יומולדת שתיים

happy_birthday_by_babsdraws-d61xnoe

 

 

"אבא בלון!!! בלון, בלון. אבא! בלונים אמא. אבא בלונים, אבא בלונים אבא בלונים אמא…!!!"
ככה התחיל היום שלנו בבוקר יום שני.
כשאני אומר בוקר אני מתכוון לפנות בוקר, חמש ככה, וכשאני אומר שלנו אני מתכוון של מיטל, אני נשארתי לישון… עד אחת בצהריים.
למה נשארתי לישון עד אחת? כי הייתי חולה גמור ולא ישנתי כל הלילה.
למה הילד התעורר בחמש? כי זה קורה לפעמים שהוא מתעורר מוקדם מידי.
לרוב הוא קולט שאין סיבה להשאר ער וחוזר לישון לעוד שעה וחצי אבל הפעם היו לו מלא בלונים בחדר.
למה היו לו מלא בלונים בחדר? כי בערב אבא ניפח לו, בכוחותיו האחרונים, בלונים.
ולמה אבא ניפח בלונים? כי בבוקר חוגגים לעומרי יום הולדת שנתיים!

עוד לפני שיצאתי מהעבודה, ערב לפני, הרגשתי לא טוב.
כשהגעתי הביתה מיטל ישר קלטה שמשהו לא בסדר ושאלה אותי מה קרה.
-"סתם, קצת כאבי ראש ובחילה. זה יעבור. הכל בסדר"
-"תשכב ואל תזוז אני אביא לך מים"
-"זה בסדר בובה, אני תכף מתאפס וקם. יש לנו עוד יומולדת בגן מחר על הראש"
-"אתה אל תדאג, אני על זה. אתה תנוח. כולה יש לעשות עוגה. את הבורקסים והכל כבר…"
-"שיט!!! לא קניתי בורקסים!"

ליומולדת קיבלנו רשימה מפורטת מהגננת מה להביא. הרשימה כללה, בין היתר, בורקסים שאני הייתי אמור לעבור בדרך לקנות ושכחתי.
השעה היתה מאוחרת וכל המאפיות כבר נסגרו אז מיטל יצאה לקנות מצרכים במכולת והתחילה להכין חמישים בורקסים בעצמה.
בנוסף לכל שאר ההכנות יצא שהיא נשארה ערה עד שתיים בלילה במטבח.
כמובן שלא השארתי אותה לבד. אני נשארתי איתה ער…חלק מהזמן…
לא יכולתי לעזור פיסית, כי באמת הייתי גמור, אבל עזרתי למורל. כשלא הייתי עסוק בלהחזיק את הראש ולרחם על עצמי זרקתי לה מילות עידוד מהספה…עד שנרדמתי.
אבל את הבלונים ניפחתי אני, כאמור בכוחותי האחרונים, כדי שבבוקר יהיה שמח.

אכן היה "שמח" בבוקר.
אחרי שעומרי סירב לחזור לישון מההתרגשות שיש לו בלונים בחדר הוא סירב גם לצאת מהחדר בלי כל הבלונים ובכלל סירב להפרד מהם.
בגדול, כל הבוקר הוא סירב. סירב להחליף חיתול, סירב להחליף בגדים, להסתרק, לשטוף פנים, לצחצח שיניים לאכול ולצאת מהבית.
אני עדיין לא מבין איך מיטל הצליחה לצאת מהבית לבד ולהעמיס על האוטו עוגה בגודל של הילד, שלושה מגשי ירקות, ארבעה מגשי בורקס, עשרים וחמש שקיות הפתעה, ילד סרבן אחד וכמובן…הבלונים, אבל היא הצליחה וכולם הגיעו לגן בשלום.

את אירועי הבוקר בבית חוויתי רק מהקולות העמומים של צרחות ובכי שהשתלבו לי בחלום בזמן שישנתי (עד אחת בצהריים). אירועי הבוקר בגן, לעומת זאת, הונצחו במצלמת וידאו ונשמרו כסרט שמיטל ואני התיישבנו לראות ביחד בערב אחרי שעומרי הלך לישון.

הסרט מתחיל בשוט רצפה קלאסי עם קולות ילדים ברקע. פתאום נשמע קולה של מיטל "זה עובד? רגע. כן הנה. לחצתי. הנה יש אור. יאללה." כמה רעידות והמצלמה עולה.
עכשיו רואים את החדר הגדול בגן של עומרי. קירות צבעוניים מקושטים בניירות עם טביעות ידיים ולאורך הקירות ספסלי עץ קטנים. על הספסלים יושבים כל ילדי הגן מוחאים כפיים ושרים "היום יומולדת".
במרכז החדר כיסא ירוק מפלסטיק שעל משענתו מודבק קרטון גדול ומקושט עם הכיתוב "יומולדת שמח". על הכיסא יושב עומרי.
הוא מיישיר מבט למצלמה, מסרב להסתכל לעבר הילדים ששרים לו. העיניים שלו מבריקות, דמעות מתחילות לנזול והפנים שלו נראות כמו פניו של נידון למוות בכיסא חשמלי ירוק מפלסטיק.
עכשיו הגננת נכנסת לפריים ומקימה את כל הילדים מהספסלים. היא מנסה ליצור סביב עומרי מעגל.
בזמן שהיא נאבקת לחבר בין הידיים הלחות והחלקלקות של ילדים בגדלים שונים עומרי ממשיך לשדר מצוקה למצלמה.
הוא עדיין נמנע מלהסתכל על הילדים האחרים בכל מחיר. גם כשהם סובבים אותו ומנסים ללכוד את מבטו הוא מפנה את מבטו בחוסר רצון מופגן. הוא נעול על המצלמה או בעצם על מיטל שמחזיקה בה. מוודא שהיא לא הולכת לשום מקום.
אחרי כמה שניות המצלמה רועדת כתוצאה מהעברתה ממיטל אל הגננת "טוב, עומרי. אמא הולכת ואתה נשאר לחגוג עם כל החברים". עכשיו כבר מתפרץ בכי קורע לב והילד פונה לאמא שלו בתחנונים "אמא…לא יומולדת…לא…אמא!!!!"

בהמשך הסרט המצב לא נראה שהשתפר בהרבה. למרות שהיו לו רגעים שבהם הוא לא בכה ושיתף פעולה עם המתרחש.
כשכיבו את האור, הכניסו את העוגה והיה שקט מסביב עומרי היה נראה מרוצה או לפחות לא מבועת כמו שנראה כמה דקות לפני זה במרכז ה"מצנח" כשכל הילדים שרים מסביבו.
הוא אפילו כיבה את הנרות בהתלהבות יחסית אבל מיד איך שנכבו הנרות והילדים מחאו לו כפיים ושרו "היום יומולדת" הוא התחיל לבכות שוב.
גם במשחקים וההפעלות הכל היה סביר עד שהגיע תורו לעשות משהו וכל צעד שלו לווה בתשואות ושירים שישר גרמו לו שוב להתייפח.
לקראת סוף הסרט רואים אותו כבר אחרי שנת צהריים. הוא נראה מאושש ושמח יותר ואפילו התחיל לעשות פוזות למצלמה עד שדריה, אחת הילדות בגן, הזכירה לו שהיום זה היומולדת שלו והוא התחיל לבכות שוב.

סיימנו לראות את הסרט ונשארנו לשבת על הספה מול המסך מבואסים. כל כך רצינו שהכל יהיה מושלם ביומולדת הזה. התבאסנו נורא שהוא לא נהנה מהיומולדת שלו ואני כבר החלטתי שלילד יש טראומת יומולדת.
בזמן שאנחנו דנים על איזה טיפול פסיכולוגי יידרש בעקבות היומולדת הזה מיטל משתיקה אותי לרגע "אתה שומע משהו?".
סגרתי את המצלמה והמחשב והקשבתי. נשמע שעומרי מלמל משהו מהחדר שלו. קמנו שנינו והלכנו להציץ.
ראינו אותו שוכב במיטה, מחזיק את הדובי שלו באויר מעליו ושר לעצמו בשקט – "יומומולדת יומולדת לעומצ'וק…. יומומולדת יומומלדת לעומצ'וק".
אחרי כמה שניות הוא קלט אותנו מסתכלים וקרא לנו "אמא, אבא. עומרי יומלדת. עומרי שתיים"
כל אחד מאיתנו נישק אותו בתורו, אמרנו לו מזל טוב ולילה טוב ויצאנו מהחדר.
המשכנו לשמוע אותו שר לעצמו היום יומולדת עד שהוא נרדם.
מזל טוב עומצ'וק.

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s