כשעומרי מבקר אותי בעבודה בחופשים, החלק האהוב עלי היה ארוחת צהריים.
אני לוקח אותו ל"פלאפל שבע שקל" ליד המשרד
אין כמו ללכת עם עומרי לפלאפל, באמת! זו חוויה.
הוא כבר ילד גדול, בן שלוש, מדבר שוטף, עם דעות על העולם וגם כמה מסקנות.
עם זה שהוא ילד גדול ובוגר עם דעה מיושבת – הוא עדיין קטן וחמוד ומושך תשומת לב חיובית
תשומת הלב הזאת באה לידי ביטוי, למשל, ביכולת להתקדם בתור מהר יותר
זה לא שאכפת לי לעמוד בתור. אני יכול לעמוד בתור שעות בסבלנות.
אבל אני לא אוהב לעמוד כשאני אוכל ובמקום הזה יש רק שלושה כיסאות.
מיקומך בתור מאוד משפיע על סיכוייך לתפוס את אחד מהם.
עכשיו, לעומרי לרוב מישהו יפנה מקום ישיבה – אבל מה איתי?

"אוף אבא, אני רעב. הבטן מקרקרת כל כך שאני פשוט ממש כבר צריך את הפלאפל אבא"
נשבע שלא לימדתי אותו את זה – זה בא ממנו
אולי קצת פמפמתי לו בדרך שהוא בטח רעב נורא ועוד שניה הוא יאכל פלאפל
אבל כל השאר בא רק ממנו – ומי יכול לעמוד בפני ילד רעב?
אז כשהוא מתחיל עם נאום הבטן המקרקרת תמיד מישהו יתן לנו לעקוף.

יש גם כמובן את הכדור הנוסף שאני מקבל בזמן שאנחנו כן עומדים בתור
ז'תומרת, אני מקבל אחד והוא מקבל אחד אבל זה תמיד חם לו מידי
אז אני נאלץ לאכול את הכדור הנוסף במקום לחכות שיתקרר
אני הרי צריך לשלם ולקחת את המנה ומפיות ומיץ… צריך יד פנויה, לא?

לא רק אני נהנה מנוכחותו במקום. כל האנשים שם זוכים
הפלאפליה מלאה בערבוב של אנשי משרדים, פועלים, שליחים עלהדרך.
אנשים באמצע יום עבודה, טרודים, עסוקים, לפעמים עצבניים.
עומרי הוא קרן אור בתוך אוירה חצי מדוכדכת שכזו.
בזמן שאנחנו אוכלים, עומרי ואני, אנחנו משוחחים בנינו.
שיחה ערה כזאת עם ילד בן שלוש שהיא חצי רצינית, חצי מצחיקה וחצי טיפשית…
ילד בן שלוש עם פנים של מלאך וחיוך תמים שמדבר שטויות תמיד מעלה חיוך
אז אנחנו מושכים הרבה תשומת לב בפלאפל.

זה היה צהריים רגיל בפלאפל
נכנסנו, התנחמדנו, עקפנו, טעמנו וישבנו
למרות נסיון של שלוש שנים כאב מהשורה
אני אף פעם לא מצליח להעריך את כמות המפיות שילד וטחינה צורכים
לא נעים לקחת מלא מפיות ואז להחזיר חלק כי זה סוג של משומש
אז אני מנסה לחשב כמה נצטרך – עד היום לא הצלחתי.

אני קם לרגע להביא עוד מפיות ואז עומרי צועק לי בקולי קולות
"אבא!!! אבא! תראה איש חום! איש חום"
אני לרגע מתבלבל, לא מבין מה הוא רוצה ממני
"אבא! איש חום! למה הוא חום אבא?"
אני מסתובב ורואה שלידי עומד בחור אתיופי

עכשיו תכלס. בואו נהיה כנים. האיש חום. כולם בפלאפל בגוונים בהירים יותר או פחות
אבל האיש הזה בולט כי הוא הכי חום
אין עם זה בעיה. לא לי, לא לו, לא לאף אחד. גם לא לעומרי
הוא גם בטח לא ה"איש החום" הראשון שעומרי ראה בחייו.
אבל עומרי, כמו ילד בן שלוש, פשוט מציין עובדה בקול רם – מאוד.
לא יודע לומר למה הסיטואציה גרמה לי לחוסר נוחות אבל היא כן.
הרגשתי שאני צריך להגיב בצורה קצת יותר עמוקה מאשר – "נכון חמוד הוא חום"

אז אני ניגש אליו חזרה לכיסא ומתחיל להתפלפל בקול רם
כמובן שכל הנוכחים בפלאפל כבר קשובים לשיחה
"מה אמרת עומצ'וק?" כאילו שלא שמעו אותך גם במעבר חציה בחוץ
"אבא! האיש הזה חום. למה הוא חום?"
"למה איזה צבע אתה חבוב?"
"אני לבן!"
"באמת? אז איזה צבע זה?" אני מצביע על הקיר שלידו
"מלוכלך" עונה הילד המתחכם של אביו
"מה? לא. אין כזה צבע מלוכלך. איזה צבע הקיר?"
"לבן!" הוא עונה בגאווה
"אז תסתכל על היד שלך" אני מקרב את היד שלו לקיר "זה אותו צבע? היד שלך לבנה?"
"לא אבא. היא לא לבנה"
"אז איזה צבע היא?"
"איזה?" הוא עונה "איזה?" אני שואל "איזה?" הוא עונה שוב
אחרי "איזה" חמש הלוך ושוב כאלה לקחתי את השקית נייר של הפלאפל
שקית בצבע חום בהיר
"איזה צבע השקית?"
"חום!" הוא עונה בזריזות
עכשיו אני שם את השקית ליד היד שלו –
עומרי ילד אשכנזי אך שזוף היטב והשקית בגוון די דומה לעור שלו
"אז באיזה צבע היד שלך?"
הוא מסתכל לרגע כלא מאמין ומיד עונה "חום"
"אז גם אתה בעצם חום?"
"אבא! אני חום!" הוא צועק. "אני חום. אני חום!"
"נכון חבוב, אתה חום, הוא חום, אני חום רק שכל אחד גוון אחר ו…"
"לא" הוא עונה לי בביטול. "אתה לא חום אבא"
"אני כן חום חבוב. את החום שלך קיבלת בעיקר ממני. אם כבר מישהו לבן זה אמא שלך"
"אתה מתבלבל אבא" הוא מתעקש "אתה לא חום"
"באמת? אז איזה צבע אני?"
"אתה ירוק אבא!! ירוק מכבי של חיפה"
"נכון עומרי, אני ירוק. חכה רגע אני הולך להביא עוד מפיות"