פעם ראשונה

411ced47f145ab3b70d25a0d5bc4afff

 יש לנו גן שעשועים קטן ליד הבית. אני ועומרי אוהבים ללכת אליו לפעמים. לא גן מפואר. צנוע יחסית. שלוש  מגלשות, שתי נדנדות, ומעין בית פטריה שאפשר לשבת בתוכו.                                                     עומרי הכי בעניין של המגלשה הקטנה. רוב הביקור שלנו סובב אותה. הוא בעיקר עולה אותה בכיוון  ההפוך. מלמטה למעלה.                                                                                                        הגננת שלו אמרה לי פעם שזה בגלל שהוא ילד מיוחד שעושה דברים אחרת.                                          אני אומר שזה בגלל שהוא קטן מידי בכדי לעלות על הסולם.                                                        עומרי באמת מיוחד, בזה היא צודקת, אבל זה לא נראה לי מה שמייחד אותו.

 הסיבה האמיתית שהוא מעדיף לעלות מאשר להתגלש היא שהוא לא ממש מצליח להתגלש אף פעם.    עד לא מזמן היה קיץ ועומרי הסתובב עם מכנס קצר ובלי גרביים ומסתבר שחיכוך של העור החשוף  במגלשה לא מאפשר התגלשות. הוא היה גורר את עצמו עד לאמצע המגלשה שם היה נתקע ומתבאס.      ככה קרה שבזמן שכל הילדים מתגלשים רגיל עומרי עולה על המגלשה מלמטה ומפריע למי שמגיע  מלמעלה.                                                                                                                                אני משתדל מצד אחד לעצור ילדים מלהתגלש עליו ומצד שני להרים אותו באויר רגע לפני שמתגלשים עליו.

 אחה"צ חורפי אחד הביא איתו רוח קרירה של הזדמנות חדשה. היום לראשונה נתגלש, החלטתי.            הנחתי שמאחר ועכשיו עומרי לבוש מכף רגל ועד ראש ללא טפח חשוף אחד, רמת החיכוך עם המגלשה  תרד פלאים וסוף סוף בני בכורי, בבת עיני, יצליח לראשונה בחייו להתגלש.                                          בי אחזה ההתרגשות. עכשיו רק נותר לשכנע את עומרי להתרגש איתי. הרי נסיון חייו לימד אותו רק  אכזבה מנסיונות ההתגלשות.

 הגענו אל הגן ועומרי רץ למגלשה שלו והתחיל לטפס. אני רץ אחריו ושואל אותו אם הוא רוצה לנסות  להתגלש.                                                                                                                                  כל השיכנועים שלי וההתלהבות הגלויה נענו במשיכת כתפיים, התעלמות והמשך טיפוס. הילד איבד אמון  בכוח הכבידה.

 בנתיים בקצה השני של הגן נכנסים בשער שני ילדים, אח ואחות, ועושים דרכם למגלשה.                        הוא ילד בלונדיני חמוד אבל קצת באטרף, מתרוצץ עם ידיים באויר ושאגות כאילו עכשיו קיבל עירוי טרופית  לורידים. עוצר רק כדי לעדכן את הנוכחים מה הוא עושה עכשיו "ברררראההה בררראהה, אני הולך  להתגלש!"                                                                                                                                אחותו, דומה לו, בתוספת משקפיים עבים נורא משתרכת אחריו ברגליים כושלות נתקעת בכל עצם וילד  שנקרים בדרכה. כל נפילה שלה הופכת לדרמה של בכי בזמן שאחיה רץ לטפל בה ולהרים אותה חזרה על  הרגליים.

עד שהקרקס הנודד של האחים מצליח למצוא דרכו למגלשה עומרי כבר מגיע למעלה המגלשה ומבקש שאני אוריד אותו מהצד של הסולם.                                                                                                   אני מנסה שוב לשכנע אותו לרדת דרך המגלשה אבל הוא לא מעוניין אז אני מוריד אותו לסיבוב נוסף.

בנתיים השד הטזמני השואג כבר הגיע למגלשה והתחיל לטפס בסולם, עומרי בתחילת הטיפוס מהצד השני והאחות רצה לכיוון עד שנשמע בום גדול ובכי שמבשרים שהיא נכנסה בעמוד של הנדנדות בדרך.     "ברררראאההה, אני בא, בראאאה, חכי". תוך שניה הפסיכופט הקטן כבר במורד המגלשה עם הפנים קדימה בדרך לעזור לאחותו. אני מרים את עומרי בשניה האחרונה ומונע התנגשות.

 המהומה ליד עמוד הנדנדות נותנת לעומרי כמה דקות שקט והוא חוזר לטפס במעלה המגלשה כאילו  כלום  לא קרה.                                                                                                                              הוא מגיע שוב לפסגת המגלשה ועושה דרכו לסולם כדי שאני אוריד אותו חזרה. "ברררראההה, אני עולה,  בררררראה". בלי ששמנו לב הפצצת אנרגיה סיים לטפל באחותו והוא כבר עולה בסולם.

  עומרי נלחץ קצת מהאינטנסיביות של הילד ללא הפסקה הזה, מסתובב אחורה ועושה דרכו חזרה לכיוון     המגלשה ומתיישב בקצה שלה.                                                                                                      הילד אטרף כבר עומד מאחורי עומרי בחוסר סבלנות. "ברררראההה, נו, תתגלש, ברררראהההה".       אני לא יודע מה פשר השאגה אבל נראה שהיא עוזרת לו לשחרר את המילים או משהו.                     עומרי נלחץ ממנו ורוצה להסתובב. ״ברררראההה תתגלש זה כיף!״.                                               אני בקצה קורא לו לבוא. עומרי חושש. הילד מאחוריו כבר תכף מפרכס מזה שהפסקנו לו את התנועה.  "ברררררראאאאאאההההה"

  בנתיים האחות מגיעה מהצד, נכנסת עם הראש במגלשה ונופלת אחורה.                                  ״ברררראההה תיזהרי אני בא״. עכשיו הוא כבר לחוץ לרדת לטפל באחותו.                                       היא שוכבת על הרצפה בוכה. הוא מחפש דרך לעקוף את עומרי. אני לא מתערב.                                   כל הסיטואציה לא נראית לעומרי. עכשיו הוא רק מחפש דרך להתרחק מילד הפלא מאחוריו.                     בתנועות של גרירת ישבן הוא מתחיל להתקדם לכיווני, או יותר נכון להתרחק מכיוונו כשהוא מביט מאחוריו   בחשש.                                                                                                                                   בלי לשים לב עומרי מגיע לשיפוע ו…ווווווושששש….שיער מתבדר ברוח, ידיים מונפות אינסנקטיבית באויר ומבט מפוחד שהופך בבת אחת לחיוך גדול נמרח על פנים. עומרי מתגלש במהירות עד למטה.             בקצה אני תופס אותו, הוא צוחק, מבסוט עד השמיים ואני מאושר שהילד התגלש כמו שצריך סופסוף.   ככה יושבים שנינו בתחתית המגלשה מבסוטים…"ברררראאאאהההה" בשניה האחרונה מרים את עומרי, ילד טרפת מתגלש ומגיע אל אחותו הבוכיה ועומרי צועק "אאאאאוווופפפפם" (עוד פעם).

מודעות פרסומת

לא זה לא…

Konrad Kirpluk / Via behance.net

שעת ערב, אני חוזר מהעבודה. מיטל ועומרי כבר יושבים לאכול ארוחת ערב. עומרי קורא לי בשמחה ואני עושה לו את מופע הריקוד המסורתי כשאני בא הביתה, קורע אותו מצחוק, ומתיישב איתם לאכול. בשלב מסויים אני נזכר ששכחתי לכבות משהו במחשב בעבודה. יש לי אפליקציה באייפד שמאפשרת לי לשלוט במחשב אז אני רץ למקום המסתור של האייפד על המדף, למרות האיסור על אייפד בזמן האוכל, במחשבה שעומרי עסוק באוכל ולא ישים לב. אני גם משאיר אותו על המדף ככה שלא רואים את האייפד ממש.

איך שאני מתקרב למדף עומרי עוזב את כל מה שיש לו ביד (ובזמן האוכל יש לו מלא דברים בידיים) ומסתובב אלי. "אבא? אייפד?". אני מסתובב אליו כמו גנב בדירה שנדלק בה האור פתאום ורואה אותו מסתכל עלי בחיוך ומצביע "אבא? אייפד?" ואת מיטל מסתכלת עלי במבט ה"יופי אבא…אייפד".  אני מחזיר למיטל את מבט ה "שתי דקות ואני מסיים"  וממשיך עם האייפד.

"אבא? אייפד?".

"לא עומרי, זה לא אייפד". אני מסתיר את המכשיר אבל המבט שלי עדיין במסך.

"כן אבא, אייפד". עומרי מתעקש

"לא זה לא עומרי".

"כן…כן… אבא. אייפד".

"לא, זה לא אייפד"

"מאמי" מיטל קוטעת את השיחה העמוקה. "הילד קולט אותך, אל תשקר לו".

"אני לא משקר לו."

"באמת? אתה מתעסק עם האייפד ואומר לא שזה לא אייפד"

"אני לא משקר, זה הג'דיי-מיינד-טריק". (jedi mind trick)

"המה-מיינד-טריק?".

"ג'דיי".

"מה? זה נקרא לשקר".

"לא זה לא".

"שקר זה שקר"

"לא זה לא"

"עלי הקקה מיינד-טריק שלך לא עובד".

"כן, הוא כן עובד".

"דייי!"

"אבאאא…אייפדדדד!"

"את חושבת שאת יכולה לעשות את זה אחרת?"

"לתקן את הטעות שלך אתה מתכוון? כן בוא תראה"

מיטל מסובבת את עומרי אליה ופונה אליו בקול רך ונעים אבל גם אסרטיבי וממוקד ומתחילה להסביר לו שעכשיו אנחנו אוכלים ארוחת ערב ובזמן שאוכלים לא משחקים עם האייפד. לכל דבר יש זמן. אחרי האוכל נלך להתקלח ואז לישון. היא הסבירה לו שאת עשר דקות האייפד היומיות שלו הוא יקבל כבר מחר.

עומרי נראה מאוד מרוכז במה שמיטל הסבירה לו ואני ניצלתי את הריכוז שלו כדי להתרחק מהאייפד ולחזור לשבת איתם בשולחן. עומרי חיכה בסבלנות שמיטל תסיים ואז פנה אליה באותו טון רך ונעים אבל אסרטיבי וממוקד "מאמי (ככה הוא אומר אמא), כן…" מסתובב חזרה אלי "אבא? אייפד? כן, אייפד".

מיטל מסובבת אותו חזרה אליה "עומרי, אנחנו לא משחקים עם האייפד עכשיו. אנחנו אוכלים"

"מאמי? אייפד? כן. אייפד. אייפד מאמי"

"עכשיו אוכלים. היה לך מספיק אייפד היום"

"מאמי? ביי (הוא מנפנף לה לשלום ממש). אבא. אייפד"

"לא!"

עכשיו עומרי כבר נכנס לטנטרום אייפד. לא בכי הסטרי אבל התבכיינות. "אייפד אייפד אבא אייפד מאמי אבא אייפד אייפד".

"עומצ'וק, בסדר. תאכל ונלך לאייפד"

"אייפד מאמי?"

"כן. תאכל הכל ואז לפני המקלחת אייפד"

"זהו נשברת?" אני שואל

"לא. לא נשברתי. הוא לא יקבל את האייפד" עכשיו אנחנו כבר מדברים באנגלית

"מה? וזה לא נקרא לשקר?"

"לא. אני אתן לו את האייפד אחרי האוכל אם הוא עדיין ירצה"

"אז כן נשברת. הוא יקבל את האייפד אחרי האוכל"

"הוא כבר לא ירצה אותו עד אז"

"אה…בטח. עומרי יוותר על האייפד. אחרי זה הוא יוותר גם על מוצץ, בקבוק וחיתול ביחד"

"בוא נראה"

עומרי חזר לאכול כאשר אני קולט אותו מידי פעם מביט לעבר המדף. כל פעם שהוא מסתכל מיטל מתחילה לדבר איתו על הגן ועל מה הם עשו היום. בין ביס לביס ותוך כדי שיחה היא דואגת גם לדבר איתו על מילים חדשות שהוא למד ומילים שהוא מכיר ואוהב (חוץ מאייפד) כמו: פילפילון, גילגול, חתולי, פופיק, אור, תנור… היא לא מרפה ממנו לרגע עד שבסוף השיחה, והארוחה, כל מה שהילד רוצה זה ללכת בהליכת פיל להדליק את האור והתנור במקלחת כדי שיוכל לראות את הפופיק שלו במראה. משם הדרך לתוך האמבטיה היתה קצרה והאייפד נשכח לגמרי.

עומרי הלך לישון ומיטל ואני יושבים בסלון ביחד על הספה. אני לוקח את האייפד וחוזר לעיסוקי. אחרי כמה דקות מיטל שואלת מה עם הסרט שהבטחתי. אני שקוע באייפד.

"אתה עובד?"

"הא…אה..לא, לא בדיוק"

"לא אמרנו שרואים סרט?"

"אה…כן, כן…רגע"

"אתה משחק פיפא?"

"לא"

"אתה משחק פיפא"

"לא אני לא"

"אני רואה שאתה משחק פיפא"

"לא את לא"

"אתה עם מבט מזוגג וחצי לשון בחוץ ואני רואה את המסך"

"לא את לא"

"על ילד בן שנתיים לא עבד הג'דיי-שקר שלך" חוטפת לי את האייפד מהיד "תעשה הליכת פיל למטבח תדליק את האור והקומקום, תעשה לנו קפה ובוא לראות סרט. אם עוד תרצה את האייפד אח"כ תקבל"

"טוב, רוצה לראות מלחמת הכוכבים?"

"לא אוהבת"

"כן, את כן…"

דברים שאפשר לעשות בשעה

60-minutes

שוב בוקר שמתחיל שעה מוקדם מידי. למה? לא יודע. עוד לא עליתי על זה.  אני מחכה שעומרי יתחיל לדבר באמת ואז אני אשאל אותו מה הקטע.

מה שכן, אני ומיטל מחלקים את ההשכמות אז באמצ"ש יוצא שאחד קם ואחד נשאר לעוד 20-30 דקות שינה. בזמן האחרון כשהתור שלי לקום הילד ישן עד מאוחר ולפעמים אני אפילו צריך להעיר אותו וכשזה התור של מיטל הוא קם בין חצי שעה לשעתים לפני הזמן. בגלל שזה לא פייר ובגלל שאני כזה בעל ואבא נפלא ובגלל שזה הבלוג שלי ואני יכול להאדיר את שמי מבלי לתת למיטל לספר את הצד שלה, קמתי אני אל עומרי.

אז קמנו רק שעה מוקדם יותר מהרגיל. מה שכן, שעה זה המון זמן. שעה בשכר מינימום זה 22 שקל בערך. עכשיו אני מוכן להתחיל לשלם לו משכורת, מעל המינימום, רק שיחזור לישון עוד שעה.

אני ניגש אליו לחדר ומנסה לגרום לו לחזור לישון. אחרי שנה ושבעה חודשים של קריאת מדריכי שינה וגישות הרדמה שונות, יועצי שינה מזדמנים ושיחות על חוסר שינה עם חברים בעלי נסיון כפול משלי פיתחתי לעצמי שיטה  מקורית. אני נכנס בשקט לחדר שלו, מתיישב על כיסא הנדנדה שליד מיטתו, רוכן קדימה , שם את הראש בין הידיים ומלמל בקול חרישי "תישן כבר, תישן נו כבר, אבא עייף, תישן, תישן, תישן". לפעמים זה עובד.

אחרי כמה דקות אני מרים את הראש ורואה את עומרי עומד במיטה ומסתכל עלי. אני מסתכל בשעון ורואה שנותרו בערך ארבעים דקות שינה להציל. זה הזמן שלוקח להגיע מתל אביב לירושלים, זה לא מעט. אני אשכח את ימיני ואדביק את לשוני לחיכי בשביל ארבעים דקות שינה.

מחליט לעשות מעשה, שכל המומחים לענייני שינה וילדים בכלל – אלה שאתה פוגש ברחוב ואומרים לך מה בדיוק את עושה לא נכון עם הילד שלך – טוענים שאסור בתחליט האיסור לעשות, ולוקח אותו למיטה שלנו. אולי הוא ירדם ככה ואולי הוא יעיר את מיטל וזה יבוא לה טוב ההשכמה.

שם אותו במיטה וזה נראה טוב. הוא שם ראש ויש שקט. אני שם ראש ומחכה. כמה דקות של שקט ואז עומרי מתחיל לחרוק שיניים במוצץ. זה נשמע כאילו עומד מעלי ליצן ביומולדת ומכין מלא כלבים מבלונים. רעש מטריף. אני מוציא לו את המוצץ מהפה ומחזיר. ריסטארט. זה עוזר. הוא מפסיק עם זה ומתחיל לדפוק עם הרגליים על המזרן.

אני מסתכל בשעון, יש עוד חצי שעה. שלושים דקות של שינה שאין לזלזל בהן. חצי שעה זה מלא זמן. אפשר לעשות ארוחת ערב גדולה בחצי שעה. אני מוכן לוותר היום על ארוחה בשביל עוד חצי שעה שינה.

מלטף אותו ומנסה להרגיע. שלא ישן אבל שיהיה בשקט ולא יזוז ויעצום עניים…לפחות. זה עוזר קצת והוא נרגע. יש שקט ואני מנסה לחזור לישון. פתאום אני שומע את מיטל ממלמלת משהו. מסתובב אליה ורואה את עומרי יושב לה על הראש. לא מטאפורית, פיזית יושב עליה ואז זורק את הגוף אחורה ונשכב לה על הגב. "בוא אלי חמוד" לוקח אותו ושם אותו עלי. הוא מתגלגל ממני למיטה, מתיישב ומתחיל לדבר בקול רם.

אני מסתכל בשעון שוב. נשארה עוד רבע שעה בערך. רבע שעה זה מקלחת וגילוח של בוקר. אני אלך לעבודה מסריח, לא מגולח…בפיג'מה בשביל לבלות את הדקות היקרות האלה בשינה.

בדיוק בשביל מצבים כאלה יש את נשק יום הדין. אייפון!

אני נותן לילד את המכשיר. זה אמור להחזיק אותו כמה דקות. הילד למד ללחוץ ולהזיז ולהגדיל ולהקטין אבל בעיקר למחוק. 10 דקות הטלפון אצלו וחצי מהאנשים שאני מכיר או שנמחקים או שמקבלים שיחת טלפון עם מילמולים וחירחורי נזלת ב6 בבוקר. אז הטלפון נעול ועומרי רק לוחץ על הקוד. אחרי חמישה שישה נסיונות הטלפון ננעל, מפסיק לעניין, נזרק מעלי ונוחת על הרצפה.

אני קם עצבני, מתיישב על המיטה ולוחש באסרטיביות "עומרי זה אסור! זה לא האייפון 4 המעפאן של אמא זה אייפון 5!". טוב, די נגמר צריך לקום כבר. אני מתכונן לקום ואז עומרי מתקרב אלי, שם ראש על הרגליים שלי ועוצם עניים. אני מביט על האייפון הזרוק בפינת החדר ורואה שיש עוד 3 דקות לשעון המעורר.     שלוש דקות נשמע מעט? שלוש דקות זה המון! מנצ'סטר עשתה בשלוש דקות מהפך מול באיירן ולקחה את גמר ליגת אלופות ב99'. מי אני שאזלזל ב 3 דקות?

עוצם עיניים בישיבה. עומרי נרדם עלי. יופי, עכשיו הוא נרדם? עוברות שלוש דקות והטלפון מתחיל לצפצף. מיטל מסתובבת אלי "מאמי, מה יש לך? יום שישי היום. למה אתה שם שעון מעורר? תכבה אותו לפני שיעיר את הילד".

מי הזיז את העוגיה שלי?

MMyIxxw

מקרה שקרה ודורש חוות דעה משפטית מקצועית וחובבנית כאחד.

מדובר במקרה שקרה מתישהו, איפשהו במרכז הארץ לזוג כלשהו.

כדי שלא להסגיר את פרטי הצדדים המעורבים, מטעמי פרטיות וכדי לשמור על אובייקטיביות הקוראים, הצדדים יקראו א' ו- ב' ושניהם יתוארו בלשון זכר. כך לא תהיה נטייה לצדד באחד הצדדים בשל הכרות אישית או הזדהות מגדרית.

המקרה:

שעת ערב. אחרי השכבת העולל לישון. הזוג מתפנה לזמן האיכות היומי שלו.  א' מכניס עוגיות לתנור ומתיישב לשים לק. ב' משחק פיפא באייפד. ברקע הכנות לצפייה ישירה בפרק סיום של שובר שורות.

א' מסיים עם הלק והולך להוציא עוגיות מהתנור. ב' מכין את הפרק על המחשב.

א' מכניס את רוב העוגיות לצנצנת. חלק מהעוגיות לצלחת. וחלק נשארות בתבנית על השיש. מתיישבים לראות את הפרק.

במהלך הצפייה נגמרות העוגיות בצלחת. ב' ניגש להביא עוד עוגיות. שוב נגמרות.  ב' שוב ניגש.

הפרק מסתיים. הזוג קם מהספה וניגשים למטבח. כשמגיעים למטבח מתגלה שצנצנת העוגיות נשארה פתוחה. לא דרמה, לא התקלקלו העוגיות ובכל זאת… א' מאשים את ב' ברשלנות כאשר מילא את צלחת העוגיות בזמן הצפייה לא סגר הצנצנת.

ב' , שעל פי רוב אכן שוכח לסגור דברים, מתרעם. הוא בטוח שהפעם לא שכח וטוען שבכלל לא נגע בצנצנת.  ב' מצביע על התבנית שעל השיש כמקור למילוי הצלחת.

בשלב זה מתפתח ויכוח מי השאיר את הצנצנת פתוחה.

ש לציין שהויכוח גלש לצחצוח השיניים אך נפסק בשל חוסר הסכמה וחוסר חשיבות בכניסה למיטה. עם זאת חשוב לשני הצדדים (בעיקר לב') להוכיח נקודה.

להלן הטענות עם ההוכחות בשטח של כל אחד מהצדדים:

א'- טענה:

ב' הוא ששכח את הצנצנת פתוחה

הוכחה:

1.ב' מילא את הצלחת במהלך הצפייה

2. אני א' ואני מושלם אז אין סיכוי שאשכח

ב'- טענה:

אני בכלל לא נגעתי בצנצנת (שימו לב שאין כאן האשמה, ב' אינו מחפש אשמים וריבים).

אני מילאתי עוגיות על הצלחת ישירות מהתבנית.

הוכחה:

  1. א' היה זה שמילא את הצנצנת והתעסק בעוגיות ראשון.
  2. . בתחילת הצפייה בפרק א' הגיעה עם צלחת מלאה בעוגיות.
  3. כאשר הגיע הזוג למטבח על השיש היו תבנית עם שלוש עוגיות וצנצנת פתוחה. הזוג מסכים שהתבנית היתה מלאה בעוגיות לפני תחילת הפרק ואחרי שא' מילא את הצלחת הראשונה.
  4. אין סיבה נראית לעין שב' יפתח צנצנת וימלא צלחת כאשר יש עוגיות פרוסות לפניו על השיש.

למרות שלדעתי התשובות ברורות כשמש וההוכחות לא מותירות ספק בכלל אשמח לקבל חוות דעה מגורם שלישי ולא משוחד.

מצד שני אולי נרד מזה לא' יש היום יומולדת. מזל טוב א'.

את (טוב, כבר הבנו מי זה מי) באמת מושלמת.

את הא' שמשלימה אותי ועושה אותי ב' טוב יותר.

תודה שהבאת איתי את ג' לעולם.

אני מודה לה' על כל יום שיש לי איתך.

אוהב אותך!

"home is wherever im with you"

רגליים קרות

father-and-son-feet
יש בדרום יפו, לא רחוק מהגן של עומרי, מקום קטן וחמים, רך ונעים, צבעוני ומרופד. מקום בו יש שמחה וצהלה. מקום מלא באהבה וחיבוקים. מקום שכל פעם שאני נכנס אליו אני מרגיש קטן… וחסר אונים. מקום שבו פתאום מתערער לי הביטחון. מקום שבו כל צעד שלי מלווה במבטים של חשדנות. מקום שבו שופטים אותי מבלי שתהיה לי אפשרות להגן על עצמי. מקום בו אני מרגיש על המוקד בכל פעם מחדש.
המקום הזה הוא הג'ימבורי.
שלא תהיה טעות, אני דווקא אוהב להיות בג׳ימבורי. עומרי ואני מגיעים מוקדם כ״כ שאפילו האחראית (בחורה צעירה שיושבת בפינה וקוראת ספר) עוד לא מגיעה ונותנים לנו להכנס לבד.
עומרי מכין לי סלט פירות מפלסטיק במטבח בזמן שאני מתפנק לי בבריכת כדורים.
הבעיה מתחילה כשהמקום מתמלא באמהות.
תמיד כשאני לבדי בחברת אמהות אני מרגיש לא בנוח. אני בעיקר מרגיש שאני במבחן מתמיד וצריך להוכיח את עצמי. להוכיח שאני שולט בעניינים, שאני אבא מעורב, שאין משהו שאמא עושה ואני לא יכול, שאני לא גרוש או אלמן ואין לי ברירה וכשאני אגיע הביתה אני לא אשכח אותו באוטו.
אני לא באמת צריך להוכיח, בבית יודעים מה אני שווה. אבל בג׳ימבורי אני מרגיש קצת כמו הורה מחליף שצריך לדאוג שיקראו לו שוב כשההורה (אמא) האמיתי חולה.
האמא הראשונה שנכנסת תמיד מפתיעה אותי. בעיקר כי אני נהיה מנומנם קצת בחום של בריכת הכדורים. אז אני קם בבהלה, מעיף חצי מהכדורים מחוץ לבריכה ובטון חצי אמין קורא לעומרי ״אז זהו חמוד נמאס לך מהבריכה? אז גם אני אצא״. תוך שאני אוסף את הכדורים מהרצפה.
היא נותנת לי חצי חיוך שלא מצליח להסתיר שהיא חושבת שאני אדיוט. אני מתעלם וממשיך לשחק עם עומרי.
לאט לאט נכנסת עוד אמא עם ילד, עוד אחת עם ילדה ועוד אחת. כולן אומרות אחת לשניה שלום, נראה שהן מכירות ורק אני מקבל מבט בין מופתע למבוהל עם חצי חיוך קר בסופו. גבר בחברת ילדים תמיד יעורר אצלהן חשד כנראה אז אני דואג להראות שאני לא שם סתם ושאחד הילדים ממש שלי. אני גם לא שם כל שבוע (אני משתדל לגוון)  אבל אני ממש מרגיש שאני פולש להן לטריטוריה. עומדות להן בצד ובודקות אותי.
בשלב מסויים נהיה לי חם. לא מהלחץ אלה מהמזגן שמכוון על 32 מעלות! מתחיל להרגיש לי כמו בסאונה יבשה אז אני מחליט לבקש מהאחראית שתוריד קצת את הטמפרטורה. הילדים משתוללים והם עלולים להתייבש וחוצמזה זה בטח יקנה לי נקודות על הערנות והדאגה אצל הלביאות.
ההפך הגמור. זה מה שקרה כשהעזתי לפנות לאחראית ולבקש לווסת את החום. במקום להרגיש כמו זה שזכר להביא מים לסאונה הרגשתי כמו זה ששכח את המגבת. כל המבטים הופנו אלי. אחת האמהות פקדה על האחראית, בלי להתייחס אלי בכלל, שתשאיר את החום כמו שהוא.
רציתי לענות אבל מהמבטים של האחרות היה נראה שזה בדיוק מה שהן רוצות שאני יעשה אז שתקתי.
אני לא בנוי להכנס לגוב הלביאות.
בהמשך נכנסה אמא אחת שאנחנו מכירים ואחרי סבב חיבוקים ונשיקות עם הבנות היא קלטה אותי. חשבתי לעצמי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לפתח שיחה קצרה בקול רם. היא הרי רואה אותי הרבה עם עומרי ואולי היא תזרוק בטעות מילה טובה תוך כדי שיחה.
גם כאן קורה בדיוק ההפך ואחרי שלום שלום קצר היא ישר מתעניינת איך זה שאני לא בעבודה ואיפה מיטל ואם היא חולה או משהו. אני מנסה להזכיר לה שהיום יום שלישי ו…. אבל היא קוטעת אותי ושואלת אם לא קר לעומרי איך שהוא לבוש. מה…? לא…זה בסדר, אני אומר, החום האבהי שלי מספיק לו, זה ומזגן על מצב צלייה מעל הראש שלו! החזרתי לה חצי חיוך וחזרתי לשחק עם עומרי בפינה.
הבאה להכנס היתה אמא לשלושה. כמספר הילדים כך גם מיקומה בהיררכיית הג׳ימבורי. נראה שהאמהות האחרות אומרות לה שלום ביראת כבוד. ככה זה בארץ, אצלנו פז״ם זה הכל. אנחנו תופסים תחת על זה שעלה תחנה אחרינו באוטובוס אז שלושה ילדים?
היא משלחת את ילדיה לשחק וכשאחת הבנות מבקשת ממנה להוריד גם גרביים היא גוערת בה שאין סיכוי ושתסתכל מסביב איך כל הילדים האחרים גם עם גרביים.
הילדה בתגובה מצביעה על עומרי שחולף על פניה ללא גרביים ומכנס מופשל. המבט הכועס שלה מופנה מיד אלי אפילו שאני לא ליד הילד. למה ישר עלי? אני חושב לעצמי בזמן שאני דוחף את הגרביים שבידי לכיס האחורי. בנתיים עומרי מסגיר אותי כשהוא רץ אלי עם בננה מפלסטיק ביד וצועק אבא ננה אבא ננה.
הגברת ניגשת אלי ובנסיון להשמע דואגת אך לא מתנשאת שואלת אותי אם "לא חבל שהילד יתקרר?"
מבלי להתחשב בהיררכיה ובהשלכות אני מחליט לענות לה ש"ילדים לא מתקררים מרגליים חשופות."
היא נראתה מופתעת ונראה לי שלא מהתשובה אלה מעצם זה שעניתי לה בכלל ולא הסכמתי ישר.
"אתה רואה כאן עוד אמהות שנותנות לילדים שלהם להסתובב בלי גרביים?"
"לא אז?"
"אני לא יודעת מה אמא שלך סיפרה לך אבל אני אמא לשלושה. אני וכל האמהות פה יודעות שילד יחף מתקרר."
"אז אני אבא לאחד, דוד לארבעה, אח לשניים ומי שאמר לי את זה זו לא אמא שלי אלה סבא שלי, רופא ילדים. אז תודה אבל אני אקח את הסיכון."
 לפני שהיא מספיקה לענות הטלפון שלי מצלצל, אני אומר סליחה ועונה תוך שאני מרים את עומרי ביד אחת וביד השניה אני אוסף את כל החפצים שלו ומלביש לו מעיל. נראה שהיא מחכה שאני אסיים אבל אני ממשיך בקול מאוד רם לטלפון ״אני לא יכול לטפל בזה…יום שלישי היום…אז זה אומר שאני עם הילד…אז תסדרו עם זה לבד ואני אטפל בזה מחר בבוקר….לא…לא…אז תגיד לו שיתמודד…סליחה לא… אז תגיד לסינים שאני עם הילד״. אני עושה עצמי מנתק בדרכי החוצה ומרגיש שכל העניים נשואות אלי בהערצה (או תמיהה).
רק כשאנחנו כבר בחוץ ורחוקים מספיק מהג׳ימבורי אני משתתק. מהטלפון עונה לי מיטל.
״מה? סינים? מאמי? על מה אתה מדבר? הכל בסדר?״
״אני בג׳ימבורי!״
״אה…הבנתי. אל תיקח אותן ללב. אתה יודע שזה מקנאה.״
״כן, אני יודע״
-פרלמנט האבות של סופר-דאד ו-Xnet
15151_10152198371739726_551574659_n

דז'ה וו

Final-Composite_00080_1-840x472

קמתי לבוקר רגיל כמו כל הבקרים, שום דבר מיוחד.

מיטל קמה לפני עם עומרי ונתנה לי לישון עוד חצי שעה.
אחרי המקלחת התיישבתי עם שניהם במטבח, הם אכלו א.בוקר, ואני שתיתי קפה.
על אדן החלון נחתה ציפור קטנה ועפה, לקחתי עוד שלוק קפה.
הרמתי את הראש ושוב אותה ציפור נחתה על אדן החלון ועפה באותו אופן…

שיט! דז'ה וו! כולם יודעים למה יש דה ז'ה וו: משהו השתנה במטריקס!!!
הסתכלתי סביב והכל היה נראה רגיל עד שמיטל הוציאה את עומרי מכיסא האוכל שלו.

נחרדתי למראה עיני, לא הגיוני! איך זה קרה? אני זוכר שנפטרתי ממנה לפני חודשים, הייתי בטוח שהיא יצאה מחיינו "פור גוד"…. סביב הרגל של עומרי כרוכה שרשרת ענברים!

 [ הסבר: שרשרת ענברים היא סוג של קמע אימהות (בעיקר אבל גם כמה אבות) נגד כאבי צמיחת השיניים של ילדיהם. שרף מאובן בן מיליוני (לא פחות ולא יותר) שנים בצורת אבנים קטנות על שרשרת שאמורות להקל על הכאב.

יש כאלה שמוכנות להישבע ביקר להם ובשיווא (האל ההודי הכחול שערף לבנו את הראש והחליף אותו בראש של פיל) שזה עובד.

יש כאלה שפחות מאמינות בקמעות אבל שמעו על זה מחברה וחושבות שזה לא יכול להזיק וזה גם יראה טוב ליד החוט האדום ממערת אליהו הנביא.

ויש רבים, אני ביניהם, שבעיקר חוששים שהשרשרת תחנוק את הילד בשנתו או שתקרע והוא ינסה לבלוע חרוז ויחנק – ובכלל אנשים שחרדים מהפסקת הנשימה של ילדיהם.

למרות כל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות האינדונזי ותו התקן של ההילר הראשי של מחוז ראג'אסטן בהודו , אני מעדיף משחות קונבנציונאליות. מה גם שרוב המשתמשים בשרשרת משתמשים גם במשחות רגילות אז…אהמממ]

בקיצור, שאלתי את מיטל בעדינות מה קרה. התכוונתי לשאול "איך לעזאזל מצאת אותה?"
והיא ענתה שכואבות לו השיניים וזה לא יכול להזיק. כן, חשבתי לעצמי, אני באמת לא מכיר אף אחד שבזמן שהוא נחנק משרף מאובן יתבאס מכאבי השיניים שלו….

אני כבר התחלתי לדמיין את הגרוע מכל בזמן שקולו של חברי גבריאל, מתנגד נחרץ למה שהוא מכנה "שרשרת המוות", כבר עלה בראשי "רוצח…רוצח…".
לא מאמין שזה שוב קורה לי! חודשיים של דיונים שבסופם הצלחתי "לאבד" את השרשרת הארורה הזאת ירדו לטמיון.
מאחר והשעה היתה מוקדמת וכבר היינו צריכים לצאת לגן הסכמנו שבנתיים הדבר הזה לא עובר לצוואר (אפשר לשים על הרגל והאנרגיות כבר ימצאו דרכן לפה…המממ) ולא נכנס איתו למיטה בלילה- אז זה עולה למדף מ20:00 בערב עד 6:00 בבוקר-אין דאגה.
כשהגעתי לגן שמחתי לראות את המבט המזועזע של הגננת למראה השרשרת. לא היה נעים לי להפיל את האשמה על מיטל… אבל כמו שאומרים אצלנו – לא נעים מת מזמן (אולי כאבו לו השיניים).

אז הסכמנו, הגננת ואני, שזה מסוכן ואחד הילדים עלול למשוך את זה וזה יקרע והחרוזים יתפזרו ואחד הילדים יספיק לבלוע חרוז וימות!

אז בגן זה נכנס לתיק מ7:30 עד 16:00 כשמיטל אוספת אותו.
אני חוזר מהעבודה ב18:00….זה משאיר שעתיים שרשרת אם היא תתעקש.
אמרתי לעצמי שאני יכול להתמודד עם שעתיים של שרשרת ביום אבל אז היא שוב אבדה…

באמא'שך…

חנה חושי          צילום: מתוך ווקיפדיה

חנה חושי צילום: מתוך ווקיפדיה

יום חמישי, 30 לינואר, כ״ט בשבט. עומרי חוזר מהגן ובידו יצירת אמנות פרי ידו עם מכתב עטוף בסרט, חמשיר על משפחה. משהו על כמה שהוא אוהב את המשפחה וכל זה (הוא עוד לא מדבר אז אני בספק אם הוא כתב והדפיס את המכתב). כמובן שכל זה לכבוד יום המשפחה. לא יום האם, יום המשפחה. כך הסתבר לי, שיום המשפחה החליף את יום האם המיתולוגי.
יום האם זה היום ההוא שהגיע לעולם מיוון העתיקה, דרך הכנסייה הנוצרית, התפתח לאירוע מסחרי עם שלל מרצ׳נדייס בארה״ב ואומץ ע״י אשתו של ראש עריית חיפה, אשה שהיתה נשואה לאדם ששמו הפרטי היה אבא (?), שנתנה אותו לנשות ישראל כדי שיהיה להן עוד סיבה לכעוס על אבא ששכח גם את התאריך הזה ושוב לא חגג לה (שזה מוזר כי זה יום האם, שהילד יקח אותך למסעדה).
יום המשפחה, מסתבר, הוא מוטציה של יום האם שנרקחה במרתפי משרד החינוך לצורך יצירת שוויון במשפחה. ישבו מיטב המוחות וחשבו איך נותנים במה לאבא. הרי לא יתכן שיהיה יום חג רק לאמא. צריך שגם אבא יקבל יום חג, ומונדיאל זה אמנם חודש שלם אבל רק פעם בארבע שנים. צריך משהו שיחבר אותו למשפחה. שלא ירגיש אאוט סיידר שרק הולך לעבודה ומביא כסף ומגבונים לחים מידי פעם.
הקברניטים כנראה הבינו שיום האב זה לא קונספט ריאלי, שתקציבי גני הילדים לא יעמדו בכמות כפולה של דבקים ופסטה יבשה וזה עלול למוטט את מערכת החינוך הציבורית כולה.
אז במקום להוסיף את יום האב ביטלו את יום האם. גאוני!
זה בטוח יצור שיוויון ואידיליה משפחתית. זה כמו אחים שנולדו באותו חודש וההורים מחליטים לאחד ימי הולדת…ומתנות. היה לי חבר כזה בבי״ס. הימי הולדת שלו היו מהאירועים העצובים שיצא לי לקחת בהם חלק.
אז במקום יום שמסמל שיוויון קיבלנו יום שמסמל תסכול. אמא מתוסכלת שלקחו לה את היום, אבא מתוסכל כי כשאמא מתוסכלת היא לא נשארת לבד והילד מתוסכל מהטעם של הדבק על הפסטה היבשה שהיתה מודבקת על הציור מהגן.
אז למי זה היה טוב בכלל? למה להחליף סוס מנצח? יום האם זו קלאסיקה. שנים גדלנו על ה״חג״ הזה. יש כבר שירים, יש מרצ׳נדייס, יש תשתית. ובוא נודה – אחרי הבחילות, הכפלת משקל, כאבי הגב, הנפיחות בציצי, הורמונים מוטרפים, כאבי תופת, תפרים, החלמה, דיכאון, פטמות כואבות, עייפות מצטברת, חודשיים של בידוד והעובדה שהילד יגיד רק אבא עד גיל שנה וחצי שנתיים וגם אז יגיד מימה או אמי במקום אמא – מגיע להן את היום שלהן.
אז אני מבין שלהרים עכשיו יום חדש לגמרי רק לאבות זה סיפור מהתחת. זה לא משהו שעושים מהיום למחר. זה בטח ידרוש ועדה מיוחדת בכנסת ואז הצבעה ראשונה ושנייה ופוליטיקה פנימית ומה יגידו על זה האמריקאים ומי אלה האמריקאים האלה שיחליטו עלינו בכלל וכו וכו.
זה בסדר, לי יש סבלנות, אני יכול לחכות. זה לא מאוד דחוף לי יום האב.
יש דברים שאפשר לקדם בנתיים, כל מיני דברים קטנים כאלה. כמו למשל:
בתחילת שנה כשהגננת נותנת דף קשר הייתי שמח אם היא פשוט היתה נותנת לי אותו ולא מוודאת שאני מעביר אותו לאמא.
כשאנחנו יושבים ביחד בטיפת חלב זה היה נחמד אם האחות היתה פונה גם אלי עם השאלות – אני יודע את התשובות, למדתי.
כשעומרי בוכה בגן שעשועים ואני ניגש אליו אז לא צריך לשאול אותי אם אני אבא שלו ואם אני צריך עזרה. אני אבא שלו ואני מסתדר.
כשאני בקניון (לא קורה הרבה אבל כש…) וצריך להחליף לו חיתול זה יהיה פחות מביך אם אני לא אצטרך להכנס לעמדת החתלה בשירותי נשים.
שזה לא ישמע מוזר שאני מבקש יום קצר בעבודה כדי לבלות עם הילד ושלא ישאלו מה קרה לאשתי אם אני זה שנשאר איתו בבית כשהוא חולה.
תכלס, לקדם את יום האב זה בכלל אינטרס של האמהות.
חוצמזה שזה יחזיר להן את יום האם זה עוד צעד לעבר הלגיטימציה של השוויון ההורי
כי הרי אנחנו גם מגדלים את ילדים שלנו, מטפלים בהם, מחנכים אותם, מלמדים אותם להתגלגל, לעמוד, ללכת, לרכב על אופניים, ליפול מהאופניים, לעמוד על שלהם, לוותר, לכבד, לקלל את השופט, לנהוג, לגלוש, למצוא מקום חניה טוב, לאהוב, להתמודד עם לב שבור, איך להתנהג לאשה וכן, גם שאין כמו אמא!
אז יאללה בנות, תנו יד. אולי תוותרו על אחד מימי האהבה שלכן, העברי או הלועזי, לטובת יום האב?