איש חום

different-shades-of-brown

כשעומרי מבקר אותי בעבודה בחופשים, החלק האהוב עלי היה ארוחת צהריים.
אני לוקח אותו ל"פלאפל שבע שקל" ליד המשרד
אין כמו ללכת עם עומרי לפלאפל, באמת! זו חוויה.
הוא כבר ילד גדול, בן שלוש, מדבר שוטף, עם דעות על העולם וגם כמה מסקנות.
עם זה שהוא ילד גדול ובוגר עם דעה מיושבת – הוא עדיין קטן וחמוד ומושך תשומת לב חיובית
תשומת הלב הזאת באה לידי ביטוי, למשל, ביכולת להתקדם בתור מהר יותר
זה לא שאכפת לי לעמוד בתור. אני יכול לעמוד בתור שעות בסבלנות.
אבל אני לא אוהב לעמוד כשאני אוכל ובמקום הזה יש רק שלושה כיסאות.
מיקומך בתור מאוד משפיע על סיכוייך לתפוס את אחד מהם.
עכשיו, לעומרי לרוב מישהו יפנה מקום ישיבה – אבל מה איתי?

"אוף אבא, אני רעב. הבטן מקרקרת כל כך שאני פשוט ממש כבר צריך את הפלאפל אבא"
נשבע שלא לימדתי אותו את זה – זה בא ממנו
אולי קצת פמפמתי לו בדרך שהוא בטח רעב נורא ועוד שניה הוא יאכל פלאפל
אבל כל השאר בא רק ממנו – ומי יכול לעמוד בפני ילד רעב?
אז כשהוא מתחיל עם נאום הבטן המקרקרת תמיד מישהו יתן לנו לעקוף.

יש גם כמובן את הכדור הנוסף שאני מקבל בזמן שאנחנו כן עומדים בתור
ז'תומרת, אני מקבל אחד והוא מקבל אחד אבל זה תמיד חם לו מידי
אז אני נאלץ לאכול את הכדור הנוסף במקום לחכות שיתקרר
אני הרי צריך לשלם ולקחת את המנה ומפיות ומיץ… צריך יד פנויה, לא?

לא רק אני נהנה מנוכחותו במקום. כל האנשים שם זוכים
הפלאפליה מלאה בערבוב של אנשי משרדים, פועלים, שליחים עלהדרך.
אנשים באמצע יום עבודה, טרודים, עסוקים, לפעמים עצבניים.
עומרי הוא קרן אור בתוך אוירה חצי מדוכדכת שכזו.
בזמן שאנחנו אוכלים, עומרי ואני, אנחנו משוחחים בנינו.
שיחה ערה כזאת עם ילד בן שלוש שהיא חצי רצינית, חצי מצחיקה וחצי טיפשית…
ילד בן שלוש עם פנים של מלאך וחיוך תמים שמדבר שטויות תמיד מעלה חיוך
אז אנחנו מושכים הרבה תשומת לב בפלאפל.

זה היה צהריים רגיל בפלאפל
נכנסנו, התנחמדנו, עקפנו, טעמנו וישבנו
למרות נסיון של שלוש שנים כאב מהשורה
אני אף פעם לא מצליח להעריך את כמות המפיות שילד וטחינה צורכים
לא נעים לקחת מלא מפיות ואז להחזיר חלק כי זה סוג של משומש
אז אני מנסה לחשב כמה נצטרך – עד היום לא הצלחתי.

אני קם לרגע להביא עוד מפיות ואז עומרי צועק לי בקולי קולות
"אבא!!! אבא! תראה איש חום! איש חום"
אני לרגע מתבלבל, לא מבין מה הוא רוצה ממני
"אבא! איש חום! למה הוא חום אבא?"
אני מסתובב ורואה שלידי עומד בחור אתיופי

עכשיו תכלס. בואו נהיה כנים. האיש חום. כולם בפלאפל בגוונים בהירים יותר או פחות
אבל האיש הזה בולט כי הוא הכי חום
אין עם זה בעיה. לא לי, לא לו, לא לאף אחד. גם לא לעומרי
הוא גם בטח לא ה"איש החום" הראשון שעומרי ראה בחייו.
אבל עומרי, כמו ילד בן שלוש, פשוט מציין עובדה בקול רם – מאוד.
לא יודע לומר למה הסיטואציה גרמה לי לחוסר נוחות אבל היא כן.
הרגשתי שאני צריך להגיב בצורה קצת יותר עמוקה מאשר – "נכון חמוד הוא חום"

אז אני ניגש אליו חזרה לכיסא ומתחיל להתפלפל בקול רם
כמובן שכל הנוכחים בפלאפל כבר קשובים לשיחה
"מה אמרת עומצ'וק?" כאילו שלא שמעו אותך גם במעבר חציה בחוץ
"אבא! האיש הזה חום. למה הוא חום?"
"למה איזה צבע אתה חבוב?"
"אני לבן!"
"באמת? אז איזה צבע זה?" אני מצביע על הקיר שלידו
"מלוכלך" עונה הילד המתחכם של אביו
"מה? לא. אין כזה צבע מלוכלך. איזה צבע הקיר?"
"לבן!" הוא עונה בגאווה
"אז תסתכל על היד שלך" אני מקרב את היד שלו לקיר "זה אותו צבע? היד שלך לבנה?"
"לא אבא. היא לא לבנה"
"אז איזה צבע היא?"
"איזה?" הוא עונה "איזה?" אני שואל "איזה?" הוא עונה שוב
אחרי "איזה" חמש הלוך ושוב כאלה לקחתי את השקית נייר של הפלאפל
שקית בצבע חום בהיר
"איזה צבע השקית?"
"חום!" הוא עונה בזריזות
עכשיו אני שם את השקית ליד היד שלו –
עומרי ילד אשכנזי אך שזוף היטב והשקית בגוון די דומה לעור שלו
"אז באיזה צבע היד שלך?"
הוא מסתכל לרגע כלא מאמין ומיד עונה "חום"
"אז גם אתה בעצם חום?"
"אבא! אני חום!" הוא צועק. "אני חום. אני חום!"
"נכון חבוב, אתה חום, הוא חום, אני חום רק שכל אחד גוון אחר ו…"
"לא" הוא עונה לי בביטול. "אתה לא חום אבא"
"אני כן חום חבוב. את החום שלך קיבלת בעיקר ממני. אם כבר מישהו לבן זה אמא שלך"
"אתה מתבלבל אבא" הוא מתעקש "אתה לא חום"
"באמת? אז איזה צבע אני?"
"אתה ירוק אבא!! ירוק מכבי של חיפה"
"נכון עומרי, אני ירוק. חכה רגע אני הולך להביא עוד מפיות"

מודעות פרסומת

יום בחיים

adayinthelife

 

אני בא. רגע אני בא. הנה הנה אני עומצ׳וק.
בוקר טוב. איך ישנת? כן? טוב מאוד. רוצה לצאת מהמיטה? לא? רוצה להשאר במיטה? אוקי. שאני אשאר פה? טוב אז אני חוזר למיטה. תקרא לי כשתרצה לצאת.
כן עומרי. אני בא. בוקי? במיטה? טוב אני הולך להכין בקבוקי. שניה. שניה. רגע! נו! הנה אהוב, קח. אני במיטה.
כן עומרי? אני בא! רוצה לצאת מהמיטה? בוא. בסדר אני מביא את דובי תלך לסלון.
מה? לא צריך. טוב תסגור את הדלת בחדר. יופי. כן גם של אבא. נכון אמא ישנה. ששששש. יופי. לא. טוב. כן הנה גם הדלת של השירותים סגורה. יאללה בוא לסלון. תשב כאן על הספונת שלך אני הולך להתקלח. מה? לא, אין טלטאביז בבוקר. לא. כי הם ישנים עדיין. גם לא טוטיטו. לא. אין טלוויזיה בכלל. גם לא אייפון. גם לא של אמא. גם לא אייפד.  סיפור? איזה סיפור? ציפור? מה? נוע? ציפור נוע? אה…ציפור על אופנוע. הבובה. קח.  עומצ׳וק, תשתה בקבוקי פה על הספונת עם דובי ואני במקלחת.

מה? אני במקלחת אני לא שומע. אני לא שומע! עומצ׳וק אני לא שומע בוא לפה אם אתה רוצה להגיד לי משהו.
כן עומרי. נכון יש לך חתולי על החולצה. תחזור לסלון אני תכף בא.
אני מתנגב ובא. אני מצחצח שיניים ובא. עומרי שניה אני מתלבש ובא.
הנה. הנה באתי. יאללה, סיימת בקבוק. יופי. בוא נחליף חיתול.

תרים רגליים. יופי.
לא. כי אין מה לראות. כי לא עשית קקי. אבל אין מה לראות. טוב, הנה.
אחר כך לפח. לא. קודם מתלבשים. טוב מהר. יפה. לא לטרוק את הדלת זהירות על האצבע…עומרי!
בוא בוא. תביא מכנסיים. רגל. רגל. יופי
חולצה. ראש. יד. יד. יד.יד. עומרי יד! תודה.
איפה הנעליים שלך? לא. זה של אבא. זה של אמא. עומרי, זה לא נעליים. לא אל תשים את של אמא אנחנו… טוב תעשה סיבוב עם הנעליים של אמא ושים במקום. יופי. עכשיו נעליים. רגל. רגל. יופי.

מה קרטיב? על הבוקר? איזה צבע? למה לא ירוק? עומרי אנחנו לא אוהבים אדום בבית. קח אדום.
אני הולך להכין לך תיק לגן. שב פה עם הקרטיב.
לא, זה הקרטיב שלי. איפה שלך? איך הוא הגיע לשם? גם אני לא. טוב קח את שלי
יאללה בוא, הולכים לגן. איפה הנעליים שלך? איך הם הגיעו לשם? אז תביא. לא, עכשיו.

הולכים. נשיקה וחיבוק לאמא. בי אמא. לא לרוץ. חכה לי. לא לגעת במעלית.
לא זה לא אוטו של סבא איציק. זה אוטו חדש שלנו. כן, אוטו של עומרי. לא גם של סבא איציק רק שלנו.
בסדר. עומרי עולה לבד. בסדר לא נגעתי. אולי אני אעזור לך קצת. בסדר, בסדר. לבד. יאללה עומרי זריז.
שיר? בטח. איזה? אניה? יאללה. לא אניה? אז מה? בסדר. שוקו. לא שוקו? אבל אתה רצית? אז מה? לא אין טלטאביז.

הגענו. בסדר בסדר עומרי יוצא לבד. אולי אני אעזור לך קצת. לא צריך.
בוקר טוב לכולם. עומרי? אתה נכנס? כולם מחכים. שלום ארי. כן נעליים יפות. גם שלך מאיה. עומרי? נכון גם שלך דריה. כן, לכולכם יש נעליים יפות. עומרי אתה בא? אז בוא. יאללה נשיקה. ביי. אני אבוא בצהריים לקחת אותך. אבל אני חייב ללכת. אבל כיף בגן. תראה איזה נעליים יפות יש לכולם. תראו איזה נעליים יש לעומרי.
כן כן תראה להם. יופי. ביי. אני אבוא בצהריים עם האופניים. כן. לא של עומרי, של אבא. של אבא ושל עומרי. אז ביי.

ש-ל-ו-ם! איפה עומרי? יש פה ילד שקוראים לו עומרי? אההה. מה עניינים? איך היה היום? יופי. איפה התיק שלך? יאללה. האופניים בחוץ. או-פ-ניים נכון. קסדה. לא. חייב. חייב. עומרי חייב קסדה. אז נשאר פה. לא, אנחנו לא נשארים פה. נו. קסדה. בסדר בלי לדגדג. בסדר. נו. אבל לא נגעתי בך. עומרי תעמוד ישר. אני לא יכול לשים לך ככה. אבל תרים את הראש. אני לא מדגדג. נו. רגע. לא לזוז. רגע. הופ. יאללה. יוצאים לדרך.

אנו יוצאים לדרך הופה היי הופה…מה? לא שיר? אז איזה? רוץ בן סוסים? מה? שעון חיל? טוב. לא? רוח רוח? מה? אז לא חייבים לשיר. עומרי אני לא שומע טוב כשאנחנו על האופניים. מה? אני לא שומע. שניה עומרי. מה? רגע. אני אעצור בצד. רגע עומרי. אני לא שומע. שניה אני עוצר. רגע! מה?? כן, זה אוטובוס גדול.
נכון גדול מאוד. מאוד מאוד. יאללה נמשיך? יופי.
מה? אני לא ש…כן. כן. כן. בטח. אה הא. המממ. כן. כן עומצ'וק. טוב. טוב. כן. בסדר.

הגענו הביתה. בוא נוריד קסדה. בלי לדגדג. טוב. לא לזוז. נו עומרי. אני לא יכול להוריד ככה. נו. טוב לא צריך.
כן, אפשר טלטאביז אחד. שניה. רגע חמוד זה לוקח דקה. רגע. הנה בבקשה. רוצה קרטיב? לא ירוק? טוב.
לא. אמרתי טלטאביז אחד. טוב אחד אחרון. שניה. הנה.
אמרנו אחרונה. אבל אמרנו. טוב אחרונה חביבה ואז יורדים לחצר.
די עומרי. אין יותר טלטאביס. כי אמרנו אחרונה חביבה. גם אחרונה כבר אמרנו. פעם אחת אמרנו בהתחלה. לא. טוב, בתנאי שאתה מוריד את הקסדה. בלי לדגדג. לא לזוז. זהו. עכשיו אחרונה חביבה חביבה.

יורדים לחצר. בסדר הנה בימבה. ומדבקות. ובלונים. הנה הגירים. לא דובי לא יכול לבוא. גם לא הטלוויזיה.
בוא. תראה מי שם… ליאני. והנה איתמר. לך תתן להם מדבקות. יופי.
לא לרוץ. זהירות. עומרי רד משם. הי! היא לא הרביצה לך היא חיבקה אותך..חזק. מה קרה? אז תחטוף בחזרה. עומרי לא. זה לא שלך. אז תבקש. אם הוא ירצה הוא ייתן לך. עומרי! יש מספיק לכולם. הוא לא התכוון. הנה הוא נותן לך. אבל זה שלו. לא לרוץ! לאט. וואו איזה יופי. כן ציירת מאוד יפה. מה יש לך בפה? עומרי לא לגעת בזה. מאוד יפה לך המדבקות על הפנים. יופי. לא נורא. אז תקח את שלה. זה אותו דבר רק צבע אחר. נכון, לא אוכלים קקי. מה? מי אכל? לא נראה לי. לא. טוב, זה בעיה של אמא שלו. היא לא הרביצה לך. אז למה אתה בוכה. אז לא חייבים. זה לא שלך. למה אתה בוכה שוב? טוב מישהו נראה לי עייף. בוא. עולים הביתה לאכול ולישון. בוא. לא לשם. עומרי. הבית לכיוון הזה. עומרי. לאן אתה הולך. לא צריך ידיים. טוב ידיים בוא.

בבקשה. בתיאבון. קצת קטשופ. אבל תאכל גם את הצ'יפס. לא. אי אפשר לאכול רק קטשופ. לא עוד. אז תאכל צ'יפס. זה כן צ'יפס. צ'יפס סגול. סלק. עומרי עזוב את הקטשופ. רק עוד קצת. אולי תאכל גם מזה. ביס. ביס קטן. הנה קטשופ. אבל תאכל את זה עם הקטשופ. לא לקק, לאכול. אז לא חייבים. בוא להתקלח. למקלחת. לא לספה. יש לך מלא קטשופ על הידיים… לא עומרי! יאללה למקלחת.

בוא נוריד בגדים. ידיים למעלה. למעלה. מכנסיים. יפה. חיתול. לא. כי אין מה לראות, לא עשית קקי. טוב, הנה. אחר כך לפח. אחר כך. לא. טוב אז מהר. עומרי? בוא למקלחת. עומרי? נו בוא. הופה. מים קרים? אני אעשה פושרים. קרים? טוב קרים. הנה. זה מים קרים. אין יותר קר. לא אין. מה קרה? מה עיניים? אבל עוד לא שמנו סבון. אז מה כואב? אבל אין עליך סבון. טוב, לנגב? הנה. בסדר? טוב, נעשה מהר ונלך לישון. סבון. ראש. בטן רגליים. זהו. בוא נצא. לא, אי אפשר לישון באמבטיה. לא. עומצ'וק קום. זה לא נראה נוח. קום. קום. יאללה קום. נישן במיטה. יופי.
מצחצחים שיניים. יפה. כל הכבוד. אתה מצחצח מאוד יפה. לא חייבים במצח. לא. כי את המצח ניקינו בסבון. טוב די. בוא נשטוף את הפה. קח שלוק. לא לבלוע. לא לבלוע. לירוק. לכיור. לכיור! לא ל… לא נורא פעם הבאה.

איפה הפיג'מה שלך? יופי. חיתול. הנה הנה המוצץ. לעמוד. בוא נשים פיג'מה. ראש. רגל. רגל. יד. יד. יד. יד. יד עומרי יד! תודה. נשיקה לאמא. לילה טוב. נכון גם למיקה. גם לטלטאביז…ולטלוויזיה ולאיפון. גם לאייפד. לילה טוב לכולם. בוא למיטה.
איזה סיפור קוראים? גדול או קטן? יאללה, חתולי קטן. קרמר החתול הוא חתול ישנן, קרמר החתול… מה? לא חתולי? אז איזה סיפור? האו עד עשר? טוב. אני אמיץ ועשוי ללא חת – אני כלב מספר אחת, אני…מה? לא האו עד עשר? אבל לא רצית חתולי. אז טוב חתולי. קרמר החתול הוא…מה? כן זה ציור יפה. קרמר החתול… כן זה חתול בציור. קרמר… כן הוא ישן בציור. אתה רוצה שרק נסתכל על הציור? בסדר. נכון חתולי ישן בציור. כן? גם עומרי עייף? אז אתה רוצה למיטה? אז בוא.
לילה טוב חמוד. חלומות פז. כן, הנה. עוד נשיקה? בבקשה. אמא? אני אקרא לה. זהו לילה טוב. מה? בטח שאפשר עוד נשיקה חמוד. לילה טוב.
מה? אני בא. מה? לא, אי אפשר טלטאביס.

 

 

יומולדת שתיים

happy_birthday_by_babsdraws-d61xnoe

 

 

"אבא בלון!!! בלון, בלון. אבא! בלונים אמא. אבא בלונים, אבא בלונים אבא בלונים אמא…!!!"
ככה התחיל היום שלנו בבוקר יום שני.
כשאני אומר בוקר אני מתכוון לפנות בוקר, חמש ככה, וכשאני אומר שלנו אני מתכוון של מיטל, אני נשארתי לישון… עד אחת בצהריים.
למה נשארתי לישון עד אחת? כי הייתי חולה גמור ולא ישנתי כל הלילה.
למה הילד התעורר בחמש? כי זה קורה לפעמים שהוא מתעורר מוקדם מידי.
לרוב הוא קולט שאין סיבה להשאר ער וחוזר לישון לעוד שעה וחצי אבל הפעם היו לו מלא בלונים בחדר.
למה היו לו מלא בלונים בחדר? כי בערב אבא ניפח לו, בכוחותיו האחרונים, בלונים.
ולמה אבא ניפח בלונים? כי בבוקר חוגגים לעומרי יום הולדת שנתיים!

עוד לפני שיצאתי מהעבודה, ערב לפני, הרגשתי לא טוב.
כשהגעתי הביתה מיטל ישר קלטה שמשהו לא בסדר ושאלה אותי מה קרה.
-"סתם, קצת כאבי ראש ובחילה. זה יעבור. הכל בסדר"
-"תשכב ואל תזוז אני אביא לך מים"
-"זה בסדר בובה, אני תכף מתאפס וקם. יש לנו עוד יומולדת בגן מחר על הראש"
-"אתה אל תדאג, אני על זה. אתה תנוח. כולה יש לעשות עוגה. את הבורקסים והכל כבר…"
-"שיט!!! לא קניתי בורקסים!"

ליומולדת קיבלנו רשימה מפורטת מהגננת מה להביא. הרשימה כללה, בין היתר, בורקסים שאני הייתי אמור לעבור בדרך לקנות ושכחתי.
השעה היתה מאוחרת וכל המאפיות כבר נסגרו אז מיטל יצאה לקנות מצרכים במכולת והתחילה להכין חמישים בורקסים בעצמה.
בנוסף לכל שאר ההכנות יצא שהיא נשארה ערה עד שתיים בלילה במטבח.
כמובן שלא השארתי אותה לבד. אני נשארתי איתה ער…חלק מהזמן…
לא יכולתי לעזור פיסית, כי באמת הייתי גמור, אבל עזרתי למורל. כשלא הייתי עסוק בלהחזיק את הראש ולרחם על עצמי זרקתי לה מילות עידוד מהספה…עד שנרדמתי.
אבל את הבלונים ניפחתי אני, כאמור בכוחותי האחרונים, כדי שבבוקר יהיה שמח.

אכן היה "שמח" בבוקר.
אחרי שעומרי סירב לחזור לישון מההתרגשות שיש לו בלונים בחדר הוא סירב גם לצאת מהחדר בלי כל הבלונים ובכלל סירב להפרד מהם.
בגדול, כל הבוקר הוא סירב. סירב להחליף חיתול, סירב להחליף בגדים, להסתרק, לשטוף פנים, לצחצח שיניים לאכול ולצאת מהבית.
אני עדיין לא מבין איך מיטל הצליחה לצאת מהבית לבד ולהעמיס על האוטו עוגה בגודל של הילד, שלושה מגשי ירקות, ארבעה מגשי בורקס, עשרים וחמש שקיות הפתעה, ילד סרבן אחד וכמובן…הבלונים, אבל היא הצליחה וכולם הגיעו לגן בשלום.

את אירועי הבוקר בבית חוויתי רק מהקולות העמומים של צרחות ובכי שהשתלבו לי בחלום בזמן שישנתי (עד אחת בצהריים). אירועי הבוקר בגן, לעומת זאת, הונצחו במצלמת וידאו ונשמרו כסרט שמיטל ואני התיישבנו לראות ביחד בערב אחרי שעומרי הלך לישון.

הסרט מתחיל בשוט רצפה קלאסי עם קולות ילדים ברקע. פתאום נשמע קולה של מיטל "זה עובד? רגע. כן הנה. לחצתי. הנה יש אור. יאללה." כמה רעידות והמצלמה עולה.
עכשיו רואים את החדר הגדול בגן של עומרי. קירות צבעוניים מקושטים בניירות עם טביעות ידיים ולאורך הקירות ספסלי עץ קטנים. על הספסלים יושבים כל ילדי הגן מוחאים כפיים ושרים "היום יומולדת".
במרכז החדר כיסא ירוק מפלסטיק שעל משענתו מודבק קרטון גדול ומקושט עם הכיתוב "יומולדת שמח". על הכיסא יושב עומרי.
הוא מיישיר מבט למצלמה, מסרב להסתכל לעבר הילדים ששרים לו. העיניים שלו מבריקות, דמעות מתחילות לנזול והפנים שלו נראות כמו פניו של נידון למוות בכיסא חשמלי ירוק מפלסטיק.
עכשיו הגננת נכנסת לפריים ומקימה את כל הילדים מהספסלים. היא מנסה ליצור סביב עומרי מעגל.
בזמן שהיא נאבקת לחבר בין הידיים הלחות והחלקלקות של ילדים בגדלים שונים עומרי ממשיך לשדר מצוקה למצלמה.
הוא עדיין נמנע מלהסתכל על הילדים האחרים בכל מחיר. גם כשהם סובבים אותו ומנסים ללכוד את מבטו הוא מפנה את מבטו בחוסר רצון מופגן. הוא נעול על המצלמה או בעצם על מיטל שמחזיקה בה. מוודא שהיא לא הולכת לשום מקום.
אחרי כמה שניות המצלמה רועדת כתוצאה מהעברתה ממיטל אל הגננת "טוב, עומרי. אמא הולכת ואתה נשאר לחגוג עם כל החברים". עכשיו כבר מתפרץ בכי קורע לב והילד פונה לאמא שלו בתחנונים "אמא…לא יומולדת…לא…אמא!!!!"

בהמשך הסרט המצב לא נראה שהשתפר בהרבה. למרות שהיו לו רגעים שבהם הוא לא בכה ושיתף פעולה עם המתרחש.
כשכיבו את האור, הכניסו את העוגה והיה שקט מסביב עומרי היה נראה מרוצה או לפחות לא מבועת כמו שנראה כמה דקות לפני זה במרכז ה"מצנח" כשכל הילדים שרים מסביבו.
הוא אפילו כיבה את הנרות בהתלהבות יחסית אבל מיד איך שנכבו הנרות והילדים מחאו לו כפיים ושרו "היום יומולדת" הוא התחיל לבכות שוב.
גם במשחקים וההפעלות הכל היה סביר עד שהגיע תורו לעשות משהו וכל צעד שלו לווה בתשואות ושירים שישר גרמו לו שוב להתייפח.
לקראת סוף הסרט רואים אותו כבר אחרי שנת צהריים. הוא נראה מאושש ושמח יותר ואפילו התחיל לעשות פוזות למצלמה עד שדריה, אחת הילדות בגן, הזכירה לו שהיום זה היומולדת שלו והוא התחיל לבכות שוב.

סיימנו לראות את הסרט ונשארנו לשבת על הספה מול המסך מבואסים. כל כך רצינו שהכל יהיה מושלם ביומולדת הזה. התבאסנו נורא שהוא לא נהנה מהיומולדת שלו ואני כבר החלטתי שלילד יש טראומת יומולדת.
בזמן שאנחנו דנים על איזה טיפול פסיכולוגי יידרש בעקבות היומולדת הזה מיטל משתיקה אותי לרגע "אתה שומע משהו?".
סגרתי את המצלמה והמחשב והקשבתי. נשמע שעומרי מלמל משהו מהחדר שלו. קמנו שנינו והלכנו להציץ.
ראינו אותו שוכב במיטה, מחזיק את הדובי שלו באויר מעליו ושר לעצמו בשקט – "יומומולדת יומולדת לעומצ'וק…. יומומולדת יומומלדת לעומצ'וק".
אחרי כמה שניות הוא קלט אותנו מסתכלים וקרא לנו "אמא, אבא. עומרי יומלדת. עומרי שתיים"
כל אחד מאיתנו נישק אותו בתורו, אמרנו לו מזל טוב ולילה טוב ויצאנו מהחדר.
המשכנו לשמוע אותו שר לעצמו היום יומולדת עד שהוא נרדם.
מזל טוב עומצ'וק.

 

שפה יפה

multilingual

שעת ערב, כל המשפחה (שלושה במספר) יושבים לאכול ביחד.
בזמן שעומרי מורח על עצמו סלק ודוחף מלפפונים לאף מיטל פונה אלי:
-"דה בוי קולד מי ביצ' טודיי"
-"מה?"
-"הי דידנט קול מי באט היא סייד ביצ'"
-"אר יו שור?"
השיחה מתנהלת באנגלית כי עומרי לא יודע אנגלית אז אני אתרגם.
תרגום: "הילד שלך אמר היום זונה"
-"בטוחה?"
-"כן"
-"אולי הוא אמר יונה? אנחנו רואים מלא יונים כשאנחנו על האופניים בדרך מהגן"
-"לא לא. הוא שם דגש על הז'. אי אפשר לטעות"
-"מאיפה הוא למד את המילה הזאת?"
-"לא יודעת. חשבתי אולי אתה יודע"
עומרי פונה אלי עם חיוך גדול "אבא, זונה!"
-"אהה, עומרי מה זה?"
-"אבא, זונה, איכס, זונה"

נזרקתי לרגע אחורה בזמן לפעם הראשונה שאני אמרתי את המילה הזאת.
זה היה בגיל הרבה יותר מאוחר ממנו, הוא כולה בן שנתיים.
ברור לי שאין לו מושג מה זו המילה ושהוא חוזר על משהו ששמע, אבל זה ישר הזכיר לי את אותו הבוקר בים.
אני הייתי בן חמש או שש. היינו בים עם אמא שלי והיא עשתה משהו שעיצבן אותי (סביר שההפך הוא הנכון) אז קראתי לה זונה…
לא ידעתי בדיוק מה המשמעות של המילה אבל ידעתי שזו קללה וזה היה השימוש הראשון שלי בה. הראשון והאחרון.
אמא שלי לא צעקה, לא התעצבנה ולא הפליקה (מעולם דרך אגב).
היא התסכלה עלי במבט כ"כ נעלב ונפגע שרציתי שיבוא גל וישטוף אותי לים.
הסתובבה, הלכה ואני הייתי בטוח באותו רגע שזהו, שהיא לא תרצה להיות אמא שלי יותר אחרי זה ושאני אצטרך לגור אצל השכנים מעכשיו (שמה למדתי את המילה אז כנראה אצלם זה מקובל).
מיותר לציין שאמא שלי לא ויתרה עלי ושגם סלחה לי שלוש דקות מאוחר יותר אבל המבט שלה וההרגשה שלי גרמו לי שלא להשתמש במילה הזאת אף פעם.
ממני הילד לא שמע את המילה זונה!

-״איכס, זונה…אבא״
-״עומרי! לא אומרים את זה. נו נו נו!״
-״נו נו נו אבא. זונה, איכס״
טוב, מאיפה הילד למד את את המילה זונה ומה קשור איכס?
אולי הוא למד מילד בגן את המילה זונה ואז הגננת הסבירה לו שזה איכס? קשה לי להאמין.
אולי המגורים ביפו משפיעים? לא סביר. צפון יפו הפך ליותר צפון תל אביב מצפון תל אביב.
-״איכס, זונה, איכס, זונה, איכס,איכס״
״עומרי! די עם זה. בוא, בוא נלך לסדר את החדר״ אולי זה יסיח את דעתו מהמילה הזאת בזמן שאני חושב איך נגמלים ממנה.

הולכים אליו לחדר ומתחילים לסדר ביחד.
אני מסדר ועומרי עומד עם איזה צעצוע פנס באמצע החדר וממשיך לצעוק איכס וזונה.
בלי להתעצבן אני מתעלם מהקריאות גנאי ומבקש שישים את הפנס במקום.
"לא. שלי. נו נו נו אבא"
אני שונא שהוא אומר לי נו נו נו. מבקש ממנו שוב לשים את הפנס במקום. הוא שוב מסרב.
מנסה בעדינות לקחת ממנו את הפנס ולשים במקום בעצמי.
״לא. אבא. תן לי. שלי. נו נו נו אבא״.
אחרי שאני מוציא לו את הזונה מהראש אנחנו מתחילים לעבוד על הנו נו נו הזה.

עכשיו הוא עם הפנס ביד רוקד ומתחיל לשיר ״איכס זונה איכס זונה איכס…״
״עומרי! די. אני לא מרשה. תן לי את הפנס. שים אותו חזרה במקום״
אני מנסה לקחת לו את הפנס, הוא מתעצבן וזורק אותו על הרצפה.
סססאמק! אין לי כוח לזה…הפנס מתחיל לנגן.
"–פור שמיר גן ליכט ואן שפט זון אך ליכט פור שטוגן…—"
הפנס מתנה מסבא של עומרי. הוא הביא אותו כשטייל בבלגיה אז אנחנו לא ממש מבינים על מה השירים.
עומרי שומע את הפנס מנגן ומתחיל לרקוד ולשיר איתו
״זונה איכס… זונה איכס… זונ ה ליכס… זון אך ליכט…״
סססאמק, איזה אהבל אני! הילד לא מקלל הוא שר בפלמית!
אחרי בדיקת גוגל קצרה הבנתי ש״זון״ זה שמש, ״ליכט״ זה אור ויש שם איזה מילת קישור שדפקה את העסק וגרמה לזה להשמע כמו ״זונה איכס״.

אני נרגע אבל רק קצת. בכל זאת הילד נשמע עדיין כאילו הוא אומר איכס זונה
טוב, אם הוא כל כך אוהב את הפנס המנגן אני לפחות יעבוד איתו על הגייה נכונה מחר.
בנתיים אני מוותר על סידור החדר והולכים להתקלח.
כמובן שבדרך אני דורך על הפנס שנזרק לפני רגע ונופל… סססאמק!

צהריים שלמחרת אני מגיע לאסוף את עומרי מהגן. הגננת עוצרת אותי בכניסה:
-״שלום אבא של עומרי (לאמא שלו אגב היא קוראת מיטל) אני יכולה רגע?״
-״כן, בטח. הכל בסדר?״
-״כן כן. אין מה לדאוג. אני פשוט רוצה לבקש שתשימו לב איך מדברים ליד עומרי.
הוא בגיל כזה שהוא סופג וסופג. כל מה שאומרים לידו נתפס.
הוא אולי לא מבין את כל המילים אבל הוא חוזר עליהם ו…״
-״זה בסדר. אין צורך לדאוג. עומרי לומד פלמית!״
-״מה?״
-״יש לו איזה צעצוע מבלגיה ששר והוא חוזר אחרי המילים.
בגלל שהוא לא מבטא אותם נכון זה נשמע כאילו הוא אומר ׳איכס זונה׳״
-״מה? לא…זה לא…״
-״כן כן. גם אני חשבתי ככה. לא הבנתי מי לימד אותו איכס זונה.
איכס זה עוד בסדר אבל זונה הוא לא למד בבית. אתמול עליתי על זה.
הוא אומר בעצם ׳ליכט׳ ו׳זון׳. זה אור ושמש בפלמית, גרמנית, בלגית כלשהו״
-״אה..אה..זה נחמד שאתם מלמדים אותו שפה אבל אני לא שמעתי אותו אומר משהו שנשמע כמו…ככה…בכלל״
-״באמת? כי…אה. אז אני לא מבין מה הבעיה…״
-״הבעיה היא שעומרי הסתובב כל הבוקר וצעק שוב ושוב ׳סססאמק סססאמק סססאמק׳…״

 

מצד שני

 

IMG_2378

 

השעה 18:14 בערב. אחד הדברים שאני הכי אוהב בעבודה שלי זו העובדה שבשעה הזאת אני כבר מחוץ לדלת הכניסה לבית שלי. פותח את הדלת בשקט, אני יודע שזאת השעה שעומרי מתחיל לאכול ארוחת ערב והוא בכיסא שלו עם הגב לכניסה. אני אוהב להכנס בשקט ולהפתיע אותו.
מציץ עם הראש פנימה, עמרי באמת עם הגב אלי, על הרצפה סביבו אני מזהה את מה שכנראה היתה ארוחת הערב שלו, ביד הוא מחזיק את מה שנשאר מהארוחה מאכיל את מיקה (הכלבה) ועל הראש שלו הצלחת שכנראה הכילה את הארוחה עד לא מזמן.
לידו, עם הראש בין הידיים, בוהה בנקודה דמיונית בחלל במבט מיואש – מיטל.

אני נכנס לבית וטורק אחרי את הדלת. עומרי מסתובב אלי, הפנים שלו מגואלות בפסטה, החולצה שלו ספוגה במיץ ועל השיער שלו קטשופ שנקרש – "אאאבבבאאא!!!!" הוא קורא לי בקול גדול ואני עונה לו "עעעווומממרררייי!!!". מיטל עדיין בוהה באויר, כאילו לא שמעה בכלל שנכנסתי.
"בובה? מה קורה? הכל בסדר?" אני שואל, למרות שדי ברור שלא היה פה קל עד עכשיו.
"אתה זוכר שאמרנו שהפוסט הזה שלך על כמה עומרי ילד טוב יעשה נאחס?" היא יורה, כאילו היא מממשיכה שיחה שהפסקנו לפני רגע "אז בבקשה, ככה נראית עין הרע"
"שטויות נו. אני לא מאמין בעין הרע – חוץ מבקטע של שעות שינה"
מיטל קמה מהכיסא, עכשיו אני קולט שגם היא נושאת על גופה חלקי פסטה, והולכת לכיוון האמבטיה.
"בבקשה, זה אולי לא נראה ככה אבל הילד שלך עדיין לא אכל, ז'תומרת האוכל עוד לא ממש נכנס לו לפה. אני הולכת להתקלח…בהצלחה"

נשארנו אני ועומרי במטבח. הוא מסתכל עלי ומושיט לי יד מלאה בפסטה "אבא אוכלת?". אני מניח את התיק שלי, חולץ נעליים ומפשיל שרוולים "לא. עכשיו עומרי אוכלת…אה אוכל".
לוקח כמה מגבונים לחים, ניגוב קל ברדיוס הקרוב לכיסא האוכל, קצת על הפנים, מוריד לו את הצלחת מהראש ומכין צלחת חדשה עם פסטה וירקות. עשר דקות של דיבורים על אוכל ושיכנועים קלים ואני והוא יושבים לאכול ביחד. עומרי אוכל יפה, אפילו משתמש במזלג חלק מהזמן ואני יושב מולו מתמלא בגאווה (ובעצמי) וחושב איזה אבא תותח אני.

באמת, סחתיין עלי. רבע שעה אני בבית והילד חוזר למסלולו, מתנהג למופת. איזה אבא תותח.
מה היא היתה עושה בלעדי?
מצד שני, מיטל איתו כבר משלוש אחה"צ. אלה השעות הקשות של אחרי הגן שצריך לספק לו פעילות עד שהוא מתעייף ונהיה עצבני ואז עוד צריך להאכיל אותו.

טוב, אבל אני הייתי בעבודה עד עכשיו וחזרתי ישר לתוך התופת ועמדתי בזה בכבוד. לא אבא מצטיין?
מצד שני, היא עבדה עד שלוש וישר התחילה את העבודה השניה (וזו עבודה!) עם עומרי שבמקביל היא גם הרימה שלושה סירי אוכל.

גם לי יש יום בשבוע שאני לוקח אותו בשלוש מהגן ואני גם מכין ארוחת ערב.
מצד שני, למיטל יש ארבעה ימים כאלה ובגלל שהיא עצמאית היא עוד חוזרת לעבוד, אחרי שהוא נרדם, עד הלילה.

טוב זו לא תחרות אבל אם כבר עלה הנושא אז אני גם זה שהולך לקלח אותו אחרי זה. כמו בכל ערב.
מצד שני, היא מספיקה לסדר את הסלון ולנקות את טביעות האצבעות שלו מהספה עד שאנחנו מסיימים לשחק במקלחת.

בנוסף לזה אני זה שמשכיב אותו לישון ומקריא לו את הסיפור לפני השינה.
מצד שני מיטל היא זאת שהולכת לחנות ודואגת שבכלל יהיו לנו ספרים לקרוא.

שוב, לא תחרות אבל עד לא מזמן, כשהוא עוד ינק אני הייתי מתעורר עם מיטל בלילה כשהוא קם.
מצד שני, היא היתה נשארת ערה להניק. אני מקסימום הייתי מביא לה מים זורק מילה טובה וחוזר לישון.

אם חושבים על זה ישנתי די טוב בתקופה הזאת אבל אני הייתי קם איתו בכל הבקרים ונותן למיטל לישון.
מצד שני, כמו שאמרתי, מיטל היתה ערה איתו חצי מהלילה מניקה.

באופן כללי אבל הייתי מאוד מעורב בשלבים הקריטיים של תחילת הדרך. בחופשת לידה חתמתי אבטלה כדי להשאר עם מיטל ועם עומרי בבית.
מצד שני דמי האבטלה שלי היו כפול מדמי הלידה שלה והיא לא היתה בבית מבחירה אלה פיסית היה קשה לה לצאת.

ישר אחרי הלידה שבועיים לא הלכתי לעבודה, נשארתי לצידה כל רגע, טיפלתי בבית, טיפלתי בה וטיפלתי בילד.
מצד שני גם היא עשתה את אותם דברים רק תוך כדי כאבי תופת במקומות שלא חשבה שיכולים לכאוב בכלל.

בלידה עצמה, מרגע היציאה לחדר יולדות ועד ליום למחרת לא ישנתי דקה. הייתי פעיל בלידה עצמה ורק דאגתי לה, התרגשתי, תמכתי, עזרתי, הרגעתי עד כדי כך שקרסתי ונרדמתי על כיסא שבור ליד מיטתה.
מצד שני, היא הוציאה ילד 3.6 קילו, עברה סוג של ניתוח, לא יכלה לזוז מהמיטה ובבוקר למחרת עברה את אחת הבדיקות הכואבות בחייה שהצעקות שלה הרעידו את בית הרפואה אבל איכשהו לא הפריעו לי לישון עם פה פעור על הכיסא השבור ליד.

כשהתחילו הצירים קמתי בשבע בבוקר ובשבע וחצי כבר הייתי מוכן לצאת לחדר יולדות עם תיק וכל הציוד.
מצד שני הצירים התחילו כבר בשלוש בלילה והיא נתנה לי לישון בזמן שהכינה את התיק וכל הציוד.

בזמן ההריון, כשכבר היתה לה בטן ענקית, אני פיניתי לה קצת מהצד שלי במיטה שיהיה מקום לכרית נחש.
מצד שני היא התעוררה בלילה מבעיטות מבפנים וכאבי גב.

מתחילת ההריון עקבתי, למדתי, הורדתי אפליקציות, בדקתי על ההתפתחות בבטן ושלבי ההריון.
מצד שני היא זאת שהיתה מקיאה מהריח של החביתות בבוקר.

תכלס אני כבר הייתי מבושל מזמן לילד. אני זה שלחץ על מיטל להכנס להריון.
מצד שני היא זאת שבפועל היתה צריכה להיות בהריון.

בקיצור, כמו שאמרתי, זו לא תחרות וזה בטח לא משנה את העובדה שתמיד ידעתי שאני אהיה אבא טוב
מצד שני זה בגלל שהיה ברור לי שמיטל תהיה האמא

 

 

 

מלך ליום אחד

 

tumblr_mej3foTd8A1qhr907o1_400

 

אחה"צ אחרי הגן, אני ועומרי מגיעים הביתה, אוכלים משהו קטן, בוחרים את הצעצועים שלא איכפת לנו לחלוק עם ילדים אחרים, ממלאים כיסינו בלונים, עולים על הבימבה ויורדים לחצר שמתחת לבית. חצר משותפת לנו ולעוד שישה בניינים שמקיפים אותה והופכים אותה למקום מושלם לילדי השכונה לשחק.
היא סגורה, רחוקה מהכביש, יש בה דשא והיא ענקית. כל כך גדולה שלוקח 10 דקות לחצות אותה מצד לצד… אם אתה ילד בן שנתיים על בימבה.
החצר מלאה בילדים בממוצע הגילאים של עומרי. חלק מהילדים בחצר הם אפילו חברים שלו מהגן.זה נחמד, כולם מכירים את כולם. אני יודע מי חבר שלו וישחק איתו יפה ומי לא.
למשל, יש את בן, הידוע בכינויו בן- בן או בכיניו בן-בן המרביצן. איתמר, חבר של עומרי מהגן, שתמיד יוצא לחצר עם צעצועים שווים. עידו ונגה שגרים ממש מולנו והתחביב העיקרי שלהם זה לדפוק אצלנו בדלת. עומרי הקטן, גם הוא חבר מהגן ואת כינויו הוא קיבל בגלל שהוא קטן מעומרי שלי, שבעיקר אוהב לחבק את איתמר. בקיצור, ילדי השכונה.

אבל את עומרי מעניינת בעיקר מישהי אחת. רק לה הוא ממש מחכה שתרד לחצר. הוא מחכה לליאן. היא החברה הכי טובה של עומרי בחצר והוא שלה. כבר מקצה החצר הוא מזהה אותה, עוזב את כל מה שיש לו ביד ומתחיל לרוץ לקראתה כשהוא צועק ומצחקק "ליאני, ליאני!".
כשהיא שומעת אותו היא מתחילה גם לרוץ לקראתו בצעקות "עודי, עודי!" (הפרשנות שלה לעומרי).
כשהם נפגשים עומרי מקפץ סביבה בצחקוקים, ליאן רוקעת ברגליים בהתרגשות ואז באופן מתואם להפליא, שניהם נופלים לרצפה ונשכבים על הגב זה לצד זו.
אחרי כמה דקות הם קמים וכל אחד ממשיך בשלו אבל הם כל הזמן בקשב אחד לשני. מחליפים ביניהם בימבות, חולקים מדבקות ובלונים, הוא מראה לה איך הוא קופץ, היא מראה לו ענפים שמצאה על הרצפה והוא מראה לה דברים שמצא באף. ממש סיפור אהבה.

כמו בכל חצר, גם בזו יש מלך, שמו אדם. ילד בן 4 עם שיער בלונד מקלות ארוך, פוני ועניים כחולות. לפני שאדם יורד לחצר אפשר לשמוע מידי פעם איזה ילד שואל איפה אדם או אמא שמבטיחה לילד אחר שבקרוב אדם ירד לחצר. ממש מלך החצר.
כשהוא סוף סוף מגיח מדלת הכניסה לבניין שלו, החצר כאילו משתתקת והזמן עוצר מלכת.
ילדים שומטים את צעצועיהם ואמהות שומטות את ילדיהן לנוכח המלך רכוב על האופניים עם חרב ביד ושיער מתבדר ברוח.
מאחוריו תמיד אחיו הקטן, דוידי שמבלה הרבה מזמנו עם הראש מתחת לרגל של אחיו הגדול. כשהוא לא עסוק בהגנה עצמית דוידי בעיקר אוכל לעומרי את הבלונים. באמת, כל פעם שהוא רואה את עומרי עם בלון ביד, ולעומרי תמיד יש בלון ביד, הוא רץ אליו עם אש בעיניים וקריאות קרב, חוטף לו את הבלון ומתחיל ללעוס אותו עד שהוא מתפוצץ. עומרי בוכה, דוידי מנסה לבלוע את שארית הבלון, אמא שלו שולפת לו את הבלון ממורד הגרון ואני מוציא מהכיס עוד בלון ונותן לעומרי.

אחה"צ טיפוסי בחצר, כל הילדים משחקים, כל ההורים מרוצצים אחריהם. עומרי וליאן יושבים בצד ליד הבימבה של ליאן ומדביקים עליה מדבקות של חיות. הוא מגיש לה מדבקה, היא קורעת אותה והוא מדביק את החלקים קצת על הבימבה, קצת על עצמו ומה שנשאר מנסים לאכול. לפתע נשמעות חצוצרות התרועה ואדם, מלך החצר, מגיח מדלת הבניין על אופניו.
תוך כדי סיבוב הדאווין הוא סוקר את השטח ובודק מה עושים נתיניו.
מרחוק הוא מבחין בעומרי וליאן ומשנה מסלול לכיוונם. בדרך הוא עוצר אצל איתמר עם הצעצועים השווים ואוסף בלון ומדבקות.
אדם מתקרב אל הזוג הצעיר וישר פונה לליאן, תוך התעלמות מהעובדה שעומרי והיא באמצע הדבקות, ומציע לה מדבקות ובלון.
ליאן נעמדת כמהופנטת בקסמיו שולחת יד לקבל את המנחה, עומרי יושב במבט מופתע על הילד תכול העיניים שמנסה לגנוב לו את החברה הכי טובה ואני מסתכל על כל ההתרחשוב מהצד ומכין את עצמי לשברון הלב הראשון של עומרי שלי.
אני כבר מתחיל לדמיין אותו מסתגר בחדרו ימים, לא מוכן לאכול, אפילו לא מעדן, שוכב במיטה ושומע את "פרח נתתי לנורית"  (דני גיבור) בלופ.

את המחשבות שלי על ליבו השבור של עומרי קוטע כאב חד ברגל. אני מסתכל למטה ורואה את דוידי נוגס לי ברגל ולידי את המלכה האם שמפנה את תשומת ליבי (כאילו שלא ראיתי) למשולש המתהווה וטורחת לציין ש"לעומרי אין סיכוי, כשאדם רוצה משהו…".
האמת שרציתי להגיד לה משהו אבל הבנתי שהיא כנראה צודקת. לא שעומרי הוא לא יריב ראוי אבל גם אני בזמנו איבדתי אהבות למלכי הכיתה. ככה זה בחיים. המלך תמיד זוכה.

בנתיים בצד השני של החצר שוב נושבות רוחות של שינוי ועומרי מתעשת, קם על רגליו ופונה לליאן "ליאני, בואי. כן? בואי ליאני". ליאן עוד נראתה מהופנטת מהבלונד הבוהק אבל עומרי לא ויתר. "ליאני? בואי ליאני".
לפתע ליאן מסתובבת כמשהיא ששבה אליה הכרתה ומסתכלת על עומרי "עודי?", היא פונה חזרה לאדם לוקחת את הבלון והמדבקות והולכת עם עומרי חזרה לכיוון הבימבות כדי להדביק אותן. אדם נשאר לעמוד עוד כמה שניות, כאילו מנסה להבין מה קרה עכשיו, לוקח את החרב שלו, עולה על האופניים וחוזר לפקח על הממלכה שלו כאילו כלום לא קרה.

לכאורה לא דרמה גדולה. אולי אפילו חסרת משמעות מבחינת עומרי, ליאן ואפילו אדם. כל אחד מהם חזר לעיסוקיו ולא ניכר שמישהו מהם חווה טראומה או תחושת ניצחון יוצאות מן הכלל אבל אני הייתי מבסוט. ניערתי מעלי את דוידי, אמרתי שלום למלכה האם והלכתי לקחת את עומרי הביתה לארוחת ערב. אמרנו יפה שלום לליאן ולכל החברים בחצר, הנפתי את עומרי באויר, שמתי אותו על כתפי ובזמן שחצינו את החצר לכיוון הבית הרגשתי את עיני כל הילדים נשואות אליו ובלב שרתי לעצמי "יחי המלך החדש".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בואי לאילת…לאילת

Eilat.10

אני מודה, כן, גם אני, כמו כל ההורים עסוק בתיעוד אובססבי של הילד שלי. לקח לי זמן להודות. בהתחלה עוד התנשאתי על הורים אחרים שמצלמים ומשתפים תמנות ללא הרף. אני לא מצלם ומסריט. אני כותב. לכתוב זה בגבוה. לכתוב זה איכות. ש"י עגנון כתב. אני ושי ככה! אבל האמת? זה לא שונה. במקום זווית צילום אני מחפש זווית סיפור. במקום להעלות לפייסבוק תמונות אני כותב לבלוג…ואז משתף בפייסבוק.

גם כשמיטל הודיעה לי בהפתעה שנוסעים לאילת חשבתי בעיקר על הסיפור שייצא מהפעם הראשונה של עומרי באילת ופחות על הפעם הראשונה של עומרי באילת. התעלמתי מהעובדה שאני לא סובל את אילת ושמאז גיל 16 לא נהניתי מאף אחד מהביקורים שלי בעיר שנתקעה איפשהו בשנות ה90…העיקר שייצא סיפור טוב לבלוג.

כיאה לטיסה אחורה בזמן הגענו לטרמינל הישן בנתב"ג. מקום שאיבד מהזוהר וריח הבושם של הדיוטי ונשאר עם אוירה של תחנה מרכזית. צ׳ק אין, מזוודות, בידוק בטחוני, מתעכבים קצת בבידוק בגלל אבא: שם אשכנזי, חזות סמי-מזרחית-לא מגולח, מגורים ביפו. תמיד ישאלו אותי עוד שאלה שתיים ליתר בטחון ותמיד שאדם במדים שואל אותי איך קוראים לאבא שלי ומה שם משפחה קודם של אמא שלי אני שוכח לשניה.  הילד, לעומת זאת, צולם בגיל חודשיים וכבר מזמן לא דומה לעצמו אבל לא, הוא לא חשוד. ״מזהים לפי הגבות״ אומרת הבודקת (?!?).

נחתנו בערב באילת ונסענו מהר למלון במטרה להרדים את עומרי, להזמין אוכל ויין ולשבת במרפסת שנושקת לשפת הבריכה בחדר המשודרג שלנו. לנצל ערב ראשון. הבעיה היתה שעומרי כל כך התרגש המהמקום החדש שהוא לא הצליח להרדם. ניסינו להערים עליו כשכיבינו את כל האורות ועשינו כאילו אנחנו ישנים אבל זה לא עזר. בשלב מסויים מיטל הבינה שבקצב הזה גם, או רק, אנחנו נרדם וככה ילך כל הערב אז עשינו הפוך. הדלקנו את כל האורות והטלוויזיה כדי שאולי כל הגירויים יעייפו אותו מהר והוא ירדם.  חצות, מיטל ישנה, עומרי רואה צינור לילה ואני לידם בוחן את הסיטואציה וחושב מה לעזאזל אני כותב על זה בבלוג.

בבוקר קמנו עם ילד שרוע כשהראש שלו על מיטל והעקב שלו באף שלי. אלה מהרגעים הבודדים בחיים שאנחנו מתעוררים לפניו ובא לי לעמוד מעליו ולצעוק ״אאאאההההה…אאאאההה״, להעיר אותו כמו שהוא מעיר אותי בבוקר, אבל אני מוותר לו. אני כבר אציק לו כשיהיה בן 16. זה גם ככה הגיל ששונאים את כל המבוגרים אז לפחות אני אתן לו סיבה.

כבר בדרך לארוחת בוקר גילינו שהצלחנו להגיע לאילת בדיוק ליומיים חורף שיש בה בשנה. בחוץ אפור וקריר. טוב, קריר זה עניין יחסי באילת אבל אפור. בשולחן לידינו ישבו זוג גרמנים עם שני ילדים שהתמוגגו מהמזג אויר הקייצי: "אין גרמני איט וינטר נאו, היר ורי הוט" והמליצו לנו על חוף הדולפין. חוצפנים! באים לפה, לבית שלי ומסתלבטים עלי? "קייצי" הם אומרים לי. ״חוף הדולפין״ הם אומרים לי. תודה על הטיפ אבל אנחנו נלך למצפה התת ימי לראות דגים! עומרי יעוף על זה. עומרי מתחת למים…בטוח יהיה לי מה לכתוב על זה.

עלינו על מונית בדרך למצפה. שתי דקות לתוך הנסיעה ועומרי נרדם. טוב, אני לא נוסע עם ילד ישן לראות אקווריום גדול. על מה אני אכתוב? אני ראיתי מלא דגים בחיים שלי. כל הקטע זה שעומרי יראה אותם.        "תגיד, אם עומרי ואני נפסיק לספק לך חומרים לבלוג אתה לא תסתובב איתנו יותר?"                       "מה? מה פתאום…אין מצב שלא יהיה מה לכתוב עליכם."

ביקשנו מהנהג לשנות מסלול ולקחת אותנו לטיילת שהייתה די שוממת. התיישבנו באחת המסעדות בחוף על בירה וצ'יפס רומנטים. היו לנו שעתיים שקטות לדבר ולהיות רק שנינו. המזג אויר לא שינה ופשוט היה לנו כיף לשבת ביחד. זה הזכיר לי שזו לא העיר שמשנה אלה החברה ושאני ומיטל יכולים להנות ביחד בכל מקום…חבל שאני לא כותב בלוג על זוגיות ורומנטיקה… "מאמי, די!"                                                       "סליחה, סליחה"… רומנטי.                                                                                                      אחרי שעתיים כשכבר חשבנו שנבלה את כל היום בטיילת עומרי התעורר בדיוק בזמן…לתחילת הגשם.  חזרנו מהר למלון.

בכניסה למלון, בדרך לחדר, מיטל עברה בקבלה לבקש שיחליפו לנו לחדר עם אמבטיה במקום מקלחת. עומרי לא אהב את הניסיון הראשון שלו להתקלח בעמידה. הוא החזיק בי ברגליים בפנים מבועתות במהלך כל הרחצה מהפחד להחליק שהפך לממשי בשניה שניסיתי לשחרר לו את הידיים ולהראות לו שאין ממה לפחד והוא החליק. עד שהחליפו לנו חדר העברנו את הזמן במשחקי תופסת בלובי. סיפור לבלוג כבר לא יצא פה.

בערב, כשניסינו להרדים את עומרי גילינו ששני ספרי השינה שלו אינם. כנראה נשארו בחדר הקודם. הילד לא יישן בלי הסיפור על החתול והסיפור על הפיל. התקשרנו לקבלה שהעבירו אותנו למישהי בביטחון שחיה בסרט שהיא עדיין בצבא וביקשה ממני לתת לה לעשות את ה"בדיקות שלה" ולחזור אלי. כמה דקות עברו והתקשר עוד אל"מ במי"ל, קצין ביטחון, עם קול נמוך וסמכותי ושאל אם אנחנו דיווחנו על אבידה באחת מיחידות הדיור של המלון. "קרמר החתול ולהפיל פיל?" הוא ענה בקול נבוך אחרי שאני התעקשתי שיגיד לי איזה ספרים הוא מצא כדי שלא נקבל ספרים לא שלנו וכי זה הצחיק אותי.                                               עומרי נרדם, הגשם חזר ואנחנו חתמנו את הטיול לאילת מול טלוויזיה ללא קול עד שנרדמנו גם.

בבוקר קמנו והתנחמנו בעובדה שהטיסה לתל אביב קצרה ונרוויח יום שלם של חופש בבית. נחמה שהתחלפה בחשש שהתממש כשראינו בחוץ אובך, מסלול המראה ריק וקצינת ביטחון בכניסה לשדה שמודיע שכל הטיסות בוטלו. אנחנו באילת לא נשארים אפילו דקה נוספת!  מיטל התבייתה מיד על זוג שנראה נואש כמונו והצליח לשים ידיו על הרכב האחרון להשכרה. הסכמנו שנצטרף אליהם ונחלוק בעלויות. אולי בכל זאת יהיה על מה לכתוב.

בזמן שזוג החברים החדשים שלנו עוברים ומסמנים עם נציג חברת ההשכרה ברשימת התקלות כל שקע, שריטה ולכלוך על הרכב, ניסיתי לברר קצת מי הם הצמד שאנחנו עומדים לבלות איתו ארבע שעות באוטו עם קצת 'סמול-טוק'. מי יודע, אולי הם יהיו דמויות משנה בבלוג שלי. אבל הם רצו שיהיה על מה לדבר בנסיעה ולא הסכימו שנדבר עד תחילת הנסיעה. אז שתקנו ומצאנו עוד שריטה על האגזוז לרשימה. רק אחרי בדיקה מקיפה, צילומים של כל השריטות בטלפונים וכתיבת תיאור מדוייק של מצב האוטו בצאתו מהמגרש התחלנו ליסוע. כבר בתחילת הנסיעה הבנו שהיא שיננית, הוא עובד בעיריית מקום-כלשהו, יש להם ארבע ילדים, הוא מתוסכל, היא עצבנית ונוהגת כמו משוגעת ונגמרו לנו נושאי השיחה. שארית הנסיעה עברה בדממה מעיקה, פחד קל מלסיים את הטיול הזה באחד מעיקולי כביש הערבה וצפצופי סמס של ההתכתבות ביני לבין מיטל במושב האחורי.

אני: "מלחיצה אותי הגברת עם העקיפות-על 140-בסיבוב-על פס לבן-שלה…"

-מיטל: "כן, היא מלחיצה את עצמה גם"

אני: "כבר שתי עקיפות שהיא מחכה לרגע הכי מסוכן לעקוף…"

-מיטל: "כן, מעניין למה הוא לא נוהג"

אני: "נראה לי שהיא קצת קונטרולפריק ושלו דווקא לא איכפת למות. מעניין אם היא תתן לי להחליף אותה בנהיגה"

– מיטל: "פחח.. קודם שהיא תודה בעובדה שהיא זקוקה למנוחה\פיפי אחר כך נדבר על חילוף"

אני: "מצד אחד אני מפחד על חיינו ומצד שני אני חושב אם הנסיעה הזאת נכנסת לפוסט על אילת או מקבלת פוסט משל עצמה"

– מיטל: "ברור שנכנס. מה יש לך על אילת חוץ מגשם?"

אני: "מה? קרו מלא דברים. יש מלא. לא יודע מה תהיה הפואנטה אבל קרו מלא דברים.לא?"

-מיטל: "אם אתה אומר"

– מיטל: "וחצמזה היא שיננית לא? יש לה מיומניות מוטוריקה מעולות. מוטוריקה – זה יכול להועיל גם בנהיגה לא?"

– מיטל: "ותנמיך את צלילי ההודעה זה חשוד."

אני: "שיננית זה מוטוריקה עדינה. אולי זה יעזור אם היא היתה נוהגת על הבימבה של עומרי."

– מיטל: " (סמיילי מחניק צחוק)"

אני: "זה לא מצחיק. אני מקווה שזה לא הפוסט האחרון שלי."