קמתי לבוקר רגיל כמו כל הבקרים, שום דבר מיוחד.

מיטל קמה לפני עם עומרי ונתנה לי לישון עוד חצי שעה.
אחרי המקלחת התיישבתי עם שניהם במטבח, הם אכלו א.בוקר, ואני שתיתי קפה.
על אדן החלון נחתה ציפור קטנה ועפה, לקחתי עוד שלוק קפה.
הרמתי את הראש ושוב אותה ציפור נחתה על אדן החלון ועפה באותו אופן…

שיט! דז'ה וו! כולם יודעים למה יש דה ז'ה וו: משהו השתנה במטריקס!!!
הסתכלתי סביב והכל היה נראה רגיל עד שמיטל הוציאה את עומרי מכיסא האוכל שלו.

נחרדתי למראה עיני, לא הגיוני! איך זה קרה? אני זוכר שנפטרתי ממנה לפני חודשים, הייתי בטוח שהיא יצאה מחיינו "פור גוד"…. סביב הרגל של עומרי כרוכה שרשרת ענברים!

 [ הסבר: שרשרת ענברים היא סוג של קמע אימהות (בעיקר אבל גם כמה אבות) נגד כאבי צמיחת השיניים של ילדיהם. שרף מאובן בן מיליוני (לא פחות ולא יותר) שנים בצורת אבנים קטנות על שרשרת שאמורות להקל על הכאב.

יש כאלה שמוכנות להישבע ביקר להם ובשיווא (האל ההודי הכחול שערף לבנו את הראש והחליף אותו בראש של פיל) שזה עובד.

יש כאלה שפחות מאמינות בקמעות אבל שמעו על זה מחברה וחושבות שזה לא יכול להזיק וזה גם יראה טוב ליד החוט האדום ממערת אליהו הנביא.

ויש רבים, אני ביניהם, שבעיקר חוששים שהשרשרת תחנוק את הילד בשנתו או שתקרע והוא ינסה לבלוע חרוז ויחנק – ובכלל אנשים שחרדים מהפסקת הנשימה של ילדיהם.

למרות כל האישורים הנדרשים ממשרד הבריאות האינדונזי ותו התקן של ההילר הראשי של מחוז ראג'אסטן בהודו , אני מעדיף משחות קונבנציונאליות. מה גם שרוב המשתמשים בשרשרת משתמשים גם במשחות רגילות אז…אהמממ]

בקיצור, שאלתי את מיטל בעדינות מה קרה. התכוונתי לשאול "איך לעזאזל מצאת אותה?"
והיא ענתה שכואבות לו השיניים וזה לא יכול להזיק. כן, חשבתי לעצמי, אני באמת לא מכיר אף אחד שבזמן שהוא נחנק משרף מאובן יתבאס מכאבי השיניים שלו….

אני כבר התחלתי לדמיין את הגרוע מכל בזמן שקולו של חברי גבריאל, מתנגד נחרץ למה שהוא מכנה "שרשרת המוות", כבר עלה בראשי "רוצח…רוצח…".
לא מאמין שזה שוב קורה לי! חודשיים של דיונים שבסופם הצלחתי "לאבד" את השרשרת הארורה הזאת ירדו לטמיון.
מאחר והשעה היתה מוקדמת וכבר היינו צריכים לצאת לגן הסכמנו שבנתיים הדבר הזה לא עובר לצוואר (אפשר לשים על הרגל והאנרגיות כבר ימצאו דרכן לפה…המממ) ולא נכנס איתו למיטה בלילה- אז זה עולה למדף מ20:00 בערב עד 6:00 בבוקר-אין דאגה.
כשהגעתי לגן שמחתי לראות את המבט המזועזע של הגננת למראה השרשרת. לא היה נעים לי להפיל את האשמה על מיטל… אבל כמו שאומרים אצלנו – לא נעים מת מזמן (אולי כאבו לו השיניים).

אז הסכמנו, הגננת ואני, שזה מסוכן ואחד הילדים עלול למשוך את זה וזה יקרע והחרוזים יתפזרו ואחד הילדים יספיק לבלוע חרוז וימות!

אז בגן זה נכנס לתיק מ7:30 עד 16:00 כשמיטל אוספת אותו.
אני חוזר מהעבודה ב18:00….זה משאיר שעתיים שרשרת אם היא תתעקש.
אמרתי לעצמי שאני יכול להתמודד עם שעתיים של שרשרת ביום אבל אז היא שוב אבדה…