חנה חושי צילום: מתוך ווקיפדיה
יום חמישי, 30 לינואר, כ״ט בשבט. עומרי חוזר מהגן ובידו יצירת אמנות פרי ידו עם מכתב עטוף בסרט, חמשיר על משפחה. משהו על כמה שהוא אוהב את המשפחה וכל זה (הוא עוד לא מדבר אז אני בספק אם הוא כתב והדפיס את המכתב). כמובן שכל זה לכבוד יום המשפחה. לא יום האם, יום המשפחה. כך הסתבר לי, שיום המשפחה החליף את יום האם המיתולוגי.
יום האם זה היום ההוא שהגיע לעולם מיוון העתיקה, דרך הכנסייה הנוצרית, התפתח לאירוע מסחרי עם שלל מרצ׳נדייס בארה״ב ואומץ ע״י אשתו של ראש עריית חיפה, אשה שהיתה נשואה לאדם ששמו הפרטי היה אבא (?), שנתנה אותו לנשות ישראל כדי שיהיה להן עוד סיבה לכעוס על אבא ששכח גם את התאריך הזה ושוב לא חגג לה (שזה מוזר כי זה יום האם, שהילד יקח אותך למסעדה).
יום המשפחה, מסתבר, הוא מוטציה של יום האם שנרקחה במרתפי משרד החינוך לצורך יצירת שוויון במשפחה. ישבו מיטב המוחות וחשבו איך נותנים במה לאבא. הרי לא יתכן שיהיה יום חג רק לאמא. צריך שגם אבא יקבל יום חג, ומונדיאל זה אמנם חודש שלם אבל רק פעם בארבע שנים. צריך משהו שיחבר אותו למשפחה. שלא ירגיש אאוט סיידר שרק הולך לעבודה ומביא כסף ומגבונים לחים מידי פעם.
הקברניטים כנראה הבינו שיום האב זה לא קונספט ריאלי, שתקציבי גני הילדים לא יעמדו בכמות כפולה של דבקים ופסטה יבשה וזה עלול למוטט את מערכת החינוך הציבורית כולה.
אז במקום להוסיף את יום האב ביטלו את יום האם. גאוני!
זה בטוח יצור שיוויון ואידיליה משפחתית. זה כמו אחים שנולדו באותו חודש וההורים מחליטים לאחד ימי הולדת…ומתנות. היה לי חבר כזה בבי״ס. הימי הולדת שלו היו מהאירועים העצובים שיצא לי לקחת בהם חלק.
אז במקום יום שמסמל שיוויון קיבלנו יום שמסמל תסכול. אמא מתוסכלת שלקחו לה את היום, אבא מתוסכל כי כשאמא מתוסכלת היא לא נשארת לבד והילד מתוסכל מהטעם של הדבק על הפסטה היבשה שהיתה מודבקת על הציור מהגן.
אז למי זה היה טוב בכלל? למה להחליף סוס מנצח? יום האם זו קלאסיקה. שנים גדלנו על ה״חג״ הזה. יש כבר שירים, יש מרצ׳נדייס, יש תשתית. ובוא נודה – אחרי הבחילות, הכפלת משקל, כאבי הגב, הנפיחות בציצי, הורמונים מוטרפים, כאבי תופת, תפרים, החלמה, דיכאון, פטמות כואבות, עייפות מצטברת, חודשיים של בידוד והעובדה שהילד יגיד רק אבא עד גיל שנה וחצי שנתיים וגם אז יגיד מימה או אמי במקום אמא – מגיע להן את היום שלהן.
אז אני מבין שלהרים עכשיו יום חדש לגמרי רק לאבות זה סיפור מהתחת. זה לא משהו שעושים מהיום למחר. זה בטח ידרוש ועדה מיוחדת בכנסת ואז הצבעה ראשונה ושנייה ופוליטיקה פנימית ומה יגידו על זה האמריקאים ומי אלה האמריקאים האלה שיחליטו עלינו בכלל וכו וכו.
זה בסדר, לי יש סבלנות, אני יכול לחכות. זה לא מאוד דחוף לי יום האב.
יש דברים שאפשר לקדם בנתיים, כל מיני דברים קטנים כאלה. כמו למשל:
בתחילת שנה כשהגננת נותנת דף קשר הייתי שמח אם היא פשוט היתה נותנת לי אותו ולא מוודאת שאני מעביר אותו לאמא.
כשאנחנו יושבים ביחד בטיפת חלב זה היה נחמד אם האחות היתה פונה גם אלי עם השאלות – אני יודע את התשובות, למדתי.
כשעומרי בוכה בגן שעשועים ואני ניגש אליו אז לא צריך לשאול אותי אם אני אבא שלו ואם אני צריך עזרה. אני אבא שלו ואני מסתדר.
כשאני בקניון (לא קורה הרבה אבל כש…) וצריך להחליף לו חיתול זה יהיה פחות מביך אם אני לא אצטרך להכנס לעמדת החתלה בשירותי נשים.
שזה לא ישמע מוזר שאני מבקש יום קצר בעבודה כדי לבלות עם הילד ושלא ישאלו מה קרה לאשתי אם אני זה שנשאר איתו בבית כשהוא חולה.
תכלס, לקדם את יום האב זה בכלל אינטרס של האמהות.
חוצמזה שזה יחזיר להן את יום האם זה עוד צעד לעבר הלגיטימציה של השוויון ההורי
כי הרי אנחנו גם מגדלים את ילדים שלנו, מטפלים בהם, מחנכים אותם, מלמדים אותם להתגלגל, לעמוד, ללכת, לרכב על אופניים, ליפול מהאופניים, לעמוד על שלהם, לוותר, לכבד, לקלל את השופט, לנהוג, לגלוש, למצוא מקום חניה טוב, לאהוב, להתמודד עם לב שבור, איך להתנהג לאשה וכן, גם שאין כמו אמא!
אז יאללה בנות, תנו יד. אולי תוותרו על אחד מימי האהבה שלכן, העברי או הלועזי, לטובת יום האב?
אבא'שך ערוםכו....? 
חיפאי שמרן….
יום המשפחה זה למשפחות עם שני אבא….
בהזדמנות זו אני מעוניין להציע גם את ״יום הדוד״. זהו יום קסום בו מעלים את הדוד על ראש שמחת הילד, וזאת על מנת לחגוג את האדם הנפלא שמופיע כפעמיים-שלוש בשנה ומביא מתנות ביום ההולדת. במסגרת היום המיוחד יכין הילד שאלון מקושט בטושים לכבוד הדוד שלו על מנת ללמוד עליו קצת יותר וכך לחזק את הקשר הרופף ביניהם. בשאלון יופיעו שאלות טיפוסיות חשובות כגון:
״האם אתה באמת דוד שלי או רק חבר טוב של המשפחה?״
״אני לא יודע עליך שום דבר מלבד המקצוע שלך, האם תוכל לספר לי משהו נוסף עליך?״
״במה דודה עובדת?״
״בפסח הזה אנחנו אצלך או שזה רק בפסח הבא?״
״אתה אח שלך אמא שלי או של אבא שלי?״
״אם אתה מתגרש מדודה, האם היא עדיין דודה שלי?״
בנוסף, ביום הדוד ייאלץ הילד לבלות יום שלם עם הדוד שלו בשתיקה מעיקה שבסופה הוא יקבל גלידה כי רואים שהוא כבר ממש מתבאס. רק באמצעות הנהגת יום הדוד הלאומי יוכל הילד לחזק את הקשר החשוב הזה, שיבוא לידי ביטוי בהמשך חייו בהסעה לבית הספר באיזה יום אחד שההורים ממש לא יכולים.
ינון אתה כותב הכי מצחיק בעולם.
ואני בעד להחזיר את יום האם המיתולגי ,ולקבל פעם בשנה טביעת כף יד בגבס/איצטרובל צבוע/ציור הורס שצריךלתלות על המקרר לאיזה שבועיים לפחות.
אחרי הכל אנחנו ,האמהות, הפכנו אתכם לאבות ואת כולנו למשפחה.