אני מודה, כן, גם אני, כמו כל ההורים עסוק בתיעוד אובססבי של הילד שלי. לקח לי זמן להודות. בהתחלה עוד התנשאתי על הורים אחרים שמצלמים ומשתפים תמנות ללא הרף. אני לא מצלם ומסריט. אני כותב. לכתוב זה בגבוה. לכתוב זה איכות. ש"י עגנון כתב. אני ושי ככה! אבל האמת? זה לא שונה. במקום זווית צילום אני מחפש זווית סיפור. במקום להעלות לפייסבוק תמונות אני כותב לבלוג…ואז משתף בפייסבוק.

גם כשמיטל הודיעה לי בהפתעה שנוסעים לאילת חשבתי בעיקר על הסיפור שייצא מהפעם הראשונה של עומרי באילת ופחות על הפעם הראשונה של עומרי באילת. התעלמתי מהעובדה שאני לא סובל את אילת ושמאז גיל 16 לא נהניתי מאף אחד מהביקורים שלי בעיר שנתקעה איפשהו בשנות ה90…העיקר שייצא סיפור טוב לבלוג.

כיאה לטיסה אחורה בזמן הגענו לטרמינל הישן בנתב"ג. מקום שאיבד מהזוהר וריח הבושם של הדיוטי ונשאר עם אוירה של תחנה מרכזית. צ׳ק אין, מזוודות, בידוק בטחוני, מתעכבים קצת בבידוק בגלל אבא: שם אשכנזי, חזות סמי-מזרחית-לא מגולח, מגורים ביפו. תמיד ישאלו אותי עוד שאלה שתיים ליתר בטחון ותמיד שאדם במדים שואל אותי איך קוראים לאבא שלי ומה שם משפחה קודם של אמא שלי אני שוכח לשניה.  הילד, לעומת זאת, צולם בגיל חודשיים וכבר מזמן לא דומה לעצמו אבל לא, הוא לא חשוד. ״מזהים לפי הגבות״ אומרת הבודקת (?!?).

נחתנו בערב באילת ונסענו מהר למלון במטרה להרדים את עומרי, להזמין אוכל ויין ולשבת במרפסת שנושקת לשפת הבריכה בחדר המשודרג שלנו. לנצל ערב ראשון. הבעיה היתה שעומרי כל כך התרגש המהמקום החדש שהוא לא הצליח להרדם. ניסינו להערים עליו כשכיבינו את כל האורות ועשינו כאילו אנחנו ישנים אבל זה לא עזר. בשלב מסויים מיטל הבינה שבקצב הזה גם, או רק, אנחנו נרדם וככה ילך כל הערב אז עשינו הפוך. הדלקנו את כל האורות והטלוויזיה כדי שאולי כל הגירויים יעייפו אותו מהר והוא ירדם.  חצות, מיטל ישנה, עומרי רואה צינור לילה ואני לידם בוחן את הסיטואציה וחושב מה לעזאזל אני כותב על זה בבלוג.

בבוקר קמנו עם ילד שרוע כשהראש שלו על מיטל והעקב שלו באף שלי. אלה מהרגעים הבודדים בחיים שאנחנו מתעוררים לפניו ובא לי לעמוד מעליו ולצעוק ״אאאאההההה…אאאאההה״, להעיר אותו כמו שהוא מעיר אותי בבוקר, אבל אני מוותר לו. אני כבר אציק לו כשיהיה בן 16. זה גם ככה הגיל ששונאים את כל המבוגרים אז לפחות אני אתן לו סיבה.

כבר בדרך לארוחת בוקר גילינו שהצלחנו להגיע לאילת בדיוק ליומיים חורף שיש בה בשנה. בחוץ אפור וקריר. טוב, קריר זה עניין יחסי באילת אבל אפור. בשולחן לידינו ישבו זוג גרמנים עם שני ילדים שהתמוגגו מהמזג אויר הקייצי: "אין גרמני איט וינטר נאו, היר ורי הוט" והמליצו לנו על חוף הדולפין. חוצפנים! באים לפה, לבית שלי ומסתלבטים עלי? "קייצי" הם אומרים לי. ״חוף הדולפין״ הם אומרים לי. תודה על הטיפ אבל אנחנו נלך למצפה התת ימי לראות דגים! עומרי יעוף על זה. עומרי מתחת למים…בטוח יהיה לי מה לכתוב על זה.

עלינו על מונית בדרך למצפה. שתי דקות לתוך הנסיעה ועומרי נרדם. טוב, אני לא נוסע עם ילד ישן לראות אקווריום גדול. על מה אני אכתוב? אני ראיתי מלא דגים בחיים שלי. כל הקטע זה שעומרי יראה אותם.        "תגיד, אם עומרי ואני נפסיק לספק לך חומרים לבלוג אתה לא תסתובב איתנו יותר?"                       "מה? מה פתאום…אין מצב שלא יהיה מה לכתוב עליכם."

ביקשנו מהנהג לשנות מסלול ולקחת אותנו לטיילת שהייתה די שוממת. התיישבנו באחת המסעדות בחוף על בירה וצ'יפס רומנטים. היו לנו שעתיים שקטות לדבר ולהיות רק שנינו. המזג אויר לא שינה ופשוט היה לנו כיף לשבת ביחד. זה הזכיר לי שזו לא העיר שמשנה אלה החברה ושאני ומיטל יכולים להנות ביחד בכל מקום…חבל שאני לא כותב בלוג על זוגיות ורומנטיקה… "מאמי, די!"                                                       "סליחה, סליחה"… רומנטי.                                                                                                      אחרי שעתיים כשכבר חשבנו שנבלה את כל היום בטיילת עומרי התעורר בדיוק בזמן…לתחילת הגשם.  חזרנו מהר למלון.

בכניסה למלון, בדרך לחדר, מיטל עברה בקבלה לבקש שיחליפו לנו לחדר עם אמבטיה במקום מקלחת. עומרי לא אהב את הניסיון הראשון שלו להתקלח בעמידה. הוא החזיק בי ברגליים בפנים מבועתות במהלך כל הרחצה מהפחד להחליק שהפך לממשי בשניה שניסיתי לשחרר לו את הידיים ולהראות לו שאין ממה לפחד והוא החליק. עד שהחליפו לנו חדר העברנו את הזמן במשחקי תופסת בלובי. סיפור לבלוג כבר לא יצא פה.

בערב, כשניסינו להרדים את עומרי גילינו ששני ספרי השינה שלו אינם. כנראה נשארו בחדר הקודם. הילד לא יישן בלי הסיפור על החתול והסיפור על הפיל. התקשרנו לקבלה שהעבירו אותנו למישהי בביטחון שחיה בסרט שהיא עדיין בצבא וביקשה ממני לתת לה לעשות את ה"בדיקות שלה" ולחזור אלי. כמה דקות עברו והתקשר עוד אל"מ במי"ל, קצין ביטחון, עם קול נמוך וסמכותי ושאל אם אנחנו דיווחנו על אבידה באחת מיחידות הדיור של המלון. "קרמר החתול ולהפיל פיל?" הוא ענה בקול נבוך אחרי שאני התעקשתי שיגיד לי איזה ספרים הוא מצא כדי שלא נקבל ספרים לא שלנו וכי זה הצחיק אותי.                                               עומרי נרדם, הגשם חזר ואנחנו חתמנו את הטיול לאילת מול טלוויזיה ללא קול עד שנרדמנו גם.

בבוקר קמנו והתנחמנו בעובדה שהטיסה לתל אביב קצרה ונרוויח יום שלם של חופש בבית. נחמה שהתחלפה בחשש שהתממש כשראינו בחוץ אובך, מסלול המראה ריק וקצינת ביטחון בכניסה לשדה שמודיע שכל הטיסות בוטלו. אנחנו באילת לא נשארים אפילו דקה נוספת!  מיטל התבייתה מיד על זוג שנראה נואש כמונו והצליח לשים ידיו על הרכב האחרון להשכרה. הסכמנו שנצטרף אליהם ונחלוק בעלויות. אולי בכל זאת יהיה על מה לכתוב.

בזמן שזוג החברים החדשים שלנו עוברים ומסמנים עם נציג חברת ההשכרה ברשימת התקלות כל שקע, שריטה ולכלוך על הרכב, ניסיתי לברר קצת מי הם הצמד שאנחנו עומדים לבלות איתו ארבע שעות באוטו עם קצת 'סמול-טוק'. מי יודע, אולי הם יהיו דמויות משנה בבלוג שלי. אבל הם רצו שיהיה על מה לדבר בנסיעה ולא הסכימו שנדבר עד תחילת הנסיעה. אז שתקנו ומצאנו עוד שריטה על האגזוז לרשימה. רק אחרי בדיקה מקיפה, צילומים של כל השריטות בטלפונים וכתיבת תיאור מדוייק של מצב האוטו בצאתו מהמגרש התחלנו ליסוע. כבר בתחילת הנסיעה הבנו שהיא שיננית, הוא עובד בעיריית מקום-כלשהו, יש להם ארבע ילדים, הוא מתוסכל, היא עצבנית ונוהגת כמו משוגעת ונגמרו לנו נושאי השיחה. שארית הנסיעה עברה בדממה מעיקה, פחד קל מלסיים את הטיול הזה באחד מעיקולי כביש הערבה וצפצופי סמס של ההתכתבות ביני לבין מיטל במושב האחורי.

אני: "מלחיצה אותי הגברת עם העקיפות-על 140-בסיבוב-על פס לבן-שלה…"

-מיטל: "כן, היא מלחיצה את עצמה גם"

אני: "כבר שתי עקיפות שהיא מחכה לרגע הכי מסוכן לעקוף…"

-מיטל: "כן, מעניין למה הוא לא נוהג"

אני: "נראה לי שהיא קצת קונטרולפריק ושלו דווקא לא איכפת למות. מעניין אם היא תתן לי להחליף אותה בנהיגה"

– מיטל: "פחח.. קודם שהיא תודה בעובדה שהיא זקוקה למנוחה\פיפי אחר כך נדבר על חילוף"

אני: "מצד אחד אני מפחד על חיינו ומצד שני אני חושב אם הנסיעה הזאת נכנסת לפוסט על אילת או מקבלת פוסט משל עצמה"

– מיטל: "ברור שנכנס. מה יש לך על אילת חוץ מגשם?"

אני: "מה? קרו מלא דברים. יש מלא. לא יודע מה תהיה הפואנטה אבל קרו מלא דברים.לא?"

-מיטל: "אם אתה אומר"

– מיטל: "וחצמזה היא שיננית לא? יש לה מיומניות מוטוריקה מעולות. מוטוריקה – זה יכול להועיל גם בנהיגה לא?"

– מיטל: "ותנמיך את צלילי ההודעה זה חשוד."

אני: "שיננית זה מוטוריקה עדינה. אולי זה יעזור אם היא היתה נוהגת על הבימבה של עומרי."

– מיטל: " (סמיילי מחניק צחוק)"

אני: "זה לא מצחיק. אני מקווה שזה לא הפוסט האחרון שלי."