יש בדרום יפו, לא רחוק מהגן של עומרי, מקום קטן וחמים, רך ונעים, צבעוני ומרופד. מקום בו יש שמחה וצהלה. מקום מלא באהבה וחיבוקים. מקום שכל פעם שאני נכנס אליו אני מרגיש קטן… וחסר אונים. מקום שבו פתאום מתערער לי הביטחון. מקום שבו כל צעד שלי מלווה במבטים של חשדנות. מקום שבו שופטים אותי מבלי שתהיה לי אפשרות להגן על עצמי. מקום בו אני מרגיש על המוקד בכל פעם מחדש.

המקום הזה הוא הג'ימבורי.

שלא תהיה טעות, אני דווקא אוהב להיות בג׳ימבורי. עומרי ואני מגיעים מוקדם כ״כ שאפילו האחראית (בחורה צעירה שיושבת בפינה וקוראת ספר) עוד לא מגיעה ונותנים לנו להכנס לבד.

עומרי מכין לי סלט פירות מפלסטיק במטבח בזמן שאני מתפנק לי בבריכת כדורים.

הבעיה מתחילה כשהמקום מתמלא באמהות.

תמיד כשאני לבדי בחברת אמהות אני מרגיש לא בנוח. אני בעיקר מרגיש שאני במבחן מתמיד וצריך להוכיח את עצמי. להוכיח שאני שולט בעניינים, שאני אבא מעורב, שאין משהו שאמא עושה ואני לא יכול, שאני לא גרוש או אלמן ואין לי ברירה וכשאני אגיע הביתה אני לא אשכח אותו באוטו.

אני לא באמת צריך להוכיח, בבית יודעים מה אני שווה. אבל בג׳ימבורי אני מרגיש קצת כמו הורה מחליף שצריך לדאוג שיקראו לו שוב כשההורה (אמא) האמיתי חולה.

האמא הראשונה שנכנסת תמיד מפתיעה אותי. בעיקר כי אני נהיה מנומנם קצת בחום של בריכת הכדורים. אז אני קם בבהלה, מעיף חצי מהכדורים מחוץ לבריכה ובטון חצי אמין קורא לעומרי ״אז זהו חמוד נמאס לך מהבריכה? אז גם אני אצא״. תוך שאני אוסף את הכדורים מהרצפה.

היא נותנת לי חצי חיוך שלא מצליח להסתיר שהיא חושבת שאני אדיוט. אני מתעלם וממשיך לשחק עם עומרי.

לאט לאט נכנסת עוד אמא עם ילד, עוד אחת עם ילדה ועוד אחת. כולן אומרות אחת לשניה שלום, נראה שהן מכירות ורק אני מקבל מבט בין מופתע למבוהל עם חצי חיוך קר בסופו. גבר בחברת ילדים תמיד יעורר אצלהן חשד כנראה אז אני דואג להראות שאני לא שם סתם ושאחד הילדים ממש שלי. אני גם לא שם כל שבוע (אני משתדל לגוון)  אבל אני ממש מרגיש שאני פולש להן לטריטוריה. עומדות להן בצד ובודקות אותי.

בשלב מסויים נהיה לי חם. לא מהלחץ אלה מהמזגן שמכוון על 32 מעלות! מתחיל להרגיש לי כמו בסאונה יבשה אז אני מחליט לבקש מהאחראית שתוריד קצת את הטמפרטורה. הילדים משתוללים והם עלולים להתייבש וחוצמזה זה בטח יקנה לי נקודות על הערנות והדאגה אצל הלביאות.

ההפך הגמור. זה מה שקרה כשהעזתי לפנות לאחראית ולבקש לווסת את החום. במקום להרגיש כמו זה שזכר להביא מים לסאונה הרגשתי כמו זה ששכח את המגבת. כל המבטים הופנו אלי. אחת האמהות פקדה על האחראית, בלי להתייחס אלי בכלל, שתשאיר את החום כמו שהוא.

רציתי לענות אבל מהמבטים של האחרות היה נראה שזה בדיוק מה שהן רוצות שאני יעשה אז שתקתי.

אני לא בנוי להכנס לגוב הלביאות.

בהמשך נכנסה אמא אחת שאנחנו מכירים ואחרי סבב חיבוקים ונשיקות עם הבנות היא קלטה אותי. חשבתי לעצמי שזו תהיה הזדמנות מצויינת לפתח שיחה קצרה בקול רם. היא הרי רואה אותי הרבה עם עומרי ואולי היא תזרוק בטעות מילה טובה תוך כדי שיחה.

גם כאן קורה בדיוק ההפך ואחרי שלום שלום קצר היא ישר מתעניינת איך זה שאני לא בעבודה ואיפה מיטל ואם היא חולה או משהו. אני מנסה להזכיר לה שהיום יום שלישי ו…. אבל היא קוטעת אותי ושואלת אם לא קר לעומרי איך שהוא לבוש. מה…? לא…זה בסדר, אני אומר, החום האבהי שלי מספיק לו, זה ומזגן על מצב צלייה מעל הראש שלו! החזרתי לה חצי חיוך וחזרתי לשחק עם עומרי בפינה.

הבאה להכנס היתה אמא לשלושה. כמספר הילדים כך גם מיקומה בהיררכיית הג׳ימבורי. נראה שהאמהות האחרות אומרות לה שלום ביראת כבוד. ככה זה בארץ, אצלנו פז״ם זה הכל. אנחנו תופסים תחת על זה שעלה תחנה אחרינו באוטובוס אז שלושה ילדים?

היא משלחת את ילדיה לשחק וכשאחת הבנות מבקשת ממנה להוריד גם גרביים היא גוערת בה שאין סיכוי ושתסתכל מסביב איך כל הילדים האחרים גם עם גרביים.

הילדה בתגובה מצביעה על עומרי שחולף על פניה ללא גרביים ומכנס מופשל. המבט הכועס שלה מופנה מיד אלי אפילו שאני לא ליד הילד. למה ישר עלי? אני חושב לעצמי בזמן שאני דוחף את הגרביים שבידי לכיס האחורי. בנתיים עומרי מסגיר אותי כשהוא רץ אלי עם בננה מפלסטיק ביד וצועק אבא ננה אבא ננה.

הגברת ניגשת אלי ובנסיון להשמע דואגת אך לא מתנשאת שואלת אותי אם "לא חבל שהילד יתקרר?"

מבלי להתחשב בהיררכיה ובהשלכות אני מחליט לענות לה ש"ילדים לא מתקררים מרגליים חשופות."

היא נראתה מופתעת ונראה לי שלא מהתשובה אלה מעצם זה שעניתי לה בכלל ולא הסכמתי ישר.

"אתה רואה כאן עוד אמהות שנותנות לילדים שלהם להסתובב בלי גרביים?"

"לא אז?"

"אני לא יודעת מה אמא שלך סיפרה לך אבל אני אמא לשלושה. אני וכל האמהות פה יודעות שילד יחף מתקרר."

"אז אני אבא לאחד, דוד לארבעה, אח לשניים ומי שאמר לי את זה זו לא אמא שלי אלה סבא שלי, רופא ילדים. אז תודה אבל אני אקח את הסיכון."

 לפני שהיא מספיקה לענות הטלפון שלי מצלצל, אני אומר סליחה ועונה תוך שאני מרים את עומרי ביד אחת וביד השניה אני אוסף את כל החפצים שלו ומלביש לו מעיל. נראה שהיא מחכה שאני אסיים אבל אני ממשיך בקול מאוד רם לטלפון ״אני לא יכול לטפל בזה…יום שלישי היום…אז זה אומר שאני עם הילד…אז תסדרו עם זה לבד ואני אטפל בזה מחר בבוקר….לא…לא…אז תגיד לו שיתמודד…סליחה לא… אז תגיד לסינים שאני עם הילד״. אני עושה עצמי מנתק בדרכי החוצה ומרגיש שכל העניים נשואות אלי בהערצה (או תמיהה).

רק כשאנחנו כבר בחוץ ורחוקים מספיק מהג׳ימבורי אני משתתק. מהטלפון עונה לי מיטל.

״מה? סינים? מאמי? על מה אתה מדבר? הכל בסדר?״

״אני בג׳ימבורי!״

״אה…הבנתי. אל תיקח אותן ללב. אתה יודע שזה מקנאה.״

״כן, אני יודע״

–

–

–

–

–

–

–