחקים בעיר הגדולה. מתקלחים, מתגלחים, שמים בגדים נקיים וקובעים עם חברים שגרים באבן גבירול באחד הגנים בסביבה.

עכשיו, ביפו, בים, אין הרבה אינטראקציה עם ילדים אחרים. זה לא שאין עוד ילדים בים אבל אין מתקנים שצריך להתחלק בהם. יש הרבה חול והרבה מים ואפחד לא מפריע לאפחד. מקסימום איזה כלב כמעט דורס לך את הילד בדרך לצלחת מעופפת. בכלל בחוף ביפו יש לפעמים יותר כלבים מאנשים.

באינטראקציה של כלב זר וילד שלי ההיררכיה ברורה לי לגמרי, הכלב יקבל אחת לראש לפני שמשהו יקרה לילד. גם לי (כבעלים לכלבה בעצמי) וגם לבעלים של הכלב זה ברור (לרוב).

בגן שעשועים לעומת זאת יש מלא ילדים בכל הגדלים והצורות, האינטראקציה חוגגת וההיררכיה משתוללת. מצד אחד, ברור שמבחינת כל הורה בגינה, כל ילד אחר נמצא בהיררכיה נמוכה מהילד שלו. מצד שני, אף אחד שם לא ממש מתנהג ככה כולם מאוד קורקטיים.

בגינה, כשילד דורס ילד אחר בדרך לצלחת מעופפת הוא מקבל הסבר על זהירות ומשחק יפה עם ילדים אחרים ומתנצל. ראיתי שם אפילו אמא שגרמה לשני הילדים להתנצל. למה שילד שישב בסבבה שלו יתנצל בפני איזה ילד שמנמן ולא יציב שכמעט מעך לו את הראש? אבל תכלס, ככה צריך, ילדים נו.

אז לתוך בליל האינטראקציה הזאת נכנסנו אני ועומרי.

עלינו על אחד המתקנים האלה שהם גשר עם מדרגות ומגלשות. עומרי לא מהמתגלשים הנלהבים. הוא גם עדיין לא מהמטפסים הנמרצים ולא מהזוחלים הלהוטים. עומרי הוא מהמתבוננים. תופס פינה על המתקן, צופה ולומד. אני עומד מחוץ למתקן ומתבונן עליו.

כל הזמן הזה ילדים עוברים מעליו מתחתיו ומצדדיו. הוא בשלו, מסתכל צוחק בוחן את הסביבה. אני בשלי, בעיקר דואג שלא דורכים עליו.

בשלב מסוים ניגשו אליו שני ילדים גדולים (יחסית), נראו נחמדים. הם טענו שהם אריות ואפילו הוכיחו לנו את זה ע״י נהימות ושאגות. עומרי מאוד עניין אותם והם התחילו לשאוג עליו ולעשות לו פרצופים מה שגרם לו לצחוק מאוד.

אחד האריות שרצה כנראה לראות את עומרי מקרוב שלח את הטלפיים שלו לרגל של עומרי ומשך לכיוונו. הפעולה הפשוטה הזו אומנם קירבה את הרגל שלו לאריה אבל שאר הגוף ביצע פעולה הפוכה ונזרק אחורה. הראש שלו נחבט ברצפת הברזל של הגשר (לא מצאו חומר קשה יותר למתקני ילדים?) ולא היה רחוק מלהתגלגל במדרגות על הרצפה.

אספתי את ילדי המתייפח על הידיים ופניתי לאריה. רציתי להסביר לו שעומרי עדיין קטן ושצריך לשחק איתו בעדינות. רציתי לבקש ממנו שיבקש מעומרי סליחה ושהוא לא התכוון וכל החרא הזה.

באמת שרציתי אבל במקום זה יצא לי:  ״מה אתה סתום?!? מה יש לך מי מושך ככה תינוק? זה נראה לך כמו צעצוע…? לך מפה!!״

דממה….האריה הקטן הסתכל עלי עם עיניים נוצצות ושפתיים רועדות. מהר מאוד הבנתי את עצמי וגם קלטתי שאמא לביאה בדרך. אמהות של ילדים אחרים מלחיצות אותי אז בלי לחשוב פעמיים….ברחנו. לא חזרנו.

במנוסתי חשבתי לעצמי שמצד אחד אולי קצת הגזמתי, ככה לצעוק על ילד קטן שסך הכל לא התכוון לרע. מצד שני חשבתי… לפחות הוא לא קיבל אחת לראש.

השבוע אנחנו הולכים לים, לשחק עם כלבים.

מוקדש לדודה יפית האהובה (מזל טוב)

בוקר יום חול וכרגיל אני מתעורר מוקדם מידי. ככה זה, השעון הביולוגי שלי לא מאפשר לי לישון אז אני קם ולוקח את השעון הביולוגי איתי למקלחת, מחליף לו חיתול ובגדים, מאכיל אותו ושם אותו בגן.

אחרי זה אני נוסע לעבודה שם אני מבלה ברוב המקרים עד שש בערב. יום אחד בשבוע אני יוצא מוקדם כדי לקחת את עומרי מהגן ועוד יום פה – יום שם אני לוקח חופשים בגלל חגים ומחלות. חוצמזה באמת רוב השבוע אני שם עד שש.

בצהריים אני מקבל טלפון ממיטל. אחותה, יפית, ילדה! היא צריכה להגיע לבית חולים אבל אין לנו סידור לעומרי ואני כבר לקחתי יום קצר אתמול.

לא נורא, אני אומר, אני אצא גם היום מוקדם מהעבודה ואקח אותו מהגן. לכי תהי עם אחותך.

הולך למשרד של הבוסית שלי להודיע לה שאני צריך לזוז. נכנס בנונשלנטיות למשרד ומודיע שאני יוצא עוד שעתיים.

-אני חייב לצאת מוקדם היום. אחות של מיטל ילדה והיא חייבת… ולעומרי אין… ואני צריך… וזהו…יאללה בי.

לרוב לא צריך הרבה יותר מההסבר הקצר הזה אבל הפעם הוא לא הניח את דעתה של מי שמשלמת לי משכורת.

-"תגיד אתה לא חושב שזה קצת מוגזם?"

-מה?

-"זה לא שהיא יולדת, זו אחותה."

-זה מצב מורכב (זה באמת היה מצב מורכב אבל זה לא המקום לפרט)

-"טוב אבל אתה מחסיר יותר מידי ימי עבודה מעבר ליום הקצר שלך."

– יש בעיה עם התפוקה שלי? אני הרי עומד בכל הדד-ליינים שלי תמיד ואפילו יום לפני.

– "נכון אבל אתה לא פה."

– אני לא פה פיזית. בראש אני עובד כל הזמן. באמת אבל, יש לי ילד וזה דורש ממני להחסיר לפעמים. את גם לא משלמת לי על הימים האלה.

– "יש פה עוד אנשים עם ילדים."

– כן, ילדים זה שמחה.

– "מה זה קשור?"

– זה קשור כמו שזה קשור שיש עוד אנשים עם ילדים. אנחנו מדברים עלי ולא על אנשים אחרים. מה אני אעשה שיש חגים ומחלות ובלת״מים וצריך להישאר איתו בבית. סבא וסבתא גרים רחוק ואין לנו הרבה עזרה וזה לא שעם המשכורת שלי אני יכול להרשות לעצמי בייביסיטר כל פעם…..

יאללה, על הדרך אני מסובב את זה והופך את זה לשיחת שכר קצרה ולא רק שהיא תרד מהסיפור הזה של החיסורים אני יוצא מפה עם תוספת. ככה חשבתי אבל התשובה שלה, שכמו כל תשובה יהודית טובה הייתה בעצם שאלה, הפתיעה אותי:

-"ומה עם אשתך? היא לא לוקחת חלק בגידול הילד?"

את רצינית  שזה מה ששאלת עכשיו? – חשבתי לעצמי.

נכון, אני מחסיר יחסית הרבה. זאת אומרת, יחסית לאבא. רוב, אם לא כל, החיסורים שלי קשורים בעומרי והתפיסה בארץ אומרת שאמא תשאר בבית עם הילד או שתמצא לה משרת אם ושהיא תיקח את החופשים למיניהם ושאבא יעבוד ויביא את הכסף. זמן עם הילד כבר יהיה לי בשיחות הארוכות שלנו כשהוא מנסה לשכנע אותי שזה רעיון טוב לתת לו ולחברה שלו את האוטו לסופ"ש באילת כשיצא לרגילה.

אז את עומרי שלחנו לגן במשרה מלאה כבר בגיל שמונה חודשים כי מיטל התחילה את העסק העצמאי שלה, אני התחלתי עבודה חדשה ועומרי לא ממש מצא את עצמו עדיין אז במקום שיסתובב חסר מעש ביפו ויתדרדר לתרבות רעה החלטנו שעדיף מסגרת.

הסגרת זה עד 15:30. לי יש יום קצר אחד. יש עוד 4 ימים בשבוע. בשנה יש 76 ימי עבודה שבהם המסגרת וכל ילדי ישראל בחופש. אנחנו גם הגדלנו לעשות ושלחנו אותו לגן מעורב (לא מאידאולוגיה מדינית חברתית אלא אידאולוגיה כלכלית\מקצועית- היה זול יותר פלוס הגננת הכי טובה בארץ) מה שאומר שחוגגים את החגים של כולם. למרות שנראה שחופשות החגים זו המצאה יהודית. כל השאר עובדים ברוב החגים שלהם.

נוריד מזה 10 ימי חופש שמגיעים לי בחוק ונשארתי עם 66 ימים שמתוכם אני לוקח על עצמי בין 5 ל 10 ימים בהודעה מראש (על חשבוני!), דודה יפית הייתה לוקחת כמה ימים, סבא וסבתא ביחד לוקחים 10 נגיד. זה משאיר חודש! מי איתו בחודש הזה? מיטל!

ואחרי שהוא כבר חוזר מחופש הוא נהיה חולה לעוד איזה יומיים שלושה. הילד מחוסן אבל לא חסין. חלק נכבד מהמשכורת שלי בעצם הולך על זה שהילד יישב בבית כי כשהמסגרת כבר כן פעילה היא הופכת למושבת חיידקים גדולה עם כל הילדים הדביקים והמשתעלים של יפו שמלקקים קוביות מהרצפה ומחליפים ביניהם מחלות כמו בצלחת פטרי. אז מיטל יושבת איתו בבית יום אחד. איזה ילד חולה יום אחד? וגם אם כן אז בגן, שמשם הוא הביא את החיידקים מלכתחילה, מבקשים שישאר עוד 24 שעות בבית להבריא לגמרי. השעתיים הראשונות מתוכם זה בדיוק הזמן שהיה חסר למיטל להידבק!

אז לשאלתך, כן יש לה איזשהו חלק בגידול…..

טוב, חלק קטן מהדברים באמת אמרתי לה אבל רובם היו חלק מהשיחה החוזרת שלנו שהתקיימה רק אצלי בראש ושם הייתי חד וחריף והשארתי אותה ללא מילים וקיבלתי העלאה, קידום ועוד יום קצר אבל סירבתי כי בעצם זכיתי בלוטו ועכשיו אני יכול לעשות מה שאני אוהב ולא לרדוף אחרי הכסף….

ובמציאות אמרתי 'בסדר אני אשתדל', חזרתי למשרד שלי וחשבתי לעצמי שהשאלה הזאת היתה מוזרה, לא במקום, לא מחוברת למציאות אבל גם הייתי די מרוצה שעוד מישהו חוץ ממיטל שם לב לכמות הזמן שאני בעצם משקיע בילד שלי…