שוב בוקר שמתחיל שעה מוקדם מידי. למה? לא יודע. עוד לא עליתי על זה.  אני מחכה שעומרי יתחיל לדבר באמת ואז אני אשאל אותו מה הקטע.

מה שכן, אני ומיטל מחלקים את ההשכמות אז באמצ"ש יוצא שאחד קם ואחד נשאר לעוד 20-30 דקות שינה. בזמן האחרון כשהתור שלי לקום הילד ישן עד מאוחר ולפעמים אני אפילו צריך להעיר אותו וכשזה התור של מיטל הוא קם בין חצי שעה לשעתים לפני הזמן. בגלל שזה לא פייר ובגלל שאני כזה בעל ואבא נפלא ובגלל שזה הבלוג שלי ואני יכול להאדיר את שמי מבלי לתת למיטל לספר את הצד שלה, קמתי אני אל עומרי.

אז קמנו רק שעה מוקדם יותר מהרגיל. מה שכן, שעה זה המון זמן. שעה בשכר מינימום זה 22 שקל בערך. עכשיו אני מוכן להתחיל לשלם לו משכורת, מעל המינימום, רק שיחזור לישון עוד שעה.

אני ניגש אליו לחדר ומנסה לגרום לו לחזור לישון. אחרי שנה ושבעה חודשים של קריאת מדריכי שינה וגישות הרדמה שונות, יועצי שינה מזדמנים ושיחות על חוסר שינה עם חברים בעלי נסיון כפול משלי פיתחתי לעצמי שיטה  מקורית. אני נכנס בשקט לחדר שלו, מתיישב על כיסא הנדנדה שליד מיטתו, רוכן קדימה , שם את הראש בין הידיים ומלמל בקול חרישי "תישן כבר, תישן נו כבר, אבא עייף, תישן, תישן, תישן". לפעמים זה עובד.

אחרי כמה דקות אני מרים את הראש ורואה את עומרי עומד במיטה ומסתכל עלי. אני מסתכל בשעון ורואה שנותרו בערך ארבעים דקות שינה להציל. זה הזמן שלוקח להגיע מתל אביב לירושלים, זה לא מעט. אני אשכח את ימיני ואדביק את לשוני לחיכי בשביל ארבעים דקות שינה.

מחליט לעשות מעשה, שכל המומחים לענייני שינה וילדים בכלל – אלה שאתה פוגש ברחוב ואומרים לך מה בדיוק את עושה לא נכון עם הילד שלך – טוענים שאסור בתחליט האיסור לעשות, ולוקח אותו למיטה שלנו. אולי הוא ירדם ככה ואולי הוא יעיר את מיטל וזה יבוא לה טוב ההשכמה.

שם אותו במיטה וזה נראה טוב. הוא שם ראש ויש שקט. אני שם ראש ומחכה. כמה דקות של שקט ואז עומרי מתחיל לחרוק שיניים במוצץ. זה נשמע כאילו עומד מעלי ליצן ביומולדת ומכין מלא כלבים מבלונים. רעש מטריף. אני מוציא לו את המוצץ מהפה ומחזיר. ריסטארט. זה עוזר. הוא מפסיק עם זה ומתחיל לדפוק עם הרגליים על המזרן.

אני מסתכל בשעון, יש עוד חצי שעה. שלושים דקות של שינה שאין לזלזל בהן. חצי שעה זה מלא זמן. אפשר לעשות ארוחת ערב גדולה בחצי שעה. אני מוכן לוותר היום על ארוחה בשביל עוד חצי שעה שינה.

מלטף אותו ומנסה להרגיע. שלא ישן אבל שיהיה בשקט ולא יזוז ויעצום עניים…לפחות. זה עוזר קצת והוא נרגע. יש שקט ואני מנסה לחזור לישון. פתאום אני שומע את מיטל ממלמלת משהו. מסתובב אליה ורואה את עומרי יושב לה על הראש. לא מטאפורית, פיזית יושב עליה ואז זורק את הגוף אחורה ונשכב לה על הגב. "בוא אלי חמוד" לוקח אותו ושם אותו עלי. הוא מתגלגל ממני למיטה, מתיישב ומתחיל לדבר בקול רם.

אני מסתכל בשעון שוב. נשארה עוד רבע שעה בערך. רבע שעה זה מקלחת וגילוח של בוקר. אני אלך לעבודה מסריח, לא מגולח…בפיג'מה בשביל לבלות את הדקות היקרות האלה בשינה.

בדיוק בשביל מצבים כאלה יש את נשק יום הדין. אייפון!

אני נותן לילד את המכשיר. זה אמור להחזיק אותו כמה דקות. הילד למד ללחוץ ולהזיז ולהגדיל ולהקטין אבל בעיקר למחוק. 10 דקות הטלפון אצלו וחצי מהאנשים שאני מכיר או שנמחקים או שמקבלים שיחת טלפון עם מילמולים וחירחורי נזלת ב6 בבוקר. אז הטלפון נעול ועומרי רק לוחץ על הקוד. אחרי חמישה שישה נסיונות הטלפון ננעל, מפסיק לעניין, נזרק מעלי ונוחת על הרצפה.

אני קם עצבני, מתיישב על המיטה ולוחש באסרטיביות "עומרי זה אסור! זה לא האייפון 4 המעפאן של אמא זה אייפון 5!". טוב, די נגמר צריך לקום כבר. אני מתכונן לקום ואז עומרי מתקרב אלי, שם ראש על הרגליים שלי ועוצם עניים. אני מביט על האייפון הזרוק בפינת החדר ורואה שיש עוד 3 דקות לשעון המעורר.     שלוש דקות נשמע מעט? שלוש דקות זה המון! מנצ'סטר עשתה בשלוש דקות מהפך מול באיירן ולקחה את גמר ליגת אלופות ב99'. מי אני שאזלזל ב 3 דקות?

עוצם עיניים בישיבה. עומרי נרדם עלי. יופי, עכשיו הוא נרדם? עוברות שלוש דקות והטלפון מתחיל לצפצף. מיטל מסתובבת אלי "מאמי, מה יש לך? יום שישי היום. למה אתה שם שעון מעורר? תכבה אותו לפני שיעיר את הילד".